פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
2508/06
בפני:
כבוד השופטת ע' ארבל
המבקשים:
1. תמיר כהן
2. גלית כהן
נ ג ד
המשיבה:
מרוניה חמדי לוי
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בירושלים מיום 15.2.06 בר"ע 950/05 שניתן על ידי כבוד
השופטים מ' גל, צ' זילברטל וא' אפעל-גבאי
בשם המבקשים: עו"ד א' חקו
בשם המשיבה: עו"ד א'
כהן, עו"ד י' לוי
החלטה
1.המבקשים והמשיבה הינם בעלים משותפים בחלקים שווים בדירת מגורים בירושלים. בעלת הנכס היתה חברת עמידר, ואבי המשיבה החזיק בנכס יחד עם משפחתו כדיירים מוגנים. בתחילת שנות ה-70 הוקנתה לאבי המשיבה האפשרות לרכוש את זכויות הבעלות בדירה. מאחר שלאבי המשיבה לא היו האמצעים לכך, נרכשה הדירה על ידי אחיה של המשיבה ועל ידי עו"ד הס בחלקים שווים. עו"ד הס מכר את חלקו למבקשים, בעוד שאחי המשיבה מכר את חלקו למשיבה. בשנת 2002 הוגשה תובענה על ידי המבקשים להורות על פירוק השיתוף בדירה.
2.בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' מילנוב) הורה על פירוק השיתוף בנכס כאשר הפירוק יבוצע על ידי מכירת הנכס כאשר הוא תפוס בכל שטחו בידי המשיבה כדיירת מוגנת. המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים מ' גל, צ' זילברטל וא' אפעל-גבאי) דנו בבקשה כבערעור ודחו את הערעור בעיקרו, זולת תיקון סכום הניכוי מחלקם של המבקשים בעת המכירה בשל השבחת הנכס בידי המשיבה, וזולת הקביעה שבעת מכירת הנכס לא יחשב אחד החדרים בו כתפוס. השאלה המרכזית בה דן בית המשפט המחוזי הינה עצם זכויותיה של המשיבה בנכס. בית המשפט קבע כי העובדה שאביה של המשיבה ביקש לרכוש את הזכויות בנכס מעמידר, אך הדבר לא התאפשר לו ולפיכך נרכש הנכס על ידי צדדים שלישיים, אינה שוללת את זכות הדיירות המוגנת בנכס, שכן אין מדובר במקרה בו הדייר הופך לבעלים. עוד נקבע כי זכויות הדיירות מהוגנת הוענקו לא רק לאבי המשיבה כי אם לכל יתר בני המשפחה הנקובים בחוזה המקורי שנערך עם עמידר. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע כי ניתן לבסס את ההצדקה למכירת הנכס כתפוס אף על סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר ).
3.המבקשים טוענים כי יש ליתן להם רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שכן הוא מעלה שאלה עקרונית שעניינה החלת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר בנסיבות המקרה, כאשר לטעמם חל סעיף 11 לחוק הגנת הדייר וכאשר, לטענתם, החזיק הבעל המשותף במקרקעין בהחזקה ייחודית ללא הסכמת הבעלים המשותפים.
4.לאחר קבלת תגובת המשיבה הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. הסוגייה שמעוררים המבקשים בנוגע לסעיף 33 לחוק הגנת הדייר אכן מעלה שאלות מעניינות ועקרוניות, בייחוד לאור הפסיקה בנוגע לסעיף זה בעבר (ראו למשל רע"א 2773/93 זלמנוביץ נ' זלמנוביץ , תק-על 95(1) 531). עם זאת, כפי שמציינת המשיבה, סוגייה זו נידונה רק בדרך אגב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי המשיבה הינה דיירת מוגנת בנכס מתוקף החוזה המקורי שנערך בין אבי המשיבה ומשפחתו לבין חברת עמידר. לפיכך, משהגיע בית המשפט המחוזי לתוצאה אליה הגיע גם בדרך אחרת שאינה מעלה כל שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי אין לקבל את הבקשה (רע"א 4437/05 עירית רעננה נ' גדעוני , תק-על 2005(4) 3612).
המבקשים ישאו בשכר טרחת עורך דין בסך של 5,000 ₪.
ניתנה היום, ה' בתשרי תשס"ז
(27.9.06).
ש ו פ ט ת