רע"א 2555-24 רע"א 2555-24

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט א' צימרמן), מיום 24.3.2024, בע"א 31009-03-24. במסגרת ההחלטה נושא הבקשה נדחתה בקשת המבקש לעכב את החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט ט' חבקין), מיום 25.2.2024, בת"א 5495-05-14, במסגרתה קיבל בית משפט השלום בקשה למתן הוראות שהגיש המשיב 3, עו"ד נמרוד ורדי (להלן: כונס הנכסים), והתיר לו להתקשר עם קבלן ביצוע לצורך הריסת סככה שהקים המבקש.

רקע הדברים

1.במוקד הבקשה דנן ניצב מבנה הבנוי על מקרקעין הידועים כגוש 7054 חלקה 233, המצויה במתחם נס הגויים בתל אביב-יפו (להלן: הנכס), אשר המשיבות 2-1 (להלן: המשיבות), הן הבעלים הרשומים בו. בשנת 1993 נכרת הסכם שכירות בין המבקש לבין המשיבות, לפיו המבקש שכר את הנכס מהמשיבות בתור דייר מוגן כדי שיוכל להפעיל בו מסגרייה (להלן: הסכם השכירות).

2.בשנת 2014 הגישו המשיבות תביעה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו, כנגד המבקש. בתביעתן טענו המשיבות כי המבקש פלש לשטחים הנמצאים בחצר המקרקעין וחורגים מגבולות הנכס והקים בהם סככה המחוברת לנכס (להלן, בהתאמה: החצר ו-הסככה). עוד טענו המשיבות כי המבקש בנה בנכס, ללא הסכמתן, קומת גלריה (להלן: הגלריה). על רקע זה, המשיבות עתרו לפינוי המבקש מהנכס ולתשלום דמי שימוש ראויים עבור החצר והגלריה, בטענה כי מדובר בהפרה של הסכם השכירות. המבקש, מצדו, הגיש תביעה שכנגד שעניינה פיצוי עבור נזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתנהלות המשיבות, הכוללת, בין היתר, אי מסירת מידע על אודות התאמתו של הנכס לצרכיו.

3.ביום 31.7.2017 ניתן פסק הדין של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת כ' האפט), אשר דחה את התביעה ואת התביעה שכנגד. בפסק דינו קבע בית משפט השלום כי החצר היא חלק בלתי נפרד מהנכס שהושכר למבקש, הגם שלא הוזכרה במפורש בהסכם השכירות. כמו כן, נדחו טענות המשיבות בנוגע לקומת הגלריה, ונקבע כי המבקש שכר את הנכס כשהוא כלל את קומת הגלריה האמורה. מנגד, בית המשפט דחה את התביעה שכנגד, תוך שקבע כי האחריות לברר את מצבו של המושכר טרם ההתקשרות בהסכם השכירות הוטלה על המבקש, ולכן הוא אינו זכאי לפיצויים בעבור אי מסירת המידע כנטען על ידו.

4.שני הצדדים ערערו על פסק דינו של בית משפט השלום, תוך שערעורן של המשיבות התייחס לדחיית סעד הפינוי בלבד (כך שטענותיהן בעניין דמי השימוש נזנחו). ביום 22.8.2019 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגני הנשיא ק' ורדי ו-י' שנלר והשופטת ע' רביד), במסגרתו נדחה ערעור המבקש בעוד שערעור המשיבות התקבל בחלקו. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי הנכס שהושכר למבקש אינו כולל את החצר, וזאת בשים לב לכך שמדובר בשטח גדול משמעותית מהשטח שצוין בהסכם השכירות. כמו כן, נקבע כי משום שבהסכם השכירות אין כל זכר לקיומה של קומת גלריה, הרי אף אם קומה זו נבנתה על ידי דייר קודם בנכס, אין בכך כדי לרפא את ההפרה של הסכם השכירות בין המבקש והמשיבות התבטאת בשימוש בגלריה. מנגד, בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום לפנות את המבקש מהמקרקעין כולו. אופרטיבית, הורה בית המשפט המחוזי למבקש לפנות ולסלק את ידו מהחצר ומהגלריה ולהרוס את הסככה שבחצר, וזאת עד ליום 31.12.2019. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי: "כל הקשור ליישום פסק הדין ו/או פיקוח של ביצוע הפינוי והכרעה במחלוקות שיהיו, אם יהיו בעניין זה, ייעשה על ידי בית משפט קמא".

יצוין כי בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחה בהחלטת בית משפט זה (רע"א 6299/19; השופט ע' פוגלמן).

5.ביום 28.6.2021 הגיש המבקש תביעה נוספת לבית משפט השלום בתל אביב-יפו, ובה עתר לחייב את המשיבות לחתום עמו על הסכם פשרה בכל הנוגע לפינוי החצר וקומת הגלריה, כפי שנעשה, לטענתו, בין המשיבות ובעלי נכסים אחרים המצויים בסמיכות לנכס (להלן: ההליך הנוסף). במסגרת ההליך הנוסף, הגיש המבקש בקשה למתן צו מניעה זמני אשר יורה למשיבות להימנע מנקיטת הליך לפינוי החצר והגלריה. ביום 17.3.2023 דחה בית משפט השלום (השופט ר' אילן), את הבקשה האמורה; בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש, על החלטת בית משפט השלום, לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, נדחתה גם היא (רע"א 25886-04-23; סגנית הנשיא א' כהן); וכך נדחתה גם בקשת רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" שהגיש המבקש בעניין הנ"ל לבית משפט זה (רע"א 3649/23; השופט א' שטיין).

6.במקביל לניהול ההליך הנוסף, פתחו המשיבות, ביום 6.4.2022, בהליכי הוצאה לפועל נגד המבקש במטרה להביא לפינוי החצר (ולהריסת הסככה שבחצר וקומת הגלריה). על רקע זה, ביום 28.4.2022 הגיש המבקש, בת"א 5495-05-14, בקשה למתן צו זמני אשר יורה למשיבות להימנע מלנקוט בכל צעד שעשוי להוביל לפינוי החצר והגלריה. לאחר שנתקבלה תשובת המשיבות, ותגובת המבקש לה, ביום 6.6.2022 ניתנה החלטת בית משפט השלום (השופט ט' חבקין) בבקשת המבקש. בהחלטתו ציין בית משפט השלום כי לנוכח הוראת בית המשפט המחוזי בפסק דינו לפיה "כל הקשור ליישום פסק הדין ו/או פיקוח של ביצוע הפינוי והכרעה במחלוקות שיהיו, אם יהיו בעניין זה, ייעשה על ידי בית משפט קמא", אין מקום לפינוי החצר והגלריה, ולהריסת הסככה שבחצר, וזאת עד למתן הוראות בעניין. בתוך כך, הציע בית המשפט בהחלטתו לצדדים להסכים למינוי כונס נכסים שיבצע את הפינוי.

7.לאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע לכדי הסכמה על זהות כונס הנכסים לצורך ביצוע הפינוי, בהחלטתו מיום 24.7.2022 הורה בית משפט השלום על מינויו של המשיב 3 לתפקיד. בהחלטה זו קבע בית המשפט כי כונס הנכסים יפעל לביצוע פסק הדין לפינוי בהקדם האפשרי, וכי בתוך כך מוסמך הוא להתקשר עם מומחה הנדסי ולבחון את טענות המבקש בשאלה האם הריסת הגלריה והסככה הצמודה לנכס יובילו להריסה רחבה יותר של הנכס. ביום 16.1.2023 הגיש כונס הנכסים בקשה למתן הוראות, במסגרתה עתר, בין היתר, לכך שיותר לו לשכור את שירותיו של המהנדס ישראל שני (להלן: שני), כמומחה אשר יחווה דעתו בדבר אופן ביצוע הפינוי והריסת הסככה והגלריה, נוכח טענת המבקש לפיה הדבר עלול להוביל להריסה רחבה יותר של הנכס. המבקש לא התנגד לשכירת שירותיו של שני (אף שהיו לו התנגדויות לבקשות אחרות שהועלו מטעם כונס הנכסים), וביום 9.2.2023 התיר בית המשפט לכונס הנכסים להתקשר עם שני.

8.ביום 21.11.2023 הגיש כונס הנכסים בקשה נוספת למתן הוראות, במסגרתה עתר כי יותר לו להתקשר עם קבלן ביצוע לצורך פינוי החצר והריסת הסככה. במסגרת בקשתו הוסיף כונס הנכסים וביקש כי יותר לו להורות לקבלן הביצוע להתחיל בעבודות מבלי שתעמוד בפניו תכנית פינוי או תכנית הריסה קונקרטית. כונס הנכסים פירט כי לאחר ששכר את שירותיו, ביקר שני בנכס וחיווה דעתו כיצד ניתן לפרק את הסככה המצויה בחצר, מבלי לפגוע בנכס המחובר אליה, וללא צורך בקבלת היתר הריסה (למען שלמות התמונה יצוין כי בינתיים הסכימו הצדדים כי קומת הגלריה תאטם, כך שפינויה והריסתה כבר לא היו על הפרק בשלב זה).

המבקש התנגד לבקשה ועמד על כך שאין להתקשר עם קבלן ביצוע בלא שהוצגה קודם לכן תכנית הריסה ופינוי. טענתו העיקרית של המבקש, בתשובתו, הייתה כי לגישתו הריסת הסככה שבחצר תסכן את יציבות המבנה. כמו כן, העלה המבקש שורה של טענות כנגד מינוי קבלן הביצוע שעמו ביקש להתקשר כונס הנכסים, אך טענות אלו אינן עומדות במוקד דיוננו.

9.לאחר שהמבקש שלח לשני שאלות הבהרה, והתקיים דיון בפני בית משפט השלום במסגרתו נחקר שני על חוות דעתו, ביום 25.2.2024 ניתנה החלטת בית משפט השלום (השופט ט' חבקין), במסגרתה התקבלה בקשת כונס הנכסים. בפתח החלטתו ציין בית משפט השלום שנקודת המוצא שעליה מבוססת הכרעתו הינה כי כנגד המבקש ניתן פסק דין חלוט, כבר ביום 31.12.2019, המורה לו לפנות את השטח שבו הוא משתמש שלא כדין. בית המשפט הוסיף כי היה על המבקש למלא אחר פסק הדין המורה על פינוי החצר וקומת הגלריה בעצמו, אולם המבקש נמנע מכך ובמקום זאת נקט בהליכים שונים ומשונים במטרה לדחות את הפינוי. על רקע זה, כך קבע בית המשפט, מעמדו להלין על אופן ביצוע הפינוי ועל פגיעה אפשרית שעלולה להיגרם לרכושו כתוצאה מכך הוא מוגבל, שהרי היה בידו להקטין את הנזק אם רק היה מבצע את הפינוי בעצמו. מנקודת מוצא זו נדרש בית המשפט לטענות המבקש לגופן.

ביחס לטענתו העיקרית של המבקש לפיה הריסת הסככה בחצר תפגע בנכס, ציין בית משפט השלום כי בהקשר זה עמדו בפניו שלוש חוות דעת: חוות דעת מטעם המשיבות אשר גרסה כי הריסת הסככה אינה צפויה להוביל לפגיעה בנכס; חוות דעת מטעם המבקש אשר תמכה בעמדתו; וחוות דעתו של שני, אשר הינו כזכור, מומחה שמונה על ידי כונס הנכסים בהסכמת הצדדים, שגרסה גם היא כי הריסת הסככה אינה צפויה להוביל לפגיעה בנכס. בית המשפט ציין כי שני נחקר על חוות דעתו ארוכות, וחרף השאלות הרבות שנשאל עמד על עמדתו כפי שהוצגה במסגרתה. כך, שני הסביר כי הסככה נבנתה ללא היתר, היא רעועה כשלעצמה מבחינה קונסטרוקטיבית, וניתן לפרק אותה מהמבנה המקורי שאליו היא מחוזקת כשם שחוברה. שני הוסיף שאין בסככה אלמנטים שמחזקים את המבנה המקורי או תומכים בו, אלא ההפך מכך. בית המשפט הוסיף כי למומחה מטעם הכונס היו הסברים המניחים את הדעת ביחס לכל אחת מהשגותיו של המבקש, ומשכך מצא לאמצה ולדחות את טענות המבקש בהקשר זה.

בית משפט השלום דחה גם טענת המבקש כי הריסת הסככה והתשתיות הקשורות בה היא עבודה הטעונה היתר בניה (הריסה) לפי סעיף 145(א)(2) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. בית המשפט הטעים כי תקנה 1(4) לתקנות התכנון והבניה (עבודות ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967, קובעת חריג לפיו הריסה המבוצעת על פי צו של בית משפט, אינה דורשת היתר הריסה. משכך, והואיל והריסת הסככה שבחצר מבוצעת על פי פסק דין חלוט והחלטות בית משפט השלום בעניין ביצועו, אין היא נדרשת להיתר הריסה.

לבסוף, בית משפט השלום דחה גם את טענות המבקש כנגד מינויו של קבלן הביצוע עמו ביקש להתקשר כונס הנכסים.

בתוך כך, בית משפט השלום התיר לכונס הנכסים להתקשר עם קבלן הביצוע והורה כי פינוי החצר (והריסת הסככה) יעשה בתוך 60 ימים ממועד מתן החלטתו.

10.על החלטתו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית משפט השלום. ביום 24.3.2024 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי (השופט א' צימרמן), בגדרה נדחתה בקשת עיכוב הביצוע שהגיש המבקש.

בנמקו את דחיית הבקשה, ציין בית המשפט המחוזי כי בקשתו של המבקש לוקה בחוסר תום לב בשל כך שהמבקש הציג את החלטתו של בית המשפט קמא כ-"פסק דין" המורה על פינוי הנכס, בעוד שניתן כבר לפני שנים פסק דין חלוט המורה על פינוי הנכס והחלטת בית משפט השלום הכריעה אך באופן ביצוע הפינוי; משום שהמבקש נטל לעצמו "זכות" ערעור בעוד שבמוקד ערעורו עומדת החלטה, להבדיל מפסק דין שערעור עליה מותנה בקבלת רשותו של בית המשפט; ובכך שלא פירט במסגרת בקשתו את כלל ההליכים שננקטו על ידו בניסיון לעכב את פינוי הנכס. על כך הוסיף בית המשפט המחוזי כי סיכויי הערעור אינם נראים כטובים, נוכח העובדה שבית משפט השלום, בהחלטתו, נדרש לכל טענות המבקש אחת לאחת, ודחה אותן באופן שאינו מותיר מקום להתערבות ערכאת הערעור.

אשר למאזן הנוחות, בית המשפט המחוזי ציין כי גם בבחינת שיקול זה נקודת המוצא צריכה להיות פסק הדין החלוט המורה למבקש לפנות את החצר (לרבות הריסת הסככה), אשר היה בידי המבקש לפנות בעצמו, אך הוא נמנע מלעשות כן. ביחס לטענת המבקש כי פינוי הסככה יפגע בנכס, בית המשפט המחוזי ציין כי בית משפט השלום דחה את הטענה האמורה לאחר שאימץ בעניינה את חוות דעתו של המומחה שמונה, בהסכמת הצדדים, על ידי כונס הנכסים. בית המשפט הוסיף כי גם אם לבסוף ייגרם נזק למבנה, הנזק יהיה בר פיצוי, והמשיבות (בהנחה שתוכח אחריותן לכך) הן ודאי בעלות דין שניתן להיפרע מהן במידת הצורך. לבסוף, בית המשפט המחוזי ציין כי במאזן הנוחות יש לשקול גם את האינטרס הציבורי בקיום פסקי דין בהקדם וקיום הוראות הדין.

על החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שבפניי.

טענות הצדדים

11.בבקשתו, טוען המבקש כי סיכויי הערעור טובים תוך שהוא שב על טענותיו בפני בית המשפט קמא, בהן טענותיו כי שגה בית משפט השלום עת שדחה את טענתו כי הריסת הסככה עלולה לפגוע בנכס ומחייבת קבלת היתר בניה. כמו כן, בהתייחס להערתו של בית המשפט המחוזי בעניין, המבקש ציין כי לשיטתו עומדת לו זכות ערעור על החלטת בית משפט השלום, שכן יש לראות בה כ-"פסק דין". זאת, משום שלשיטתו של המבקש המבחן הקובע לעניין זה הוא מבחן סיום ההליך, והחלטת בית משפט השלום סותמת את הגולל על האפשרות שהסככה שבחצר לא תיהרס.

אשר למאזן הנוחות, המבקש טוען כי בבסיס ערעורו עומדת טענתו כי הריסת הסככה תפגע בנכס שבו הוא דייר מוגן, וכי אם לא תעוכב החלטתו של בית משפט השלום למעשה תסוכל תוחלת ערעורו. מאידך גיסא, כך טוען המערער, המשיבות אינן זקוקות למקרקעין נושא הבקשה שכן בשנים הקרובות לא צפויות להתבצע כל עבודות בינוי במקום. עוד מוסיף המבקש כי מהדיון שהתקיים בפני בית משפט השלום עולה כי הצעת המחיר שהוגשה מטעם קבלן הביצוע כוללת גם אפשרות שהפינוי יתעכב. לכן, לטענתו, עיכוב הביצוע אינו צפוי לפגוע גם בכונס הנכסים.

12.בתשובת המשיבות לבקשה, נטען כי דינה של הבקשה להידחות. אשר לסיכויי הערעור, המשיבות טוענות כי ערעור המבקש הוא הליך סרק שמטרתו מניעת יישום פסק הדין החלוט שניתן בעניינו והורה לו לפנות את החצר ואת קומת הגלריה. המשיבות מוסיפות וטוענות כי החלטת בית משפט השלום היא "החלטה אחרת" אשר למבקש לא נתונה זכות ערעור לגביה, וכי גם עניין זה משליך על סיכויי הערעור. לגופו של עניין, המשיבות טוענות כי הכרעת בית משפט השלום מבוססת על ממצאים עובדתיים שמקורם באימוץ חוות דעת מומחה שבית משפט השלום ראה בו כמומחה אובייקטיבי, ומשערכאת הערעור ממעטת להתערב בממצאים מסוג זה, סיכויי הערעור נמוכים בצורה יוצאת דופן.

אשר למאזן הנוחות, המשיבות טוענות כי משעה שעל פי פסק דינו החלוט של בית המשפט המחוזי למבקש אין זכויות בחצר ובקומת הגלריה, אין המדובר במקרה בו עולה השאלה האם יש מקום לפינוי המקרקעין. המשיבות טוענות כי המבקש הוא אשר היה צריך לבצע את הפינוי באופן עצמאי, ונמנע מלעשות זאת במשך שנים. המשיבות מוסיפות כי בקשת המבקש למנוע את פינוי החצר והריסת הסככה, עד להכרעה סופית בטענותיו, נטענה גם בהליך הנוסף, ונדחתה על ידי שלושת הערכאות שדנו בה. עוד נטען כי טענות המבקש בעניין חששותיו לפגיעה בנכס באם תפונה הסככה שבחצר, נמצאה על ידי בית משפט השלום כבלתי מבוססת, וכי ממילא מדובר בנזק בר פיצוי שאין מקום לעיכוב ביצוע בגינו. לעומת זאת, כך נטען, באם תתקבל הבקשה, למשיבות יגרם נזק שמקורו בהגדלת עלויות הכינוס.

13.אף כונס הנכסים, בתשובה שהוגשה מטעמו, סבור כי דין הבקשה להידחות. בעיקרו של דבר שב כונס הנכסים על טענותיהן של המשיבות. עם זאת, כונס הנכסים מוסיף כי בקשת המבקש לעיכוב הביצוע כבר הובילה להפסד של 575,000 ש"ח לקופת הכינוס, אשר שולמו לקבלן הביצוע ולא יושבו על פי ההסכם עמו.

דיון והכרעה

14.לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות לה, וכן בכלל ההחלטות של הערכאות קמא שנסקרו לעיל, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

15.כידוע, נקודת המוצא הקבועה בתקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), היא כי אין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצוע פסק הדין או ההחלטה עליהם מערערים. על כן, נקבע כי ביצועם של פסק דין או החלטה יעוכב רק כאשר סיכויי הערעור טובים, ומאזן הנוחות נוטה לטובת מגיש הבקשה. עוד נקבע כי בין שני הרכיבים הנ"ל מתקיים קשר של "מקבילית כוחות", כאשר לשיקול מאזן הנוחות ניתן מעמד הבכורה (ע"א 2908/22 נעמן נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל (מחוז צפון), פסקה 12 (5.9.2022) (להלן: עניין נעמן)).

16.בענייננו, במוקד ערעורו של המבקש עומדת שאלת אופן פינוי החצר והריסת הסככה. אמנם, צודקים המשיבות וכונס הנכסים כי השאלה האם נדרש המבקש לפנות את החצר ולהרוס את הסככה אינה שנויה במחלוקת, שכן זו הוכרעה בפסק הדין החלוט שניתן נגד המבקש כבר לפני מספר שנים. עוד צודקים המשיבות וכונס הנכסים, וכך גם עולה מסקירת ההליכים דלעיל, כי דומה שהמבקש עושה כל שבידו כדי לעכב ולמנוע את פינויו מהמקרקעין.

יחד עם זאת, נוכח העובדה שהשאלה הטעונה הכרעה בערעור הינה האם צודק המבקש בטענתו כי הריסת הסככה תגרום נזק לנכס, דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע ופינוי החצר והריסת הסככה משמען, הלכה למעשה, סיכול ערעורו של המבקש. כאשר אי מתן צו לעיכוב ביצוע משמעו סיכולו של הערעור, שמורה לעובדה זו חשיבות רבה ומשקל ניכר במישור מאזן הנוחות, ומוכן אני על כן להניח שמאזן הנוחות נוטה, בנסיבות דנן, לטובת המבקש.

17.ואולם, חרף האמור, לא ניתן, בנסיבות עניין דנן, להסכין לעיכוב ביצוע החלטתו של בית משפט השלום, משסיכויי הערעור של המבקש קלושים (ראו והשוו: ע"א 2281/24 עזור נ' לנגר, פסקה 13 (26.3.2024)).

ראשית, למשיבות ולכונס הנכסים טענה בעלת משקל לפיה למבקש לא נתונה זכות ערעור על החלטת בית משפט השלום. בניגוד לטענת המבקש, כאשר מדובר בהחלטה שניתנה לאחר מתן פסק דין, לא מבחן סיום ההליך הוא הקובע, אלא השאלה האם מדובר בהחלטה "טפלה" לפסק-הדין העיקרי שקדם לה, שאז מדובר ב-"החלטה אחרת", או בהחלטה המשנה ממנו ועומדת על רגליה שלה, שאז מדובר ב-"פסק-דין" (ראו: רע"א 1502/22 פלוני נ' פלוני, פסקה 4 והאסמכתאות שם (11.7.2022); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 106-104 (מהדורה שלישית, 2012)). בענייננו, נראה, על פניו, כי ההחלטה שניתנה על ידי בית משפט השלום היא החלטה בבקשה למתן הוראות שהגיש כונס הנכסים בשאלה כיצד יש לבצע את פינוי החצר וקומת הגלריה והריסת הסככה שבחצר, כאשר השאלה האם יש לפנותן הוכרעה עוד קודם לכן בפסק הדין החלוט הנזכר לעיל. בתוך כך, יש טעם לסבור כי מדובר בהחלטה טפלה לפסק הדין שקדם לה, ומכאן שהינה "החלטה אחרת" (ראו והשוו: ע"א 6947/03 שמעוני נ' קו-אופ הריבוע הכחול אגודה צרכנית שיתופית בע"מ (27.1.2004)). ככל שאכן מדובר ב-"החלטה אחרת", אזי שהשגת המבקש עליה הייתה צריכה להיות מוגשת כבקשה למתן רשות ערעור.

שנית, ולגופו של עניין, החלטת בית משפט השלום בעניין חששו של המבקש שהפינוי וההריסה יגרמו לפגיעה בנכס שהינו דייר מוגן בו, הינה הכרעה במחלוקת עובדתית המבוססת על התרשמות הערכאה הדיונית מהמומחה שמינה כונס הנכסים, בהסכמת הצדדים. מן המפורסמות היא כי בית המשפט שלערעור לא יטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה המבררת והמבוססים על מארג הראיות ושמיעת העדויות לפניה באופן בלתי אמצעי (ראו, מיני רבים: ע"א 8329/16 טרנס אטלס בע"מ נ' אליהו פרחי בדי ריפוד בע"מ, פסקה 16 (4.6.2018); ע"א 6934/11 אלדין נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות, פסקה 4 (25.2.2014)). כך ככלל, וכך בפרט כאשר הערכאה הדיונית ביססה את קביעותיה על חווֹת-דעת של מומחה שמונה בהסכמת הצדדים (ראו: ע"א 6510/20 מזרחי נ' כהן, פסקה 6 (12.12.2021); ע"א 8329/16 טרנס אטלס בע"מ נ' אליהו פרחי בדי ריפוד בע"מ, פסקה 18 (4.6.2018)).

מעבר לכך, וכפי שהדגישו גם הערכאות קמא, העובדות הן שניתן כנגד המבקש, עוד ביום 22.8.2019, צו לפינוי החצר וקומת הגלריה עד ליום 31.12.2019. המבקש לא קיים את הצו, ובחלוף יותר מארבע שנים ואין ספור הליכים (שרק חלקם אוזכר לעיל), מבקש הוא, הלכה למעשה, להמשיך ולעכב את ביצוע צו הפינוי. התמונה המצטיירת מהאמור לעיל, כשלעצמה, מקימה אינטרס ציבורי כבד משקל לדחייתה של הבקשה.

אשר על כן, ובשים לב לכך שטענתו העיקרית של המבקש בערעורו מבקשת להשיג אחר הכרעת בית משפט השלום בשאלת השפעת הריסת הסככה על הנכס, דומני כי מדובר במקרה יוצא דופן שבמסגרתו חרף נטיית מאזן הנוחות לטובת המבקש, דין בקשתו להידחות.

18.לפני סיום אבקש להתייחס לטענת המבקש כי בהחלטתי בעניין נעמן, נעתרתי באופן חלקי לבקשה לעיכוב ביצוע במקרה שנסיבותיו דומות לנסיבות דנן, וכי יש בדבר כדי לתמוך בבקשתו. אין בידי לקבל טענה זו. אמנם, גם בעניין נעמן דובר בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שהורה על הריסת סככות, במסגרתה נטען כי דחיית הבקשה תוביל לסיכול הערעור. עם זאת, בכך הדמיון בין עניין נעמן לענייננו מסתיים: ראשית, פסק הדין שעליו הוגש הערעור בעניין נעמן, הוא שקבע כי הקמת הסככות על ידי המערער נעשתה שלא כדין וכי עליו לפנותן. מנגד, בענייננו חובת המבקש לפנות את החצר ולהרוס את הסככה נקבעה כבר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 22.8.2019 (ובהחלטה של בית משפט זה לדחות את בקשת הרשות לערער שהגיש המבקש), וכל שעומד על הפרק עתה היא השאלה כיצד יבוצעו הפינוי וההריסה. שנית, אף שגם בהחלטתי בעניין נעמן ציינתי כי סיכויי הערעור אינם מן המשופרים, בדנן סבורני כי סיכויי הערעור של המבקש נמוכים משמעותית מאלו שעמדו בפני המערער בעניין נעמן. אשר על כן, אין בהחלטתי בעניין נעמן כדי לסייע למבקש.

19.סיכומו דבר: הבקשה נדחית, המבקש יישא בהוצאות המשיבים בסך של 7,500 ש"ח.