רע"א 2623/02 סיס עיצוב ריהוט ציבורי בע"מ נ. בזק החברה הישראלית לתקשורת בע

המשנה לנשיא ש.לוין

1.השאלה המתעוררת בבקשת רשות לערער זו – שאותה ראינו כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה – היא מה דינה, לענין האגרה – של תובענה כספית, שעילתה חוזית ונזיקית, שהתובע החליט להפחית את סכומה שלא בגדר תקנות 17-15 לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח – 1987 (להלן – התקנות); האם הפחתת סכום התביעה – שאושרה על-ידי בית המשפט – גוררת אחריה גם הפחתת האגרה וממילא גם החזרת מחצית האגרה, בניכוי סכומי המינימום המפורטים בתקנה 8 לתוספת לתקנות, אם לאו? ומה דינה של מחציתה השניה של האגרה, שטרם שולמה?

2.במקרה שלפנינו הגישה המערערת תובענה על סכום של 20,000,000 ₪. לפני שהחלה פרשת ההוכחות, בקשה המערערת להקטין את סכום התביעה ולהעמידו על 10,000,000 ₪. בית המשפט המחוזי, אם כי נענה לתיקון התביעה, קבע שאין עילה להקטין את האגרה לא לגבי המחצית הראשונה של האגרה ששולמה (וממילא אין מקום להשבה) ולא לגבי מחציתה השניה. נימוקיו של השופט המלומד, בתמצית, היו כדלקמן: המועד הקובע לפי התקנות לתשלום האגרה הוא מועד פתיחת ההליך (תקנות 2 ו- 4); המבחן לקביעת שיעור האגרה הוא מבחן הסכום ולא כל מבחן אחר; רשימת המקרים שבהם רשאי בעל דין להשבת האגרה, שנכללה בתקנות, היא רשימה סגורה ואין בעל דין זכאי להשבה אלא בגדרה; תיקון התובענה על ידי הקטנת סכומה אמנם פועל בדיעבד, אך אין לו ולא כלום עם ענין האגרות, שנקבע בתקנות.

3.בעלי הדין הצביעו לפנינו על שתי גישות בנושא הערעור, המכחישות זו את זו. גישה אחת היא גישתו של השופט ביין, שהחליט, בין השאר, בבש"א חיפה 8656/98, כי המועד הקובע לענין האגרה הוא מועד הגשת ההליך, כי האגרה משתלמת בעד שירות מראש לפני שהשירות בוצע ולאחר שהאגרה שולמה אין התובע זכאי להשבה אלא במקרים המפורטים בתקנות 17-15. בעקבות פסיקה זו פסקו גם בתי משפט אחרים; ראה: ע"א ירושלים 473/95, 484 דינים מחוזי כרך כ"ו(6), ,215 שבו צוטט נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א ירושלים 274/91 שקבע כי תוצאת לוואי למשטר האגרות היא מיתון מסוים בהגשת תובענות מופרזות, דבר המגביל מראש את התובע בהגשת תביעות בסכום שהוא חסר שחר; כך פסק גם בית המשפט המחוזי בחיפה, לפי תקנות האגרות הקודמות משנת 1957: השופט שאל בהמר' 1466/66 פסקים מחוזיים עה, 121; וראה גם החלטתו של השופט ד"ר קלינג בבש"א תל-אביב 64116/99 (לא פורסם) ושל השופטת חיות בת"א תל-אביב 378/94, בש"א 3558/01 (לא פורסם).

הגישה האחרת היא גישתה של השופטת פרוקצ'יה, עדיין בכהונתה בבית המשפט המחוזי, בע"א ירושלים 42/94 ובה"פ ירושלים 594/98 (לא פורסם), שגישתה היא שהפחתת סכום התביעה מעדכנת גם את סכום האגרה, לאמור: כשם שתיקון כתב התביעה פועל למפרע, כך גם ענין האגרה. גם לגישה זו תימוכין בהחלטות לא מועטות של בתי המשפט המחוזיים; ראה, למשל, השופטת מזרחי בבש"א ירושלים 9020/01 (לא פורסם) וכן החלטת בית הדין לעבודה בתב"ע (ת"א-יפו) נ"ו, 1-98.

4.אנו סבורים שהשופט המלומד צדק בהחלטתו וכי הדין עם השופטים שתמכו בגישה הראשונה; הגענו למסקנה זו הן מטעמים פורמליים והן מטעמים מהותיים. מטעמים פורמליים כיצד? גם אנו כמו השופט המלומד והשופט ביין סבורים שרשימת המקרים שבהם זכאי בעל-דין להשבת אגרה היא רשימה סגורה, כאשר התפישה הבסיסית של התקנות היא כי האגרה משתלמת ביום הגשת התובענה בעד שירות שינתן בעתיד. לדעתנו, אין בתיקון הסכום על ידי הפחתתו ולא כלום עם ענין הפחתת האגרות ואין הוא משפיע עליו. לדעתנו המתכונת הבסיסית של תכנית האגרות היא כי החיוב בתשלום האגרה חל ביום הגשת התובענה; כך למשל, אם נתבע בתובענה סכום כסף גדול ונפסק רק סכום קטן לא יהיה התובע זכאי להקטנת האגרה; כך למשל, אם יחזור בו התובע מהתובענה הוא לא יזכה בהשבת האגרה, אלא במקרים שהתקנות מזכות אותו בהחזרת האגרה; ומה ההבדל בין מקרים אלה למקרים שבהם בחר התובע להקטין את סכום התביעה?

מטעמים מהותיים כיצד? שהשיטה הקיימת עשויה למנוע מניפולציות בהגשת תובענות כספיות מופרזות, כדי להטיל אימה על הצד שכנגד, תובענות שסכומן יוקטן אך לקראת שלב ההוכחות. קביעת סכום התביעה במקרים אלה יכולה לשמש תמריץ לתובע, כבר מלכתחילה, לקבוע את סכום התביעה בשיעור ריאלי.

אכן, אם תיזה זו היא נכונה – ואנו סבורים שהיא נכונה – צדק השופט המלומד בקביעתו כי גם את השיעור השני של האגרה יש לחשב לפי סכומה המקורי של התובענה.

5.פרקליט המערערת גם טען שבהיות ענין אגרת המשפט חסם מפני זכות הגישה לבית המשפט יש לפרש את הוראות התקנות על דרך הצימצום. אין אנו חולקים על כך שבמקרה מתאים יש לפרש את התקנות על דרך הצימצום אם יש בהן כדי להגביל את זכות הגישה לבית המשפט; דא-עקא, שאין כוחה של טענה זו יפה כאשר המתכונת הכוללות של התקנות אינה מתיישבת עמה, וכאשר תוצאת פסק דיננו יכול להגביל הגשת תביעות סרק לבית המשפט, מבחינת הסכום.

הערעור נדחה, המבקשת תשלם לכל אחת מהמשיבות שכ"ט עו"ד 15,000 ₪.