רע"א 2790/18 עוזר אלפרוביץ נ. מיכל סימנא

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ש' דברת ) מיום 1.10.2017 בת"א 53514-11-15, במסגרתה התקבלה בחלקה בקשה לביטול חלקי של פסק בוררות מיום 4.5.2017 שניתן על ידי השופט בדימ' ד"ר עדי זרנקין (להלן: הבורר ).

העובדות הצריכות לענייננו ופסק הבוררות

1.

המבקשים והמשיבים הקימו יחדיו את חברת סריגי גיתית נכסים והשקעות (1993) בע"מ (להלן: החברה ), אשר בנתה מבנה באזור התעשייה בקרית גת (להלן: הנכס ). בנייתו של הנכס הושלמה בשנת 1995 ומאותה שנה הושכר רובו לחברת אינטל, כאשר חלק נוסף הושכר לחברת גיתית דלק ואחזקות בע"מ (להלן: גיתית דלק ), שבבעלות המשיבים.

2.

בשנת 2008 נמכר הנכס ובסמוך למכירתו פורקה החברה מרצון. בשנת 2010 קיבלו המבקשים 3.5 מיליון ש"ח בעבור חלקם בחברה. בשלב מסוים הגיעו המבקשים למסקנה כי לא קיבלו את כלל הרווחים המגיעים להם בעבור החברה ועל כן הגישו תביעה ולצידה בקשה לצווי עיקול זמניים נגד המשיבים, ילדיהם וגיתית דלק. בתום הליכי גילוי המסמכים הועברה התביעה, בהסכמת הצדדים, להליך בוררות לפני הבורר.

בישיבת הבוררות הראשונה הסכימו הצדדים כי הבורר יהיה פטור מן הדין המהותי ומדיני הראיות, אך ינמק את פסקו.

3.

גדר המחלוקת בין הצדדים התפרשה על פני נושאים רבים, שמרביתם אינם שייכים לענייננו. בבקשה שלפנַי רלוונטית רק טענת המבקשים לפיה גיתית דלק הייתה חייבת בתשלום דמי שכירות לחברה בגין השימוש בנכס, ועל כן יש לחייב את המשיבים להשיב למבקשים את חלקם באותם דמי שכירות. המשיבים לא חלקו על כך שגיתית דלק נדרשה לשלם דמי שכירות, אולם בין הצדדים נתגלעה מחלוקת לגבי גובהם. בחוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים, נקבע כי על פי הסכם שכירות שנחתם בינה לבין החברה, ביחס לשנים 1998 עד 2002 היה על גיתית דלק לשלם דמי שכירות שנתיים בסך של 75,000 ש"ח. ביחס לשנים 2003 עד 2008 נקבע כי דמי השכירות היו צריכים לעמוד על סכומים שנתיים הנעים בין 117,000 ש"ח ל-178,000 ש"ח. לפי חישובו של המומחה מטעם המשיבים, גיתית דלק הייתה חייבת לשלם אפוא לחברה סך כולל של 1,354,000 ש"ח. לעומת זאת, המבקשים טענו כי דמי השכירות בגין התקופה עומדים על סך של 3,064,670 ש"ח.

4.

ביום 4.5.2017 ניתן פסק הבוררות, בו נקבע כי על המשיבים לשלם למבקשים, ביחס לכלל הנושאים שהיו במחלוקת, סכום כולל של 4,013,775 ש"ח בתוספת שכר טרחה. באשר לדמי השכירות, הבורר קבע כי היה על גיתית דלק לשלם לחברה החל מיום 1.2.1996 ועד ליום 31.8.2008 סך של 75,000 בגין כל שנה, היינו, סך כולל של 1,930,461 ש"ח כאשר את חלקם של המבקשים מתוך סכום זה העמיד הבורר על סך של 965,230 ש"ח.

החלטת בית המשפט המחוזי

5.

ביום 11.5.2017 הגישו המשיבים בקשה לאישור פסק הבוררות, ואילו המבקשים הגישו ביום 30.5.2017 בקשה לביטול חלקי של פסק הבוררות. אחת מטענות המבקשים בבקשת הביטול הייתה כי הסעד שנפסק על ידי הבורר ביחס לדמי השכירות בסך של 75,000 ש"ח בגין כל שנה, נמוך אף מהסכום שבו הודו המשיבים. נטען כי בכך חרג הבורר מסמכותו, והדבר מצדיק ביטול חלק זה של פסק הבוררות.

6.

ביום 1.10.2018 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה לביטול פסק הבוררות בחלקה. ברם, באשר לדמי השכירות שפסק הבורר, נדחתה טענת המבקשים. בהקשר זה נפסק, כי משעה שהצדדים הסכימו כי הבורר יהיה פטור מסדרי הדין ומסדרי הראיות, הוא לא היה כבול לסדרי הדין המגבילים אותו למחלוקת בין הצדדים בכתבי טענותיהם והוא היה רשאי להכריע באופן הנראה בעיניו כראוי וצודק. לפיכך, הבורר לא חרג מסמכותו בקבעו כי סכום השכירות היה נמוך מהסכום שנטען בחוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים.

7.

המבקשים לא השלימו עם החלטת בית המשפט המחוזי ומכאן הבקשה שלפנַי. לטענתם, הבורר חרג מסמכותו שעה שפסק בניגוד למסכת העובדות לה טענו הצדדים. חריגה זו מצדיקה לדעת המבקשים ביטול חלק זה של הפסק והחלטת בית המשפט המחוזי מעלה סוגיה עקרונית של היקף סמכותו של בורר לפסוק סעד הנמוך מהמוסכם על הצדדים.

דיון והכרעה

8.

לאחר עיון בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להיזקק לתשובת המשיבים.

9.

כידוע, הלכה מושרשת היא כי מתן רשות ערעור על פסקי דין של בית המשפט המחוזי בענייני בוררות תינתן רק במקרים יוצאים מן הכלל, כאשר מתעוררת שאלה עקרונית משפטית או ציבורית אשר חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין (ראו למשל: רע"א 1275/18 לוי נ' גרף (17.4.2018)). הלכה זו יפה בפרט כאשר מתבקשת רשות ערעור על פסק דין שעניינו ביטול או אישור פסק בוררות (רע"א 9600/17 רשף נ' רשף (15.4.2018)). בענייננו, על אף ניסיונם של המבקשים לעטות על הבקשה מחלצות עקרוניות, היא נטועה למעשה כל כולה בנסיבותיו הקונקרטיות של הסכסוך שבין הצדדים ואינה עומדת באמות המידה למתן בקשת רשות ערעור.

10.

למעלה מן הצורך, אף לגופם של דברים אינני סבור כי פסיקת הבורר ניתנה תוך חריגה מסמכות. כפי שפסק בית המשפט המחוזי, הצדדים הסכימו באופן מפורש כי הבורר יהיה פטור מן הדין המהותי ומדיני הראיות. לפיכך, הבורר לא היה כבול בפסיקת הסעד לסכום המוסכם על המשיבים והיה רשאי לפסוק סעד נמוך יותר, כפי שעשה. מכל מקום, בדומה לעמדתו של השופט י' דנציגר בעניין רע"א 3764/12 עיריית שדרות נ' אבנר אשר אדריכלי בע"מ (8.7.2012), לדידי בכגון דא אין מדובר בחריגה מסמכות, אלא קרוב הדבר לטעות בשיקול דעתו של הבורר, שאינה מקימה עילת ביטול. זאת, בין היתר, נוכח ההלכה הנוהגת לפיה ההתערבות השיפוטית בפסק בוררות צרה ומוגבלת לעילות הביטול שהוגדרו בסעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, אותן יש לפרש באופן דווקני ומצומצם מתוך רצון לתת תוקף לפסק הבוררות (ראו: רע"א 4336/16 פלס נ' רוזנבלום (9.8.2016); ו ראו דיון בעניין פסיקת בורר בעילה או בסעד שלא נתבקשו: רע"א 256/10 גאידמק נ' טרוים (7.11.2011); ע"א 5248/94 מדינת ישראל נ' קיבוץ עין גב , פ"ד נ(1) 284 (1996)).

11.

הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.