רע"א 3095/12 אריה גולובנציץ נ. אבני דרך חברך חברה לבניה

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, יחד עם בקשה לעיכוב ביצוע (רע"א 20544-10-11, כב' השופט י' שפירא ). בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע הליכי כינוס ומכירת מקרקעין.

2.

בבית משפט השלום בירושלים מתנהל מאז שנת 2001 תיק לפירוק שיתוף במקרקעין הידועים כחלקה 101 בגוש 30107 שבכניסה לירושלים (להלן: המקרקעין) (ת"א 5712/01). במסגרת זאת ניתן ביום 6.2.2003 פסק דין, בהסכמת הצדדים, אשר הורה על פירוק השיתוף במקרקעין בדרך של מכירת הנכס.

ביום 11.2.2011 הורה בית המשפט השלום לכונסי הנכסים לקדם את הליכי הפירוק ולפרסם מכרז לצורך מכירת המקרקעין. ביום 12.4.2011 הגישה משיבה 1 בקשה לעיכוב ביצוע הליכי המכרז, וזאת עד שתוכרע שאלת זכאותם לפיצויים של המחזיקים הנוכחיים במבנה. במקביל הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (רע"א 44482-03-11). בקשת רשות הערעור התקבלה, והתיק הוחזר לבית משפט השלום לצורך קביעת שיעור הפיצויים.

ביום 30.6.2011 הורה בית משפט השלום לכונסי הנכסים כי המקרקעין יוצאו למכרז, בסכום המינימאלי של 16.5 מיליון ₪. זאת לאחר שהתקבלה חוות דעתו של השמאי אנגלהרט, אשר העריך את שווי המקרקעין בסכום זה.

ביום 10.7.2011 הגישו המבקשים לבית משפט השלום בקשה לעיכוב ביצוע המכרז (להלן: הבקשה הראשונה). זאת בנימוק ש"תכנית פרחי", אשר כוללת תכנון מחדש של שטח הכניסה לעיר ירושלים - צפויה להקפיץ את שווי המקרקעין בעשרות מונים. לדבריהם תכנית פרחי טרם אושרה, ולפיכך שווי המקרקעין הנוכחי איננו משקף את השווי הפוטנציאלי שלהם. ביום 13.7.2011 דחה בית משפט השלום את הבקשה, אך הורה על העברתה לידי כונסי הנכסים בכדי שאלו יתנו דעתם לסוגיה. ביום 30.8.2011 הגישו הכונסים חוות דעת מעודכנת של השמאי אנגלהרט, אשר העריכה את שווי המקרקעין ב-22 מיליון ₪.

ביני לביני, ביום 25.7.2011 הגישו משיבה 1 והמבקשים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, אודות החלטת בית משפט השלום מיום 30.6.2011 להוציא את הקרקע למכרז (רע"א 43400-07-11 ורע"א 30766-09-11). המבקשים הגישו, יחד עם הבר"ע, גם בקשה לעיכוב ביצוע הליכי המכרז (להלן: הבקשה השנייה). ביום 1.8.2011 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה השנייה. באשר לשתי הבר"עות, ההכרעה בהן התקבלה רק ביום 20.11.2011, כפי שיפורט להלן.

ביום 5.9.2011 הגישו המבקשים לבית משפט השלום בקשה נוספת לעיכוב ביצוע המכרז (להלן: הבקשה השלישית). זאת בהתבסס על השמאות המעודכנת שהגיש אנגלהרט, בסכום של 22 מיליון ₪, ממנה ניתן ללמוד כי ככל שחולף הזמן והליכי אישורה של תוכנית פרחי מתקדמים - כך עולה ערך המקרקעין. משיבים 3-4 התנגדו לבקשה, בנימוק שפירוק השיתוף מתעכב כבר למעלה מעשור, וכן שתוכנית פרחי איננה צפויה להיות מאושרת בזמן הקרוב. ביום 25.9.2011 קבע בית משפט השלום כי למבקשים תינתן ארכה של שבעה ימים על מנת להגיב לתגובת משיבים. ברם, בו ביום החליט בית משפט השלום – טרם שהתקבלה תשובת המבקשים - לדחות את הבקשה השלישית לעיכוב ביצוע.

ביום 3.10.2011 הודיעו המבקשים לבית משפט השלום כי בכוונתם להגיש לבית המשפט המחוזי בקשת ערעור על החלטתו מיום 25.9.2011, ובד בבד ביקשו עיכוב ביצוע נוסף (להלן: הבקשה הרביעית). ביום 5.10.2011, לאחר קבלת תגובתם של משיבים 3-4, נדחתה גם הבקשה הרביעית לעיכוב ביצוע.

ביום 11.10.2011 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור, שעסקה בדחיית בקשתם השלישית לעיכוב ביצוע על ידי בית משפט השלום (רע"א 20544-10-11). יחד עם הבר"ע הוגשה לבית המשפט המחוזי גם בקשה לעיכוב ביצוע הליכי המכרז (להלן: הבקשה החמישית).

ביום 20.11.2011, לאחר דיון במעמד הצדדים, ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי במאוחד בשלוש הבר"עות שהוגשו אליו (43400-07-11, 30766-09-11, 20544-10-11). צוין, מחד, כי הליך פירוק השיתוף מתנהל זה שנים רבות. מאידך, נראה כי אכן ישנה התקדמות בנושא התכנוני ובאישור תוכנית פרחי, באופן כזה שעל פני הדברים יכול להשביח את ערכו של המגרש באופן משמעותי. סיכומו של דבר נקבע כי יש לעכב את פרסום המכרז לתקופה של מאה ימים.

ביום 23.2.2012, לקראת תום תקופת מאה הימים, הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה להארכת עיכוב הביצוע עליו הוחלט ביום 20.11.2011 (להלן: הבקשה השישית; בקשה זו הוגשה במסגרת בר"ע 20544-10-11). זאת בטענה שבינתיים חלה התקדמות משמעותית בהליכי התכנון והאישור של תוכנית פרחי. ביום 7.3.2012 מסרו משיבה 1 ומשיבים 3-4 כי הם מתנגדים לבקשה השישית. בו ביום ביקשו המבקשים להגיש תשובה לתגובת משיבים. ביום 8.3.2012 דחה בית המשפט המחוזי – לאחר שעיין בבקשה ובתגובות - את הבקשה השישית, אולם בד בבד הורה על הארכת העיכוב הקודם (דהיינו, זה שעליו הוחלט בבקשה החמישית) עד ליום 17.4.2012. על החלטה זו של בית המשפט המחוזי מיום 8.3.2012, אליה אתייחס בתור "ההחלטה האחרונה", הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו.

3.

בקשת רשות הערעור שלפנינו (להלן בקיצור: הבקשה) מציגה טיעון פרוצדוראלי: ההחלטה האחרונה של בית המשפט המחוזי, מיום 8.3.2012, התקבלה מבלי שניתנה למבקשים הזדמנות להגיב על תשובת משיבים. במצב כזה, דין ההחלטה להתבטל. זאת בהתבסס על הוראות תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סד"א), כפי שאלו פורשו בפסיקת בית המשפט העליון. לצד זאת טוענים המבקשים כי ההחלטה האחרונה התקבלה בלא נימוק, ותוך שבית המשפט המחוזי מתעלם מטענות המבקשים בנוגע להתקדמות שחלה בהליכי תכנון המקרקעין והפגיעה שתיגרם להם אם לא תיענה בקשתם (השישית) לעיכוב ביצוע.

משיבה 1 ומשיבים 3-4 מתנגדים לבקשה. לשיטתם, הוראות תקנה 241 אינן חלות בעניין, משום שמדובר בבקשה לסעד זמני במסגרת ערעור. לפיכך לא חלה כאן זכות תגובה לתגובה, ובית המשפט המחוזי מוסמך היה לדחות את בקשת המבקשים אף מבלי לקבל את תגובתם. בנוסף נטען כי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 20.11.2011 סגרה את הדיון בנושא פרסום המכרז למכירת המקרקעין, לאחר התנהלות של כעשר שנים. על החלטה זו לא הוגשה בקשת רשות ערעור. כל ההליכים שננקטו מאז על ידי המבקשים הם בבחינת ניסיון לערער על פסק הדין, שכבר הפך לחלוט מאז. כן הודגש שהליכי התכנון והאישור של תוכנית פרחי, עליה מתבססים המבקשים, צפויים להימשך עוד שנים רבות, וטרם חלה כל התקדמות ממשית בעניינה.

להשלמת התמונה יצוין כי ביום 4.4.2012 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה האחרונה של בית המשפט המחוזי מיום 8.3.2012 (להלן: הבקשה השביעית). בין היתר צוין שבינתיים הוגשה בקשת רשות ערעור בנושא לבית המשפט העליון, היא הבקשה שלפנינו. ביום 30.4.2012 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה השביעית והורה על "עיכוב ביצוע נוסף ואחרון" של 75 ימים. ביום 26.7.2012 הגישו המבקשים לבית משפט זה בקשה נוספת לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי מיום 8.3.2012 (להלן: הבקשה השמינית).

4.

בקשת רשות ערעור – כשמה כן היא. אין מדובר בערעור בזכות. על המבקש להראות כי קיימת עילה משפטית שמצדיקה מתן רשות ערעור, מקום שהדין איננו מחייב זאת. בית המשפט אליו הוגשה הבקשה רשאי אף לשקול שיקולים מעשיים. לנוכח כל זאת, לאחר עיון בטענות הצדדים כאן ובהליכים הקודמים, דעתי היא כי דין הבקשה להידחות.

קיים הבדל בין בקשת ביניים בהליך העיקרי, לבין בקשת ביניים בהליך ערעור. שוני זה נלמד מההבדל בנוסח שתי התקנות. בקשה בהליך העיקרי מוסדרת בתקנה 241: "המשיב רשאי להשיב לבקשה תוך עשרים ימים", ו"המבקש רשאי להשיב לתשובת המשיב בתוך עשרה ימים". מכאן שקיימת למשיב זכות להשיב בכתב לבקשה, ולאחר מכן קמה למבקש זכות תגובה לתשובה. הפסיקה קבעה כי על בית המשפט לכבד זכויות אלו (רע"א 8978/04 עצמון נ' בנק הפועלים בע"מ (5.12.2004); רע"א 2655/12 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' פלוני

(29.5.2012)). ברם הוראה מקבילה, בדבר תגובת המשיב ותשובת המבקש לתגובה, כלל איננה קיימת בתקנה 465. נקבע שם שבית המשפט שדן בערעור רשאי להורות למשיב להשיב לבקשה, ואם התקבלה תשובת משיב, רשאי בית המשפט שדן בערעור להורות על טענות נוספות בעל פה. כלומר, בהליך הערעור – בניגוד להליך העיקרי - אין למבקש זכות קנויה להגיב לתשובת משיב. הדבר מסור לשיקול דעתו של בית המשפט שדן בערעור.

דעתי היא כי השוני בין התקנות נגזר מכך שמדובר בשני שלבים שונים בהליך המשפטי. בהליך העיקרי - טרם התבררה התביעה לאשורה. אשר על כן, על הערכאה המבררת לאפשר לכל אחד מן הצדדים להציג בפירוט את טענותיו באשר לסוגיה השנויה במחלוקת. ברם, בהליך הערעור המצב הוא שונה: השאלה המרכזית השנויה במחלוקת כבר נידונה והוכרעה בהליך העיקרי. ערכאת הערעור איננה פותחת את המחלוקת מחדש. חלף זאת, תפקידהּ הוא להעביר את החלטתה של ערכאה קמא תחת שבט הביקורת השיפוטית. אשר על כן, מסורה לה הסמכות לנהל את הדיון באופן שישרת מטרה זו בדרך הטובה ביותר. מכאן נגזרת גם סמכותה להחליט האם לאפשר לצד השני להשיב לבקשת ביניים שהוגשה במסגרת הערעור, ובהמשך לכך – האם לאפשר למבקש להגיב לתשובת המשיב (השוו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי

640 (2009)). הגד זאת בצורה אחרת: בערכאה המבררת מאזן השיקולים נוטה יותר לכיוון מתן רוחב טיעון לבעלי הדין, מה שאין כן בערכאת הערעור.

במקרה שלפנינו, הבקשה אותה דחה בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 8.3.2012 היא בקשה מן הסוג השני: ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי היה ערעור (ברשות) על החלטת בית משפט השלום, אשר דחה את בקשתם השלישית של המבקשים לעיכוב ביצוע. במסגרת הליך הערעור בבית המשפט המחוזי הגישו המבקשים את בקשתם השישית לעיכוב ביצוע. על בקשה זו חלות הוראות תקנה 465, ולא הוראות תקנה 241. כאמור, תקנה 465 איננה מקנה למבקשים זכות להגיב לתשובת משיבים. ואכן, בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה השישית, מבלי שהמתין לקבלת תגובתם של המבקשים לתשובת משיבים. החלטה כזו היא בגדר סמכותו לפי תקנה 465, ואין מקום לתת על כך רשות ערעור (השוו: ע"א 9785/02 ירקוני נ' Boston Scientific Corporation

(2.2.2003); רע"א 9123/07 מעייני נ' עכו ביי בע"מ (30.10.2007)).

נוסף על כך, אין בידי לקבל את טענת המבקשים בדבר העדר הנימוק להחלטת בית המשפט המחוזי. כפי שהובהר מן הסקירה התמציתית דלעיל, סוגיית עיכוב ביצועו של המכרז מתגלגלת, מזה כשנה, הלוך ושוב בין בית המשפט המחוזי לבית משפט השלום בירושלים. ביום 20.11.2011 ניתנה החלטה מנומקת ומפורטת של בית המשפט המחוזי בתיק פירוק השיתוף שלפנינו, תוך התייחסות לתוכנית פרחי והשפעתה על עיכוב ביצועו של המכרז. החלטת בית המשפט המחוזי מיום 8.3.2012 היא בהמשך ישיר להחלטה מיום 20.11.2011, ולא היה כל צורך לפרט מחדש ובאריכות את כל השתלשלות ההליכים ומסכת השיקולים הרלבנטיים.

לגופו של עניין, לא שוכנעתי כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי. המבקשים מציינים שוב ושוב - בבקשות השונות שהגישו לבית משפט השלום, בית המשפט המחוזי ובית משפט זה – כי חלה "התקדמות משמעותית" בהליכי האישור של תוכנית פרחי, וכי הליכי התכנון שלה מתקדמים "בקצב מואץ". זהו הבריח התיכון, עליו נתלו הבקשות הרבות שהגישו המבקשים לעיכוב ביצוע המכרז. ברם, על פני הדברים מצטיירת תמונה שונה לחלוטין. כך, ממכתבו של אמנון שוורץ - האדריכל שנשכר על ידי כונסי הנכסים על מנת לקדם את הליכי התכנון של המקרקעין שבמחלוקת – עולה כי הליכי אישורה של תוכנית פרחי צפויים להימשך עוד מספר שנים

(נספח ג לתגובתם של כונסי הנכסים). אף מטעם זה אינני מוצא מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא לעכב את ביצוע המכרז יתר על המידה, אלא להסתפק בעיכוב אחרון של 75 יום.

5.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית יחד עם הבקשה לעיכוב ביצוע. בנסיבות העניין, ולנוכח השתלשלות ההליכים שתוארה לעיל, יישאו המבקשים ביחד ולחוד בהוצאות ושכ"ט עו"ד של משיבה 1 (אבני דרך), ושל משיבים 8-9 (כונסי הנכסים) - בסכום 5,000 ₪ כל קבוצה, וסך של 4,000 ₪ עבור משיבים 3-4 (קופלה).