רע"א 3136/00 סלימאן סלמאן נ. ג'ורג' שוקייר - רו"ח

1.ביום 11.4.00 היה ערעורם של המבקשים נגד פסק-דינו של בית משפט השלום בחיפה קבוע לדיון לפני בית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 10.4.00 הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה מה שהוגדרה כ"בקשה מוסכמת לדחיית מועד הדיון בערעור" למועד מאוחר יותר. בנימוקי הבקשה נאמר מפי פרקליט המשיבים כי באותו יום נקבע לו דיון בתיק פלוני בבית משפט השלום בתל-אביב וכי "עד היום" טרם הוגשו עיקרי טיעון מטעם המערערים, ו"כבוד (בית המשפט) מתבקש להאריך את המועד להגשת עיקרי הטיעון מטעם המערער ומטעם המשיבים לאחר מכן, וזאת על מנת לייעל את הדיון". עוד נאמר בבקשה כי "מן הדין ומן הצדק להיעתר לבקשה" וכי הבקשה מוגשת "בהסכמתו ועל דעתו" של ב"כ המערערים.

ביום 11.4.00 לא התייצבו בעלי הדין או פרקליטיהם לדיון ובית המשפט דחה את הערעור, וכה כתב בפסק דינו:

"פסק דין

בעלי הדין לא הגישו עיקרי טיעון. לא התייצבו במועד שנקבע לשמיעת הערעור. במקום זאת, הגישו לנו ברגע האחרון בקשה בכתב לדחות את מועד הדיון.

אין יסוד לבקשת הדחיה.

בשים לב לאמור לעיל אנו דוחים את הערעור, בשל אי הופעת הצדדים. איננו עושים צו בדבר הוצאות...

(-) (-) (-)"

2.בבקשת הרשות לערער שלפני מציין פרקליט המבקש שבקשת הדחיה הוגשה בהסכמה וביום הגשתה לא עלה בידי הפרקליטים לקבל החלטה עליה. כשנודע דבר מתן פסק הדין לפרקליט המשיבים הוא בקש בו ביום בכתב, לאור הנסיבות שלעיל לתקן את פסק הדין באופן שהערעור ימחק ולא ידחה. גם בקשה זו נדחתה באותו יום על ידי ההרכב. הנמקתו היתה כי -

"בשים לב שבנימוקי הבקשה נאמר שמטרתה 'לאפשר' למערערים הגשה מחדש של הערעור, דבר שאין לו מקום, איננו מוצאים לנכון לתקן את פסק הדין".

מכאן בקשת הרשות לערער שלפני, שהוגשה מטעם המערערים בבית המשפט המחוזי. המבקשים נדרשו להפקיד ערבון להבטחת הוצאות המשיבים בערעור ובתגובה לכך המציאו הודעה מטעם פרקליט המשיבים שהודיע שהוא מסכים לקבלת הבקשה לרשות לערער ולפיכך אין צורך בערבון, ובפועל משתמע שהוא מסכים לקבלת הערעור. לפיכך פטרה הרשמת הנכבדה את המבקשים מהצורך להפקיד ערבון. אני סבור שדין הבקשה להידחות.

3.בקשת דחייה המוגשת לבית המשפט, בין כערכאה ראשונה ובין כערכאת ערעור, מחייבת שיקול ואיזון בין אינטרסים שונים: של המבקש, של המשיב ושל הציבור, ולענין זה הסכמת בעלי הדין אינה, בהכרח, מועילה, כשם שהתנגדות אחד מבעלי הדין, אינה, בהכרח, מונעת היעתרות לבקשה. האינטרסים של בעלי הדין תלויים בנסיבות הענין, במשקל הנימוק המשמש עילה לבקשת הדחיה (למשל מחלה פתאומית בה חלה פרקליטו של בעל דין) ובשלב שבו מוגשת בקשת הדחיה, יחסית לנימוק הדחייה. אינטרס הציבור הוא שהמשפטים יתבררו במהירות ראויה ויתקיימו במועד שאליו הם נקבעו. בדחיית דיון למועד אחר יש כדי לשבש את המהלך התקין של עבודת בית המשפט והארכת תור המשפטים כשאין אפשרות לשלב ביום הדיונים תיק אחר במקום התיק נשוא בקשת הדחיה. יש בה גם להוסיף נטלים מיותרים על עבודת הדרג המנהלי של בית המשפט ולהאריך את משך בירורו של הענין נשוא ההתדיינות, דבר שמנקודת הראות של האינטרס הציבורי יש למנוע ככל האפשר. מי שמנתח את הסיבות להימשכות הבלתי ראויה של ההליכים בבית המשפט ולעינוי הדין שנגרם עקב כך אינו יכול להתעלם מהגורם (התלוי כמעט אך בבתי המשפט) של דחיית משפטים מהמועד שאליו נקבעו למועדים אחרים מטעמים שאינם ראויים. בין טעמים אלה אפשר למנות גם שימוש ביד קלה מדי בהיעתרות לבקשות דחייה שהטעם היחיד או העיקרי להגשתן הוא הסכמת בעלי הדין או פרקליטיהם.

4.כפי שכבר ציינו, אין הסכמת בעלי הדין לדחיה כשהיא לעצמה מצדיקה את דחיית הדיון. העובדה שלפרקליט המשיבים נקבע תיק אחר באותו היום בבית משפט אחר (ואחת היא אם בבית משפט השלום או בבית משפט אחר) אינה מעלה או מורידה, כיוון ששומה היה עליו להיערך מבעוד מועד להופעה בשני בתי המשפט, ואם אין ביכולתו לעשות כן היה עליו להעביר אחד התיקים לטיפולו של פרקליט אחר. הדברים הם קל וחומר כך כשמדובר בבקשת דחיה שהוגשה ברגע האחרון; לא זו אף זאת: הפרקליטים יצאו מההנחה, כביכול המובנת מאליה, שבקשת הדחיה המוסכמת תיענה ולכן ראו היתר לעצמם שלא להופיע לדיון בערעור. להנחה זו לא היה כל בסיס: בית המשפט אינו פועל כאוטומט הנעתר לבקשות דחיה מוסכמות אלא תפקידו לשקול, גם בדונו בבקשת דחיה, את האינטרסים הנוגעים בדבר.

במקרה דנן פעל בית המשפט כראוי בדחותו את בקשת הדחיה, שהוגשה אליו ברגע האחרון, ולמעשה לו היה נעתר בנסיבות אלה לבקשת הדחיה, לא היה מפעיל את שיקול דעתו כהלכה. טענות המבקשים לפני אינן מצדיקות איפוא מתן רשות לערער.

5.כדי להוסיף "חטא על פשע" מתברר שבעלי הדין לא טרחו להגיש עיקרי טיעון ובמקום זה נכללה בבקשה הדחייה גם בקשה להארכת המועד להגשתם. גם כאן יצאו בעלי הדין מן ההנחה שהארכת המועד תינתן להם כדבר המובן מאליו מבלי שהם נתנו את דעתם לאפשרות שבית המשפט יתייחס אליהם כ"בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון...", כאמור בתקנה 446(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-.

6.הטענה היחידה של המבקשים שבה מצאתי ממש היא, כי עת אף אחד מבעלי הדין לא התייצב לדיון בערעור על בית המשפט למחוק את הערעור ולא לדחותו, כאמור בתקנה 450(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. לו נמחק הערעור מלכתחילה, היה המערער רשאי תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין לבקש מבית המשפט שלערעור או מהרשם לפי תקנה 451 להשיב את הערעור; "הוכיח המערער" - כך נכתב בתקנה - "כי נבצר ממנו מסיבה מספקת להתייצב בתאריך שנקבע לדיון רשאי בית המשפט או הרשם להשיב את הערעור...".

והנה, מהאמור לעיל, אך ברור הוא שלא היתה למבקשים "סיבה מספקת" שלא להופיע לדיון בערעור, ולמעשה ברור הדבר מהחלטתו הנוספת של בית המשפט המחוזי - שלא היה לבקשה כזו כל סיכוי להצליח. לפיכך לא נגרם למבקשים כל עיוות דין כשערעורם נדחה ולא נמחק.

מהודעת פרקליט המשיבים משתמעת הסכמה למתן רשות לערער ולקבלת הערעור. אף בענין זה אין הסכמת בעלי הדין מועילה, שכן - כפי שכבר הוסבר לעיל - מחייב האינטרס הציבורי דחיית הבקשה ולא קבלתה.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.