רע"א 3208/13עופר פריוב נ. מתי בוטביקה

זוהי בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט י' אברהם) מיום 27.4.2013, בה התקבלה באופן חלקי בקשה שהגיש המבקש לחילוט כספים שהפקידו המשיבים כתנאי למתן צו מניעה זמני שהתבקש על-ידם, וזאת לאחר שהוחלט לבטל את אותו הצו.

1.

ביום 25.6.2012 הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בנצרת תובענה נגד המבקש ונגד מינהל מקרקעי ישראל לאכיפת הסכם שנכרת לטענתם בינם ובין המבקש ובמסגרתו התחייב למכור להם את זכויותיו בנחלה חקלאית במושב לבנים (להלן: הנחלה ) תמורת סך של 2.4 מיליון ש"ח. המשיבים טענו בתביעתם, בין היתר, כי בחודש ינואר 2012 הם שילמו למבקש מקדמה בסך של 50,000 ש"ח על חשבון כספי התמורה; כי יתר תנאי התשלום סוכמו אף הם בין הצדדים וסוכם לערוך בהמשך הסכם מכר מפורט; וכי המבקש חתם ביום 25.1.2012 על מסמך המאשר את קבלת סכום המקדמה אשר "שיכלל את התחייבותו לכדי הסכם מכר מחייב". לצד התביעה הגישו המשיבים בקשה לצו זמני שיאסור עריכת דיספוזיציה או עסקה נוגדת בנחלה. באותו היום הורה בית המשפט המחוזי (כב' הרשם י' בן-חמו) על מתן צו ארעי כמבוקש, המותנה בהפקדת התחייבות כספית ללא הגבלת סכום ובהפקדת "ערובה כספית" בסך 5,000 ש"ח להבטחת הוצאות הנתבעים (להלן:

החלטת הרשם הראשונה ). המבקש עתר לביטולו של צו המניעה ולאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים קבע הרשם ביום 8.11.2012 כי הצו יוותר על כנו אך תוקפו יותנה בכך שהמשיבים יפקידו בקופת בית המשפט "סכום משמעותי" של 250,000 ש"ח (להלן: החלטת הרשם השנייה ). המבקש ערער על החלטה זו וביום 12.12.2012 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא א' אברהם) את הערעור וביטל את צו המניעה הזמני, בקובעו כי המשיבים לא הציגו ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה וכי תביעתם לוקה בשיהוי. בית המשפט הוסיף וקבע כי הצו הזמני שניתן אינו רלוונטי, לפחות בחלקו, שכן לדברי המבקש הנחלה כבר נמכרה ביום 17.6.2012 לצד שלישי וכי על כן הותרתו בתוקף תסב נזק גדול יותר למבקש מאשר למשיבים, שיוכלו בנסיבות אלה לתבוע פיצוי כספי ככל שתביעתם תתקבל. בית המשפט ביטל, אפוא, את הצו הזמני וחייב את המשיבים לשלם למבקש שכר טרחת עורך-דין בסך 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

לאחר הדברים האלה ונוכח טענותיו כי הצו הזמני הסב לו נזקים רבים, הגיש המבקש בקשה לחילוט הכספים שהפקידו המשיבים בהתאם להחלטות הרשם בסכום כולל של 255,000 ש"ח, ואילו המשיבים עתרו להשבת הכספים האמורים לידיהם.

2.

בהחלטתו מיום 27.4.2013 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' אברהם) את בקשת החילוט באופן חלקי, בקובעו כי הכספים שהפקידו המשיבים בהתאם להחלטת הרשם הראשונה (5,000 ש"ח) יועברו למבקש לטובת החזר הוצאותיו, וכן כי מתוך הכספים שהפקידו המשיבים בהתאם להחלטת הרשם השנייה (250,000 ש"ח) יועבר למבקש סכום נוסף של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ אשר נפסק לטובתו כשכר טרחת עורך-דין במסגרת פסק-הדין שביטל את צו המניעה הזמני.

בית המשפט קבע כי הכספים שבהפקדתם חויבו המשיבים בהתאם להחלטות הרשם עונים להגדרה של "עירבון" הקבועה בסעיף 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות ). בהקשר זה נקבע כי הערובה הכספית בסך של 5,000 ש"ח נועדה, כפי שקבע הרשם בהחלטתו הראשונה, להבטחת תשלום הוצאותיו של המבקש-הנתבע ואילו הסכום הנוסף של 250,000 ש"ח נועד לשמש כעירבון "לכיסוי הוצאות או נזקים". בית המשפט הוסיף ובחן האם הוכחו התנאים הקבועים בתקנה 371(א) לתקנות לצורך חילוט כספי העירבון, דהיינו – האם הוכח כי בקשת הסעד הזמני לא הייתה סבירה בנסיבות העניין והאם הראה מבקש החילוט כי נגרם לו נזק כתוצאה ממתן הצו תוך הצגת "תשתית ראייתית מסוימת באשר לגובה הנזק ולא רק לעצם קיומו". במקרה דנן, כך קבע בית המשפט, קיימות מחלוקות עובדתיות ממשיות בין הצדדים המקשות לקבוע בשלב כה מקדמי בהליך כי המבקש עמד בדרישה המינימאלית הנדרשת להוכחת היקף נזקיו. עוד קבע בית המשפט כי קיים ספק בעיניו אם בקשת הסעד הזמני הייתה בלתי סבירה בנסיבות העניין או הוגשה בחוסר תום-לב, ולדבריו העובדה כי הצו הזמני בוטל בהמשך הדרך אינה מהווה שיקול רלוונטי לעניין זה. בית המשפט הוסיף וקבע כי המבקש עדיין מחזיק בכספי המקדמה בסך של 50,000 ש"ח ששילמו לו המשיבים על חשבון עסקת המכר, וקיים ספק אם כלל נזקיו עולים על סכום זה. נוכח כל האמור קיבל בית המשפט את הבקשה באופן חלקי בלבד והורה כאמור על העברת הסכומים שפורטו לעיל לידיו של המבקש.

3.

מכאן הבקשה שלפניי בה עותר המבקש לחילוט מלוא הכספים שהפקידו המשיבים, או סכומים נוספים מתוכם, ולטענתו צו המניעה הזמני שעמד בתוקפו במשך מספר חודשים מנע ממנו להשלים את מכירת הנחלה לצדדים שלישיים והסב לו נזקים כספיים ונפשיים. המבקש טוען כי בקשת הצו הזמני הייתה בלתי סבירה במועד שבו הוגשה שכן, כפי שנקבע בפסק-הדין שביטל את הצו, המסמך עליו סמכו המשיבים את תביעתם אינו מהווה כלל הסכם מכר מחייב משאינו נוקב במחיר שנקבע בעסקה הנטענת או בתנאי התשלום. עוד טוען המבקש כי בקשת הצו הזמני הייתה נגועה בחוסר תום-לב מצד המשיבים והוגשה בשיהוי ניכר, בחלוף כחצי שנה ממועד עריכת הסכם המכר הנטען. המבקש מוסיף וטוען כי לתמיכה בבקשת הצו הזמני הגישו המשיבים תצהיר כוזב וכי בחקירתה הנגדית של המשיבה 2, שהגישה את התצהיר, התברר כי למשיבים לא היה את הסכום הדרוש על מנת להשלים את עסקת המכר הנטענת על-ידם. המבקש טוען עוד כי המשיבים לא עמדו במועדי התשלום שהם עצמם טוענים שנקבעו וכי הם לא דיווחו על עסקת המכר הנטענת לרשויות המס. אשר לנזקים שנגרמו לו, המבקש טוען כי הוכיח את עצם קיומם וכן כי הציג ראיות במידה מספקת גם ביחס לגובהם. לטענתו, בית המשפט נמנע מלדון בנזקים הרבים שפורטו בתצהירו ושגה בקובעו כי לא ניתן לקבל את טענותיו טרם שיתבררו המחלוקות העובדתיות שבין הצדדים. לבסוף, טוען המבקש כי המקדמה בסך של 50,000 ש"ח אכן מוחזקת בידיו, אך לדבריו בית המשפט קמא לא הכריע בהחלטתו האם סכום זה מוחזק בידיו כדין והאם יש או אין בו כדי לפצותו בגין כלל הנזקים שנגרמו לו.

להשלמת התמונה יצוין כי בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור דנן, עתר המבקש לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט קמא במובן זה שיתרת הכספים שלא חולטו לא יושבו לידי המשיבים. בהחלטתו מיום 3.5.2013 הורה כב' השופט ע' פוגלמן על מתן צו ארעי לפיו יעוכב הביצוע כמבוקש עד למתן החלטה אחרת.

4.

אף שלא נתבקשה תגובתם לבקשה למתן רשות ערעור,

המשיבים עתרו לביטול הצו הארעי שניתן על-פי החלטתו של כב' השופט ע' פוגלמן, ובמסגרת זו הם טוענים כי יש לדחות את הבקשה לחילוט הכספים. לטענתם, הכספים שהפקידו בהתאם להחלטות הרשם מהווים "ערבות" ולא "עירבון" ועל כן לא ניתן להורות על חילוטם. עוד טוענים המשיבים כי המבקש לא הוכיח שנגרמו לו נזקים כתוצאה ממתן הצו הזמני, שכן לדבריו הוא מכר את הנחלה לצד שלישי עוד בטרם ניתן הצו. המשיבים מוסיפים וטוענים כי בקשת הצו הזמני הייתה סבירה במועד שהוגשה והא ראיה שבקשתם התקבלה – תחילה במעמד צד אחד ופעם נוספת לאחר דיון שהתקיים במעמד הצדדים. המשיבים מציינים כי אין בעובדה שהצו בוטל כדי ללמד על סבירות הבקשה שכן לדבריהם מדובר בהחלטת ביניים בלבד וטענות הצדדים לגופן יוכרעו בהליך העיקרי שעודנו תלוי ועומד. לטענת המשיבים, בידי המבקש מצויים כספי המקדמה ששילמו לו בסך של 50,000 ש"ח ואף שהם כופרים בזכותו להחזיק בכספים אלה יש בהם, לשיטתם, כדי "להיטיב את נזקיו הנטענים".

5.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות.

בפתח הדברים ראוי להדגיש כי בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו נושא בקשת רשות הערעור שיש לראות בכלל הכספים שהפקידו המשיבים – הן ה"ערובה הכספית" בסך של 5,000 ש"ח שנקבעה בהחלטת הרשם הראשונה, הן הסכום הנוסף של 250,000 ש"ח שנקבע בהחלטת הרשם השנייה – כספים שניתן להורות על חילוטם בהתקיים הנסיבות המתאימות (להבחנה בין "עירבון" הניתן לחילוט ל"ערבות" שאינה ניתנת לחילוט, ראו רע"א 9308/08 אלול נ' רביב , פיסקה 9 (21.4.2009) (להלן: עניין

אלול )) . בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי ה"ערובה הכספית" בסך של 5,000 ש"ח תכליתה הבטחת תשלום הוצאות המשפט של המבקש ועל כן יש להעבירה לידיו על חשבון ההוצאות שהוציא בהליכים שהתקיימו בפני הרשם. עוד קבע בית המשפט כי מתוך סכום ה"עירבון" של 250,000 ש"ח שהפקידו המשיבים, יועבר סך של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ לידי המבקש כגובה שכר טרחת עורך הדין שנפסק לטובתו בהליך הערעור על החלטות הרשם (לקביעה לפיה חיוב בהפקדת ערבות או עירבון במסגרת בקשה לסעד זמני אינו מיועד להבטחת הוצאות ההליך, כי אם לכיסוי נזקי הסעד הזמני בלבד, ראו: רע"א 4344/09 פונוקול בע"מ נ'

WARNER/CHAPPELL MUSIC GROUP (UK) LTD , פיסקה 2

(15.2.2010) (להלן: עניין פונוקול ); רע"א 3160/08 מזר נ' גאון חברה לבנין והשקעות בע"מ , פיסקאות 5-4 (24.1.2010)). המשיבים לא ביקשו רשות לערער על קביעות אלה של בית המשפט המחוזי ומשכך החלטתי זו איננה עוסקת בהן כלל וכלל. המחלוקת שבפניי עניינה, אפוא, אך ורק בשאלת חילוט יתרת כספי העירבון שהפקידו המשיבים בסך של 244,150 ש"ח.

6.

בהתאם לתקנה 371(א) לתקנות סדר הדין האזרחי רשאי בית המשפט להורות על חילוט עירבון, כולו או מקצתו, לטובת מי שהופנה נגדו צו זמני שפקע, בהתקיים שני תנאים מצטברים : הגשת הבקשה לסעד הזמני הייתה בלתי סבירה בנסיבות העניין ומבקש החילוט הראה כי נגרמו לו נזק או הוצאות עקב מתן הצו. לשון התקנה קובעת אומנם כי חילוט העירבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם אך בהקשר זה נפסק במקרה אחד כי על המבקש לחלט את העירבון לה ציג "כמות מינימלית של ראיות" גם בעניין זה (ראו: רע"א 98/03 מפעלי גדנסקי בע"מ נ' ברום תעשיות טקסטיל (1993) בע"מ , פ"ד נז(3) 727, 732 (2003) (להלן:

עניין גדנסקי ); וראו גם: עניין אלול , פיסקה 9; עניין פונוקול, פיסקה 2). אפילו התקיימו תנאים אלה כולם, אין פירוש הדבר חילוט אוטומטי של העירבון והדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט על פי הראיות שהובאו לפניו (ראו: רע"א 6448/01 חיר נ' לידאי , פ"ד נז(2) 562, 573 (2003); עניין גדנסקי , 733-732; עניין אלול , פיסקה 9; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי

530 (מהדורה עשירית, 2009)). במקרה דנן, אני סבורה כי המבקש לא הוכיח שהגשת הבקשה לצו המניעה הזמני מצידם של המשיבים הייתה בלתי סבירה בנסיבות העניין ומשכך נשמטת הקרקע תחת בקשתו לחילוט מלוא כספי העירבון שהופקד. אכן בפסק-הדין שביטל את צו המניעה הזמני קבע כב' סגן הנשיא א' אברהם כי המשיבים נסמכים בתביעתם על מסמך שאינו מקיים את דרישות המסוימות לעניין הסכמי מכר מקרקעין, משלא נכללו בו פרטים חשובים דוגמת תמורת המכר ותנאי תשלומה. כמו כן נקבע שם כי המשיבים השתהו בהגשת תביעתם, משהמסמך עליו היא נסמכת נערך בחודש ינואר 2012 ואילו התביעה הוגשה רק בחודש יוני באותה השנה. ואולם, מדובר בקביעות לכאוריות בלבד במסגרת הליכי הביניים שמנהלים הצדדים וברי על כן כי הן כשלעצמן אינן מצדיקות כבר בשלב זה את המסקנה כי הגשת התביעה או בקשת צו המניעה הזמני היו בלתי סבירות עד כי יש להורות על חילוט העירבון (השוו: רע"א 5481/12 גרינבוים נ' ביאליסטוצקי , פיסקה 6 (30.8.2012)). המבקש אף לא הוכיח כי המשיבים הגישו את הבקשה למתן הסעד הזמני בחוסר תום-לב או מטעמים פסולים, ובנסיבות אלה לא ראיתי מקום להורות על חילוט סכומים נוספים מן העירבון שהופקד פרט לאלה שעליהם הורה בית המשפט קמא ואשר, כאמור, אינם במחלוקת לצורך בקשה זו. בשולי הדברים אוסיף כי סוגיית גורלם של כספי המקדמה דינה להיות מוכרעת בהליך העיקרי ואין על כן מקום להתייחס אליה בשלב זה.

7.

סיכומם של דברים - הבקשה למתן רשות ערעור נדחית והצו הארעי שניתן ביום 3.5.2013 מתבטל.

לא התבקשה תגובה ולכן אין צו להוצאות.