ע"א 7087/14 ניסים אבידר נ. החברה לפיתוח שכונות מגורים ביו"ש (בית חורון)

1.בפניי בקשה שהגיש המערער להשבת ערבות בנקאית אותה הפקיד כתנאי לכניסתו לתוקף של סעד זמני לתקופת הערעור, ובקשה נגדית מטעם המשיבות 1-2, אותה ככללו בתגובה מטעמן, לחילוט הערבות הבנקאית לטובתן.

עניינו של ההליך בזכויות בנכס מקרקעין בישוב גני מודיעין-חשמונאים, והסעד הזמני שניתן בגדרו אסר על המשיבים לעשות כל דיספוזיציה וכל פעולה ביחס לזכויות באותו הנכס. בהמשך לכך נקבע כי לשם הבטחת נזקי המשיבים כתוצאה מן הסעד הזמני יפקיד המערער "עירבון בדמות ערבות בנקאית" בסך של 30,000 ש"ח (החלטת כב' הרשם ג' לובינסקי מיום 11.3.2015). ערבות כאמור הופקדה ביום 29.4.2015.

2.טענות הצדדים נשמעו בפני הרכב ביום 22.7.2015 ובעקבות המלצות השופטים חזר בו המערער מן הערעור, והוא נדחה ללא צו להוצאות. משהסתיים ההליך עתר המערער להשבת הערבות הבנקאית שהפקיד כתנאי לכניסתו לתוקף של הסעד הזמני.

המשיב 8 הודיע כי אינו מתנגד להשבת הערבות הבנקאית, המשיבים 4-7 לא הגישו תגובה מטעמם (ומכאן כי אינם מתנגדים למבוקש), ואילו המשיבים 1-3 מתנגדים לבקשה וכאמור הוסיפו ועתרו לחילוט הערבות הבנקאית (לטובת המשיבות 1-2).

המשיבות 1-2 טוענות כי השתלשלות הדברים מלמדת על כך שהגשת הבקשה למתן סעד זמני היתה בלתי סבירה, ועוד הן טוענות כי נגרם להן נזק כתוצאה ממנו. בעניין אחרון זה טוענות המשיבות 1-2 כי על נכס המקרקעין הוטל צו מניעה לתקופה של כעשר שנים, וכי אלמלא הוטל צו המניעה היו מוכרות את נכס המקרקעין (ובכוונתן אף להגיש תביעה על מלוא הנזק שנגרם להן במשך תקופה ארוכה זו). בהשלמה אותה הגישו המשיבות 1-2 בהתאם להחלטתי, הוסיפו הן ועמדו על הרווח המשוער שהיה בידיהן כיום לו היו מוכרות את הנכס בשנת 2005 (והן צירפו אסמכתא לעניין שער הדולר וחישוב ריבית והצמדה, ועוד הדגישו כי יש להניח שהיו משתמשות בסכום התמורה להשקעה בנדל"ן כך שרווחיהן היו גדולים יותר). עוד ציינו המשיבות 1-2 כי אם היו בוחרות לבנות בית על המגרש ולהשכירו היו יכולות לקבל לידיהן דמי שכירות בסך של לפחות 5,000 ש"ח לחודש, ועל יסוד נתון זה ערכו תחשיב של רווחיהן המשוערים בתקופה של עשר שנים.

3.המערער מתנגד לבקשה לחילוט הערבות הבנקאית, ולאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובכל החומר שבפניי הגעתי לכלל מסקנה כי אכן לא הוכח כי מתקיימים בעניינו התנאים להורות על חילוטה.

כפי שציינתי לעיל הערבות הבנקאית הופקדה בענייננו כעירבון (ראו לשון ההחלטה מיום 11.3.2015), ומכאן כי המסגרת הנורמטיבית לבחינת הבקשות היא תקנה 371(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ) (להבדלים בין התנאים למימוש ערבות לבין התנאים למימוש עירבון ראו רע"א 9383/08 אלול נ' רביב , פסקה 9 (21.04.2009) (להלן: עניין אלול )). על פי הוראת תקנה 371(א) הנ"ל חילוט עירבון מותנה בשני תנאים: האחד, כי הגשת הבקשה לסעד זמני לא היתה סבירה בנסיבות העניין; והשני, כי מבקש החילוט הראה כי נגרמו לו נזק או הוצאות עקב מתן הצו. בעניין זה יצוין כי לפי לשון התקנה החילוט אינו מותנה "בהוכחת גובה הנזק שנגרם", אך בפסיקה נקבע כי על מבקש החילוט להציג "כמות מינימלית של ראיות גם להוכחת גובה הנזק", ועוד הודגש בפסיקה כי בכל מקרה וגם אם התקיימו התנאים לחילוט העירבון הדבר אינו נעשה באופן אוטומטי וכדבר שבשגרה, אלא הדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט (ראו: עניין אלול , פסקה 9; רע"א 98/03 מפעלי גדנסקי בע"מ נ' ברום תעשיות טקסטיל (1993) בע"מ, פ"ד נז(3) 727, 732 (2003); רע"א 6448/01 חיר נ' לידאי , פ"ד נז(2) 562, 573-574 (2003); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 888 (מהדורה שתים עשרה, 2015)).

איני סבורה כי המשיבות 1-2 הוכיחו קיומם של תנאים אלו.

4.כאמור, לטענת המשיבות 1-2 הגשת הבקשה לסעד זמני לא היתה סבירה. על זאת למדות הן מכך שהתביעה שהגיש המערער בבית המשפט המחוזי נדחתה ומכך שכבר בהחלטה בה ניתן הסעד הארעי בערכאה זו צוין כי סיכויי הערעור על פניהם "אינם נראים מזהירים כלל". ואולם, בנתונים אלו, כלשעצמם, אין די בעיני כדי לקבוע שהגשת הבקשה היתה בלתי סבירה. מבלי לקבוע מסמרות אעיר כי נראה שנדרש "דבר מה נוסף" המבסס טענה בדבר חוסר סבירות הבקשה לסעד זמני, כגון חוסר תום לב או טעמים פסולים, אחרת דומני כי נמצא מעקרים תנאי זה (ראו והשוו למשל: רע"א 3208/13 פריוב נ' בוטביקה , פסקה 6 (5.6.2013); ת"א (חיפה) 9653-07-11 קליין נ' וילאר נכסים בע"מ, פסקה 6 (23.9.2014)). המשיבות 1-2 לא הצביעו בבקשתן על נתון נוסף אשר יש בו ללמד על חוסר הסבירות בהגשת הבקשה.

מכל מקום, גם אם תתקבל טענתן של המשיבות 1-2 בדבר חוסר הסבירות בהגשת הבקשה, סבורני כי לא הוכיחו הן את התנאי השני והמצטבר בו מותנה חילוט עירבון - הוכחת נזק או הוצאות. כאמור, הגם שלא קיימת דרישה להוכיח את גובה הנזק שנגרם, נקבע כי על מבקש החילוט להציג "כמות מינימלית של ראיות גם להוכחת גובה הנזק". במקרה דנן, למרות ההזדמנות אשר ניתנה למשיבות 1-2 להשלים בקשתן, לא צירפו הן ולו את אותה "כמות מנימלית" של ראיות: הבקשה והבקשה המשלימה אינן נתמכות בתצהיר; הטענה לעניין שווי נכס המקרקעין בשנת 2005 אינה מגובה באסמכתא ולמעשה נתון זה כלל אינו הנתון המשמעותי לבחינת הבקשה אלא היה על המשיבות 1-2 להראות מה היה שווי נכס המקרקעין במועד מתן הסעד הזמני ובמועד בו הסעד פקע (ולמעשה בהעדר נתונים אלו לא נשללה האפשרות ששווי הנכס עלה באותה תקופה בשיעור העולה על סכומי הריבית אותם הפסידו המשיבות 1-2, לו היו מוכרות את הנכס במועד מתן הסעד הזמני); הטענה לעניין הפסד דמי שכירות נטענה בעלמא (מה גם שלא הובהר האם למשיבות 1-2 היתרי בניה לבנות על נכס המקרקעין, האם היה סיפק בידיהן להשלים את הבניה בתקופה בה סעד הביניים דנן עמד בתוקף וכיוצ"ב). עוד יצוין כי המשיבות 1-2 מיקדו טענותיהן, הן בבקשה והן בבקשה המשלימה, בנזק נטען שנגרם להן על פני תקופה של כעשר שנים, ולא הבהירו מהו הנזק שנגרם להן בתקופה הקונקרטית בה עמד הסעד הזמני בתוקפו (תקופה של כשבעה וחצי חודשים), למרות ההזדמנות שניתנה להן להשלים בקשתן בנקודה זאת. על כן לא עמדו המשיבות 1-2 ברף הראייתי הנדרש, גם אם אינו גבוה, לצורך חילוט עירבון (השוו רע"א 2096/14 כפר השעשועים רשת חנויות צעצועים בע"מ נ' סחר עולמי יבוא בע"מ , פסקה 3 (24.3.2014)).

מכל הטעמים המפורטים לעיל בקשת המשיבות 1-2 לחילוט הערבות הבנקאית נדחית, וזו תושב למפקידה (בכפוף לבדיקת המזכירות בדבר העדר מניעה בדין).

בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.