רע"א 5223/15 עדי ליבי מזרחי נ. עו"ד ורסנו לי

1.ההליך שבכותרת נסב על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בה

נדחתה בקשת המבקשת למתן צו עיכוב הליכים בתיק הוצאה לפועל, עד להכרעה בהמרצת פתיחה שהגישה. במסגרת ההליך הערעורי ניתן תחילה למבקשת "צו עיכוב ביצוע ארעי בכל הנוגע להליכי ההוצאה לפועל" (החלטה מיום 28.7.2015). הצו הארעי הותנה בהפקדת "התחייבות עצמית וערבות בנקאית בסך 40,000 ש"ח לפיצוי המשיב[ה] בגין כל נזק שעלול להגרם ל[ה] כתוצאה מהענק[ת] סעד זה". ביום 3.8.2015 הפקידה המבקשת סכום כספי במזומן.

בקשת רשות הערעור נדחתה תוך חיוב המבקשת בהוצאות (החלטת כב' השופט י' דנציגר מיום 10.8.2015), ובהמשך לכך הגישה המבקשת בקשה להשבת "ערבות בנקאית", והמשיבה הגישה מצידה בקשה נגדית לחילוט העירבון.

2.תחילה יצוין כי בהחלטה מיום 28.7.2015 נדרשה המבקשת להפקיד "ערבות בנקאית". לא פורש בהחלטה האם נדרשה היא להפקיד ערבות בנקאית כ"עירבון" או כ"ערבות", אך נוכח ברירת המחדל הקבועה בעניין זה בתקנה 364(א) לתקנות סדר הדין האזרחי הנחתי היא כי הכוונה היתה להפקדת ערבות. ואולם, בפועל בחרה המבקשת להפקיד סכום כספי במזומן חלף הפקדת ערבות בנקאית. למרות זאת התייחסה המבקשת בבקשות ובתגובות שהגישה לסכום שהופקד כאל ערבות, אך דומני כי משבחרה היא להפקיד סכום כספי במזומן אין באפשרותה לעשות כן (ויוזכר כי ערבות היא "התחייבותו של אדם לקיים חיובו של אדם אחר כלפי אדם שלישי" (ראו: ההגדרות בתקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ); רע"א 3875/13 סאלח נ' חברת ניב אל בע"מ , פסקה 11 (9.12.2013)), ויש אפוא להתייחס לסכום הכספי שהופקד כמות שהוא. כפועל יוצא המסגרת הנורמטיבית לבחינת בקשת החילוט שבפניי היא הוראת תקנה 371(א) לתקנות סדר הדין האזרחי (להבדלים בין התנאים למימוש ערבות לבין התנאים למימוש עירבון ראו רע"א 9383/08 אלול נ' רביב , פסקה 9 (21.04.2009)).

על פי הוראת תקנה 371(א) הנ"ל חילוט עירבון מותנה בשני תנאים: האחד, כי הגשת הבקשה לסעד זמני לא היתה סבירה בנסיבות העניין; והשני, כי מבקש החילוט הראה כי נגרמו לו נזק או הוצאות עקב מתן הצו. בעניין זה יצוין כי לפי לשון התקנה החילוט אינו מותנה "בהוכחת גובה הנזק שנגרם", אך בפסיקה נקבע כי על מבקש החילוט להציג "כמות מינימלית של ראיות גם להוכחת גובה הנזק", ועוד הודגש בפסיקה כי בכל מקרה וגם אם התקיימו התנאים לחילוט העירבון הדבר אינו נעשה באופן אוטומטי וכדבר שבשגרה, אלא הדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט (ראו: עניין אלול , פסקה 9; רע"א 98/03 מפעלי גדנסקי בע"מ נ' ברום תעשיות טקסטיל (1993) בע"מ, פ"ד נז(3) 727, 732 (2003); רע"א 6448/01 חיר נ' לידאי , פ"ד נז(2) 562, 573-574 (2003); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 888 (מהדורה שתים עשרה, 2015)).

3.המשיבה טוענת בבקשה, בבקשה המשלימה ובבקשה נוספת שהגישה ביום 2.2.2016 "עקב שינוי נסיבות והחלטות שיפוטיות", כי התנהלותה של המבקשת נגועה בחוסר תום לב, וכי בכך יש כדי ללמד על כך שהגשת הבקשה למתן סעד זמני היתה בלתי סבירה, והדבר מצדיק, כך נטען, את חילוט העירבון שהופקד. המבקשת מתנגדת לטענות אלו, ואיני מוצאת להכריע בטענות ההדדיות של הצדדים בעניין, ובין היתר לקבוע האם הוכח בענייננו אותו "דבר מה נוסף" המצדיק לומר כי הגשת הבקשה לסעד ארעי היתה בלתי סבירה (ראו והשוו ע"א 7087/14

אבידר נ' החברה לפיתוח שכונות מגורים ביו"ש (בין חורון) בע"מ , פסקה 4 (14.2.2016)), וזאת נוכח מסקנתי, אותה אפרט להלן, כי המשיבה לא הוכיחה את התנאי השני והמצטבר לחילוט עירבון - קיומם של נזק או הוצאות עקב מתן הצו.

הצו הארעי שניתן בהליך זה עמד בתוקף כשבועיים. מובן כי אין בידי המשיבה להשליך את מלוא הנזקים וההוצאות שנגרמו לה לטענתה בשל התנהלות המבקשת וההליכים אותם יזמה, ובין היתר עיכוב מימוש המשכנתה משך תקופה של כשנה , על פרק הזמן הקצר בו עמד הצו הארעי בתוקף. על כן, על מנת לקבוע כי נגרם למשיבה נזק כתוצאה מן הצו הארעי היה עליה לפרוש "כמות מינימלית של ראיות להוכחת גובה הנזק" באותה תקופה קצרה בה עמד הצו הארעי בתוקפו. סבורני כי למרות ההזדמנות שניתנה למשיבה להגיש בקשה משלימה בעניין, לא הובאה על ידה אותה "כמות מינימלית" של ראיות כנדרש.

נזקיה הנטענים של המשיבה הם ריבית על חוב היטל השבחה, דמי שכירות, ותשלומים לאדריכלית וליועצים. ואולם הסכומים הנטענים בהקשר זה לא הוכחו באסמכתאות כלשהן (אסמכתא לעניין גובה דמי השכירות; פירוט ואסמכתאות לעניין התשלומים הנוספים שנטענו, ומדוע בהקשר זה מדובר בנזק שנבע מן הצו הארעי (ויוער כי המבקשת ציינה כי תשלומים אלו, ככל שקיימים, חלים גם עליה); ואסמכתא לעניין גובה היטל ההשבחה העדכני (ויוער כי המבקשת ציינה בתגובתה כי בשלב זה שומת היטל ההשבחה אינה סופית, והמשיבה לא התייחסה לטענה זאת גם בהשלמה שהגישה לאחר שהטענה הועלתה)). בהינתן האמור אין בידי לקבוע על יסוד החומר שבפניי, כי המבקשת עמדה ברף הראייתי הנדרש, גם אם אינו גבוה, לצורך חילוט עירבון (השוו רע"א 2096/14 כפר השעשועים רשת חנויות צעצועים בע"מ נ' סחר עולמי יבוא בע"מ , פסקה 3 (24.3.2014)).

המשיבה מוסיפה וטוענת כי יש לחלט את העירבון בהתחשב בהוצאותיה הראליות בגין תשלום שכר טרחה עבור הטיפול בבקשת רשות הערעור ובבקשה לעיכוב ביצוע. ואולם העירבון שהופקד לא הופקד לתכלית זו, ויוזכר בהקשר זה כי ככלל אין מקום לתבוע הוצאות נוספות על אלו שנפסקו בסיום ההליך (הוצאות ששולמו למשיבה מתוך העירבון שהופקד להבטחת תשלום הוצאותיה) בדרך של בקשה לחילוט העירבון שהופקד להבטחת נזקיה כתוצאה מן הסעד הזמני (השוו רע"א 3160/08

מזר נ' גאון חברה לבנין והשקעות בע"מ , פסקה 4 (24.1.2010)).

4.לבסוף, המשיבה הוסיפה ועתרה לחילוט סך של 15,000 ש"ח מתוך העירבון בגין עיקול שהוטל על כספי העירבון בעקבות אי תשלום הוצאות בבית המשפט המחוזי. המשיבה ציינה כי הטילה עיקול על הכספים למטרה זאת, אך גם אם הוטל עיקול כזה לא ניתן לכלול בקשה למימושו בגדר הבקשה שבפניי, ובית המשפט - אשר בהקשר זה הוא במעמד של מחזיק של הכספים - יפעל בהתאם להחלטות שיופנו אליו ובהתאם להוראות הדין והנהלים החלים בעניין.

מכל מקום, בדיקה בתיק הכספי העלתה כי אכן הוטלו עיקולים על כספי העירבון, ועל כן בשלב זה אין מקום להשיבו לידי המבקשת, והוא יוותר אפוא בקופת בית המשפט.

סיכומם של דברים - הבקשה לחילוט העירבון נדחית. עם זאת, נוכח העיקולים שהוטלו יוותר העירבון בקופת בית המשפט.