בבית המשפט העליון בירושלים
רע"א 3507/03
בפני:
כבוד השופט א' ריבלין
המבקש:
אורי כץ
נ
ג
ד
המשיב:
יניב מידד
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 13.3.2003 בתיק ע.א. 2106/02 שניתנה על ידי כבוד הרשם ע' גרשון
בשם המבקש: עו"ד י' מלאך, עו"ד א' פלביאן
בשם המשיב: עו"ד ש' פרידמן
פסק-דין
1.תובענתו של המבקש כנגד המשיב נדחתה בבית משפט השלום בחיפה. אף על פי כן, לא חויב המבקש לשאת בהוצאות המשיב. המשיב ערער על אי-פסיקת ההוצאות. המבקש, מצדו, הגיש ערעור שכנגד, במסגרתו השיג על דחיית התובענה. בתגובה, עתר המשיב לסילוק הערעור שכנגד על הסף, בהסתמכו על ההלכות הקובעות כי אין להגיש ערעור שכנגד אלא באותו עניין שהערעור העיקרי עוסק בו. המשיב טען כי המבקש אינו רשאי להשיג על דחיית תובענתו במסגרת הערעור שכנגד, שכן הערעור העיקרי הוגש על אי-פסיקת ההוצאות בלבד. שומה היה על המבקש – כך טען המשיב – להגיש ערעור. משלא עשה כן, לא יכול היה המבקש, כך הוא גרס, להתגבר על מחדלו שבאי הגשת הערעור במועד באמצעות הגשת ערעור שכנגד. המבקש סבר, לעומת זאת, כי אין מקום למחוק את הערעור שכנגד. הוא סמך על החלטת בית משפט זה בבש"א 7182/94 זילברמן נ' שנפלד , פ"ד מט(2) 1. באותו עניין הגישו המשיבים ערעור על מיעוט ההוצאות שנפסקו לזכותם על-ידי הערכאה המבררת, והמערערים, מצדם, הגישו ערעורים שכנגד שבהם עתרו לבטל את פסק הדין ולקבל את תובענתם כנגד המשיבים. השופט ש' לוין פסק שם כי לא היה מקום למחוק את הערעורים שכנגד שכן לא היה מקום לראות בפסיקת ההוצאות ודחיית התובענה הליכים נפרדים זה מזה, אלא הליך אחד המתפרש לשני שלבים.
במקרה שלפני, נעתר בית המשפט קמא לעתירתו של המשיב, והורה על מחיקת הערעור שכנגד. בית המשפט קבע כי לא הרי ערעור כנגד מיעוט ההוצאות, כנסיבות המקרה בפרשת זילברמן , כהרי ערעור כנגד אי-פסיקת הוצאות כלל. כיוון שכך, פסק כי המבקש לא היה רשאי להגיש ערעור שכנגד שבו הוא מבקש לתקוף את עצם דחיית התביעה. דחיית התביעה – כך קבע – איננה אותו עניין שלגביו הוגש הערעור כנגד המשיב. בית המשפט הורה אפוא, כאמור, על מחיקת הערעור שכנגד, ועל כך משיג המבקש בפני.
2.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה עליה רשות לערער, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל. ביסוד החלטתו של בית משפט זה בפרשת זילברמן להעמיד את הערעורים שכנגד על מכונם, עמדה העובדה שלו היו זוכים המערערים בערעור שכנגד, עשויה היתה הערכאה המבררת לבטל את חיוב המערערים בהוצאות, ואף לחייב את המשיבים בתשלום הוצאות. "אות היא" – כך קבע בית המשפט שם – שהמדובר באותו 'עניין'". די בכך – כך נקבע – שהחיוב בהוצאות עשוי (אך לא חייב) להשתנות עקב קבלתם של [ה]ערעורים שכנגד". דברים אלה יפים גם לעניין שבפני. החלטת הערכאה הדיונית בעניין החיוב בהוצאות עשויה להשתנות אם יתקבל הערעור שכנגד, שהרי, אם תתבטל ההחלטה לדחות את התובענה העיקרית, עשוי המשיב לחוב בהוצאות המבקש, חלף המצב הקיים, שבו כל צד נושא בהוצאותיו. אין מקום, אפוא, להבחנה בין נסיבות המקרה בפרשת זילברמן לנסיבות המקרה שבפני. כיוון שכך, לא היה מקום למחוק על הסף את הערעור שכנגד.
אני מקבל אפוא את הערעור, מבטל את החלטת המחיקה של בית המשפט קמא, ומורה על העמדת הערעור שכנגד על כנו. המשיב ישא בהוצאות המבקש בסכום של 10,000 ש"ח.
ניתן היום, כ' בתמוז תשס"ג
(20.7.2003).
ש ו פ ט