ע"א 5008/16המוסד לביטוח לאומי נ. מגן דוד אדום לישראל

1.לפניי בקשה מטעם המערער (להלן: המל"ל ) לסילוק הערעור כנגד, אשר הוגש מטעם המשיב (להלן: מד"א ), על הסף.

2.הרקע העובדתי בתמצית: מד"א הגישה לבית המשפט המחוזי תובענה כנגד המל"ל להשבת סכום של כ-3.4 מיליון ש"ח אשר נגבה ממנה ביתר, כך על פי הנטען, במסגרת תשלומי דמי ביטוח לאומי ומס בריאות בגין עובדים שנעדרו מחמת פגיעה בעבודה. הצדדים הגיעו להסדר דיוני במסגרתו הסכימו על חמש סוגיות הטעונות הכרעה, ובהן השאלה האם התובענה התיישנה ביחס לתקופה העולה על שבע שנים עובר להגשתה; וכן השאלה האם יש מקום להורות על השבה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מכוח חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית ).

ביום 5.5.2016 קיבל בית המשפט המחוזי את התובענה באופן חלקי (להלן: פסק הדין ). בפסק הדין דחה בית המשפט את טענת ההתיישנות שהעלה המל"ל, תוך שקבע כי המל"ל מושתק מלטעון להתיישנות מכוח חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות ). כך, נוכח טענה אותה העלה בעבר לפני בית הדין הארצי לעבודה, ואשר התקבלה, ולפיה הוראות חוק ההתיישנות אינן חלות על תביעות וגמלאות שמשלם המל"ל, ועל חובות דמי ביטוח אותן הוא מבקש לגבות. בית המשפט חייב את המל"ל בהשבת סכום מסוים למד"א, אך דחה את תביעת מד"א לתשלום הצמדה וריבית מכוח חוק פסיקת ריבית ותחת זאת קבע כי ההשבה תיעשה בהתאם להוראות השערוך הקבועות בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ב-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי ), כפי נוסחו במועד הרלוונטי.

3.בגדר הערעור הראשי משיג המל"ל על מספר סוגיות. בין היתר הוא טוען כי בית המשפט שגה בכך שדחה את טענת ההתיישנות מטעמו; כי היה על בית המשפט לדחות את התובענה ביחס לתקופה שעד ליום 31.12.2002 מן הטעם שמד"א לא הרימה את הנטל להוכיח תשלום ביתר בגין תקופה זו; כי בית המשפט המחוזי נעדר סמכות עניינית; וכי סכום ההוצאות שנפסק לטובת מד"א גבוה יתר על המידה. מד"א, מצדה, הגישה ערעור שכנגד במסגרתו השיגה על סוגיה אחת בלבד: קביעת הערכאה הדיונית לפיה היא אינה זכאית לתשלום הצמדה וריבית מכוח חוק פסיקת ריבית ביחס לסכום ההשבה.

4.לטענת המל"ל, סוגיית ההצמדה והריבית נעדרת זיקה עניינית לסוגיות אשר הועלו בגדר הערעור הראשי, ועל כן דינו של הערעור שכנגד להימחק על הסף. מד"א מתנגדת לבקשת הסילוק וטוענת כי קיימת זיקה עניינית בין הערעור הראשי לבין הערעור שכנגד. יצוין כי המל"ל הגיש, לבקשתו, תגובה לתשובתה של מד"א לבקשת הסילוק.

5.לאחר שבחנתי בעיון את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של בקשת הסילוק להידחות.

6.כפי שנקבע לא אחת, הערעור שכנגד נועד להקנות יתרון דיוני למי שיכול היה להגיש ערעור ולא עשה כן, על דרך של הארכת המועד הקצוב בדין להגשת ערעור שכנגד בעקבות הגשתו של ערעור עיקרי. יתרון דיוני זה מהווה מעיין שוט כלפי הצד שכנגד, המגיש ערעור עיקרי מטעמו. יש בו כדי להרתיע בעל דין מלערער, וזאת על רקע הידיעה כי הגשת ערעור עשויה להעמיד אותו בסכנה שבית המשפט לא רק ידחה את ערעורו, אלא גם ייטול ממנו את פירות זכייתו (החלקית) בערכאה הדיונית ( י' זוסמן סדרי הדין האזרחי 842 (מהדורה שביעית, בעריכת ש' לוין, 1995)).

מתכליתו של הערעור שכנגד נגזרות גם המגבלות הטמונות בו - הצורך בקיומה של זיקה למסגרת העניינית שהותוותה בערעור העיקרי (למשל, בש"א 3868/90 יעד אלקטריק שירות ובצוע עבודות חשמל בע"מ נ' לה טלמכניק אלקטריק ס.א. , פ"ד מה(1) 256 (1990)) . ודוק: לא נדרשת זהות בין הנושאים המועלים בערעור הראשי לבין אלה המועלים בערעור שכנגד, אלא אך קיומה של זיקה ביניהם, ולוּ

מצומצמת בהיקפה (ע"א 2266/14 ילין נ' אם תרצו ציונות או לחדול (29.9.2014) והאסמכתאות הנזכרות שם). ואכן, זה לא מכבר נפסק כי:

"...די בקיום זיקה 'ולו גם מצומצמת בהיקפה' בין הערעור לבין הערעור שכנגד, כאשר 'בשנים האחרונות השתרשה הדעה כי הערעור שכנגד יכול להתייחס לכל עניין הקשור בערעור העיקרי ואפילו מדובר בקשר ענייני רופף...' (חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 412 (מהדורה שלישית, 2012))" .

(ע"א 2579/11 בנק הפועלים בע"מ נ' סולכור חברה לשיווק וקניות בע"מ , פיסקה 29 (29.6.2014). עוד ראו, ע"א 10800/06 סלמן נ' פקיד שומה טבריה

(13.7.2011), פיסקה 14 לחוות דעתה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה).

זאת אף זאת: הגישה המרחיבה הנזכרת לעיל באה לידי ביטוי גם בכך, שכאשר קיים ספק באשר לאפשרות הגשתו של ערעור שכנגד, פועל הספק לטובת הותרת הערעור שכנגד על כנו:

"ספק בנוגע לזיקה המהותית בין הערעור שכנגד לבין הערעור צריך לפעול לטובת אותו בעל דין, שביקש לשים קץ לסכסוך על ידי אי-הגשת הערעור, כדי לאפשר לו להגיש את הערעור שכנגד, על אף שבמקרה הרגיל המקום ההולם להעלאת טענותיו הוא במסגרת ערעור עצמאי (בש"א 4691/11 מדינת ישראל נ' אוזן , פ"ד מה(5) 695, 704 (1991)).

7.ומן הכלל - לענייננו: בית המשפט המחוזי הכריע במספר סוגיות עליהן הסכימו הצדדים, ובהן סוגית ההתיישנות וסוגית ההצמדה והריבית. הסוגיות כולן נובעות מאותה מסכת עובדתית ועוסקות למעשה בהיבטים שונים של אותו עניין: האם יש להורות על השבת תשלומים שמד"א שילמה למל"ל ביתר (כך על פי הנטען), ואם כן - באיזה היקף. המל"ל תוקף בערעורו את עצם החיוב בהשבה, בין היתר על בסיס טענת ההתיישנות, ואילו מד"א תוקפת את ההכרעה שלא לפסוק הצמדה וריבית ביחס לסכום ההשבה. על פני הדברים ונוכח אמות המידה המקלות אשר פורטו לעיל, סבורני כי די בכך על מנת לקבוע קיומה של זיקה עניינית בין סוגית ההתיישנות לבין סוגית ההצמדה והריבית (לגישה לפיה קיים קשר ענייני בין סוגית הפרשי הצמדה וריבית לבין סוגית עצם החיוב ראו והשוו: ע"א 2734/09 פיוטרקובסקי נ' ארנון , פיסקה 14 (20.6.2010), ערעור על החלטה זו נדחה ביום 9.1.2011 במסגרת בש"א 6753/10; ע"א (ת"א) 1298/05 צוות שלמה ברקוביץ בע"מ נ' רמנוף חברה לסחר בציוד בניה בע"מ , פיסקה 25 (12.7.2006), בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה ביום 2.9.2007 במסגרת רע"א 7396/06; ע"א (חי') 2188/04 נאור נ' פופלין (7.7.2004)).

אוסיף כי לא נעלמו מעיניי הדברים אשר צוינו בע"א 2792/03 יצהרי נ' טל אימפורט (מוצרי היער) בע"מ (14.12.2006) (פיסקה 15 לחוות דעתה של כב' השופטת ע' ארבל) ואשר אליהם הפנה המל"ל. ואולם כפי שציינה כב' הרשמת ג' לוין במקרה אחר (ע"א 2734/09, החלטה מיום 24.12.2009), ההנמקה בסוגית הערעור שכנגד באותו פסק דין "לא הייתה אחידה" ולא מצאתי כי יש בקביעה האמורה כדי לחייב מסקנה הפוכה מזו אליה הגעתי.

8.כך או כך, אפילו היינו מניחים כי אין די בהנמקה אשר הובאה עד כה על מנת לגבש קיומה של זיקה עניינית - לא יהיה בכך כדי לשנות. אסביר.

כזכור, הערעור הראשי כוון, בין היתר, כנגד גובה ההוצאות אשר נפסקו לחובת המל"ל על ידי הערכאה הדיונית. בפסיקתו של בית משפט זה נקבע, כי כאשר נתבע אשר התובענה נגדו נדחית מערער על מיעוט ההוצאות שנפסקו לטובתו, רשאי התובע להגיש ערעור שכנגד המופנה כנגד עצם דחיית התובענה. בעניין זה נפסק כי "...אם יזכו המערערים בערעורים שכנגד, יכול שבית המשפט יבטל את חיוב המערערים בהוצאות ואף יחייב את המשיבים בתשלום הוצאות; אות היא שהמדובר באותו 'עניין'" (בש"א 7182/94 זילברמן נ' שנפלד , פ"ד מט(2) 1, 3 (1995). כן ראו, רע"א 3507/03 כץ נ' מידד (20.7.2003)). הלכה זו אוזכרה לפני שנים בודדות במסגרת פרשת סולכור

שנזכרה לעיל, תוך שבית המשפט הרחיב את הדברים גם לסיטואציה ההפוכה וקבע כי "...כאשר בערעור הראשי משיג המערער על עצם חיובו, ברי כי שינוי בפסק הדין יגרור אחריו שינוי בפסיקת ההוצאות, עד שהמשיב רשאי לערער בגדר ערעור שכנגד גם בסוגיה זו, בוודאי מקום שפרט לכך יש בפיו טענות נוספות שהוא רשאי להעלות בגדרו של ערעור שכנגד" (שם, פיסקה 29. בכך למעשה סטה בית המשפט, ולוּ במידה מסוימת, מן הגישה אשר הובעה על ידי כב' השופטת ע' ארבל בפרשת יצהרי ).

9.מן האמור לעיל מתבקשת המסקנה, כי משהמל"ל בחר לתקוף את גובה ההוצאות אשר נפסקו לחובתו בבית המשפט המחוזי, רשאית הייתה מד"א לתקוף את דחיית טענתה בעניין אי פסיקת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית. אכן, בענייננו המל"ל משיג על גובה ההוצאות שנפסקו לחובתו בעקבות קבלה (חלקית) של התובענה (ולא על מיעוט ההוצאות שנפסקו לטובתו בעקבות דחיית התובענה, כמו בפרשת זילברמן

שנזכרה לעיל). כמו כן, הערעור שכנגד אינו עוסק בעצם החיוב אלא בתשלום הפרשי הצמדה וריבית ביחס אליו. ואולם חרף הבדלים אלו, ההנמקה שעמדה בבסיס ההחלטות שנזכרו לעיל תקפה גם בענייננו. שהרי, ככל שתתקבל טענת מד"א יוביל הדבר להגדלת הסכום שנפסק לטובתה ובכך למעשה יתקבל חלק גדול יותר מתביעתה. ברי כי עובדה זו עשויה להשפיע גם על שיעור ההוצאות שנפסקו לטובת מד"א ואשר כנגדן מופנה, בין היתר, הערעור הראשי. ודוק: המל"ל עצמו קשר בין הסכום שנפסק לטובת מד"א לבין גובה ההוצאות הראוי, בציינו כי סכום ההוצאות אשר נפסק על ידי בית המשפט המחוזי שגוי ובלתי מידתי בין היתר נוכח "הסכום שנפסק בפועל לטובת המשיב [מד"א - ג'ל']" (סעיף 54(א) לכתב הערעור).

10.על רקע כלל האמור לעיל, מורה אני על דחייתה של בקשת הסילוק. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.