רע"א 415/20 הראל רפאלי נ. דיור ב.פ. בע"מ

השופטת ד' ברק-ארז:

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 23.12.2019 (ע"א 23552-09-18, סגן הנשיא י' שנלר , סגן הנשיא ק' ורדי והשופטת ע' רביד ). פסק דינו של בית המשפט המחוזי הכריע בערעורים שהוגשו על פסק דינו של בית משפט השלום (ת"א 46565-12-15, השופט הבכיר מ' קליין ) בעניינם של מחזיקים רבים בשטח הידוע כשכונת גבעת עמל ב' בעיר תל אביב-יפו (להלן: גבעת עמל ), ובהם המבקש. מרבית הערעורים התקבלו ואילו ערעורו של המבקש נדחה. בצדה של בקשת רשות הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין.

2.

סיפורה של גבעת עמל הוא סבוך, ולו שורשים היסטוריים ומשפטיים המגיעים עד לראשית המדינה. לא ארחיב על כך במקום שהרחיבו כדבעי בית המשפט השלום ובית המשפט המחוזי, וכן פורט בהליכים קודמים אחרים (ראו גם החלטתי ברע"א 5861/15 עיריית תל אביב-יפו נ' שומוביץ

(26.1.2016)). די יהיה בכך שאציין כי הסוגיה שעמדה במרכז ההתדיינות הייתה פינוים של מחזיקים במקרקעין ששימשו להם בית במשך שנים רבות. בעיקרו של דבר, על הפרק עומדות שאלות הנוגעות הן למקום מגוריהם והן לפיצוי מתאים (שאלות שלמעשה כרוכות זו בזו, לפחות באופן חלקי). עוד אוסיף, כי מנקודת מבטי הדיון בנושא זה חייב להיעשות במרב הזהירות והרגישות, וכי זו הייתה אף נקודת המוצא של הערכאות הקודמות.

3.

מאחר שפטור בלא כלום אי אפשר אוסיף כי מרבית האנשים שפסקי הדין האמורים עוסקים בהם נשלחו במהלך הקרבות על "המדינה שבדרך" על-ידי הממשלה להתיישב בשכונת ג'מוסין, הידועה כיום כגבעת עמל. זאת ועוד: בהחלטת ממשלה מיום 11.1.1949 הובהר כי הללו יישארו במקומם עד שישוכנו במקומם הקבוע – שעבורו יש להקצות שטח מתאים (ראו בפסקה 11 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). דא עקא, שטח כאמור לא הוקצה, ובשנת 1961 ערכה המדינה הסכם למכירת המקרקעין בגבעת עמל לחברת דיור ב.פ. בע"מ, היא המשיבה 1 (להלן, בהתאמה: דיור ב.פ. ו- הסכם 1961 או ההסכם ). כפי שפורט בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, במסגרת הסכם זה הוגדרה הזכאות לדיור חלוף עבור כל מי שהתיישב בגבעת עמל עד לעריכתו – אף אם כתוצאה מפלישה

(ראו: בג"ץ 326/65 סרבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, ירושלים , פ"ד כ(2) 490 (1966); ע"א 297/66 שרעפי נ' מינהל מקרקעי ישראל , פ"ד כ(4) 821 (1966); ע"א 219/68 רשות הפיתוח מינהל מקרקעי ישראל ו-דיור ב.פ. בע"מ נ' סרבי , פ"ד כב(2) 851 (1968) ).

4.

מקורם של ההליכים דנן בתביעת פינוי שהגישו חברות ויזמי בנייה, ובהם המשיבות בהליך שבפנינו – דיור ב.פ., אלעד ישראל מגורים בע"מ ו-א.מ.ת.ש השקעות בע"מ (להלן יחד: החברות ) שהן בעלות הזכויות בקרקע כיום נגד המחזיקים הגרים בה.

5.

בית משפט השלום קיבל את התביעה בקבעו כי החברות הוכיחו את בעלותן במקרקעין ורשאיות לדרוש את פינויו, אך הוסיף כי הדבר חייב להיעשות בכפוף למתן פיצוי כספי. אשר לגובה הפיצוי קבע בית משפט השלום מנגנון מפורט לחישוב אריתמטי (ראו בפסקה 32 לפסק דינו של בית משפט השלום), המתחשב בין היתר במספר המבנים המוחזקים על-ידי כל אחת מן המשפחות במקרקעין. בכל הנוגע לתשלום דמי שימוש קבע בית משפט השלום כי התושבים יחויבו בהם רק מיום מתן פסק הדין, קרי, לשיטתו – 30 יום לאחר שהחברות יציעו פיצוי הולם על-פי פסק הדין או קביעה של בית המשפט ביחס לכך.

6.

כלל הצדדים המעורבים ערערו לבית המשפט המחוזי על פסק הדין. הכול טענו כי נוסחת החישוב לפיצוי אינה יכולה לעמוד, ונחלקו באשר לשאר. בתמצית, החברות סברו כי התושבים כולם אינם זכאים לפיצוי מאחר שהם נעדרים זכויות במקרקעין, ואילו התושבים טענו כי הם זכאים לפיצוי גבוה בהרבה מזה שנפסק להם בהתחשב בהחלטת הממשלה וההסכמים שנערכו עמם. חלק מהם אף טענו כי הם זכאים לקבל דיור חלוף בעין בבניינים שייבנו במקום על ידי החברות, ואף הועלו טענות באשר למספר יחידות הדיור שלהן זכאית כל אחת מהמשפחות.

7.

בעיקרו של דבר בית המשפט המחוזי קיבל את הערעורים וקבע מתווה שונה מזה שהוחלט בפסק דינו של בית משפט השלום. המנגנון שקבע בית המשפט המחוזי הושתת על הזכות ההיסטורית לפיצוי של המשפחה הגרעינית שישבה במקום, וכלל

בתוך כך מספר קביעות מרכזיות: בניגוד למקרים אחרים שבהם בתי משפט עוסקים בפלישות למקרקעי ציבור כאן עסקינן במתיישבים שנשלחו לשכונה מטעמים ביטחוניים-ציבוריים; עוד מהחלטת הממשלה מ-49' הובהר שהכוונה הייתה לשכן את התושבים בשיכון קבע בשטח מתאים; לנוכח פסקי הדין הקודמים שעסקו בנושא (כמפורט בפסקה 10 בפסק דינו של בית המשפט המחוזי) ישנם לכל היותר 90 זכאים לדיור חלוף שיש לבדוק את זכאותם הפרטנית; וכן בחינת הזכאות צריכה להיעשות על בסיס השאלה מי התגורר במקום במועד הקובע של הסכם 1961.

8.

בהמשך לכך בית המשפט המחוזי קבע כי התושבים הם בני רשות אשר ניתן לפנותם בכל עת בכפוף למתן פיצוי – אשר נקבע כי עליו להיות בשווי של דירת שיכון למשפחה גרעינית שהתיישבה בגבעת עמל והתגוררה בה בעת הסכם 1961. בית המשפט המחוזי קבע כי לעניין זה ייחשב גם מי שעזב את המקום ובמקומו באו יורשיו או חליפיו, וגם מי שעבר להתגורר במבנה סמוך עקב שיפוץ או הריסה של המבנה המקורי. כל זאת, כך נקבע, כל עוד הזכאי לאותו דיור חלוף לא קיבל פיצוי בעבר. בסיכומו של דבר בית המשפט המחוזי ציין כי רוב רובן של המשפחות זכאיות לפיצוי בשווי של יחידת דיור אחת, כי משפחה אחת זכאית לפיצוי בשווי של שתי יחידות דיור, ואילו משפחה אחת, היא משפחתו של המבקש, אינה זכאית לפיצוי. הפיצוי הכולל לתושבים הועמד על סך של 42 מיליון שקלים. באשר ליישומו של פסק הדין וקביעותיו, וכן לפיקוח עליו, נקבע כי אלה ייעשו על-ידי בית משפט השלום, למעט בכל הנוגע למשפחתו של המבקש שזכאותה לפיצוי לא הוכרה ועל כן נקבע כי זו תפנה את המקרקעין בתוך 90 יום, קרי עד ליום 23.3.2020. בנוסף, ומבלי להידרש למלוא הפרטים, בית המשפט המחוזי דחה את תביעת החברות לתשלום דמי שימוש בגין מגורים.

9.

בית המשפט המחוזי קבע כי במועד הקובע בית משפחתו של המבקש לא עמד במקרקעין שבהם עסקינן, כי אם על חלקה שהייתה ועודנה בבעלות חברת החשמל. עוד נקבע כי אביו של המבקש קיבל מחברת החשמל פיצוי בשנת 2006 בעת שפונה מהמקום. אם כן, לשיטתו של בית המשפט המחוזי, הזכאות לפיצוי אינה כלפי דיור ב.פ. ומכל מקום כבר מומשה. בכל הנוגע למקרקעין שבהם עסקינן נקבע כי המבקש הכשיר את אחד מהמבנים הקיימים בה למגורים לכל המוקדם בשנת 1967, קרי לאחר המועד הקובע. למעשה, בית המשפט המחוזי אף קבע כי אם ישנו מי שראוי היה לחייבו בדמי שימוש ראויים בגין ישיבתו במקרקעין – הרי שזהו המבקש, אשר הפעיל בהם החל משנות השבעים של המאה הקודמת עסק. בית המשפט המחוזי ציין כי לפנים משורת הדין, על בסיס ראייה כוללת של הטיפול במתחם ובהתחשב בהחלטה שלא לפסוק כל פיצוי למשפחתו של המבקש ולחייבו בפינוי – אף הוא לא יחויב בתשלום דמי שימוש.

10.

בבקשת רשות הערעור דנן טוען המבקש בעיקרו של דבר נגד העקרונות שקבע בית המשפט המחוזי לפיהם משמעותו של דיור חלוף היא יחידת דיור בשווי של 3 מיליון שקלים הממוקמת מחוץ למתחם – להבדיל מיחידה שוות ערך לדירות החדשות שייבנו במקרקעין על ידי דיור – מנוגדים ללשונו של הסכם 1961. כן נטען כי בקביעת הפיצוי היה מקום ליתן משקל לנתונים נוספים, ובהם הפרתו הנטענת של ההסכם מצד דיור ב.פ. במשך שנים. בעיקרו של דבר, המבקש עותר לכך שתינתן לו רשות ערעור וכי הערעור יתקבל על-פי הבקשה, כך שעניינו הפרטני יושב לבית משפט השלום שידון בנסיבותיו העובדתיות הקונקרטיות. לחלופין טוען המבקש כי למצער יש לקבל את ערעורו במובן זה שעל בסיס קביעותיו העקרוניות של בית המשפט המחוזי יתוקן הסעד שקיבל וייפסק לו פיצוי. לטענת המבקש, בקשתו מעוררת שאלה שנוגעת לפרשנות חוזים ולמשקל שיש לתת ללשונם. המבקש מפרט את השגיאות שביצע לשיטתו בית המשפט המחוזי ביחס לכך, ומלין על כך שזה התערב בממצאי עובדה בעניינו של המבקש. לשיטת המבקש, אף שאביו אכן פוצה על-ידי חברת החשמל, הדבר לא מאיין את הפיצוי שיש להעניק לו בגין ישיבתו במקרקעין דנן.

11.

בהמשך לכך, בבקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין שנתן בית המשפט המחוזי טוען המבקש כי הנזק שייגרם לו אם יפנה את המבנה המוחזק על ידו בגבעת עמל הוא בלתי הפיך. המבקש מציין, בהתייחס לטענה שהועלתה בעניין, כי רכש אמנם בית בהרצליה שבו מתגוררת רעייתו, אך מטעים כי הוא עצמו מחלק את זמנו בין ביתו בשכונה לבין הבית בהרצליה. זאת, מאחר שהוא אינו מסוגל לעזוב את השכונה שבה נולד, גדל ובילה את רוב שנותיו.

12.

החברות מצדן סבורות כי יש לדחות את הבקשה מכול וכול. הן מטעימות כי בעניינו של המבקש לא מתקיימים באופן מובהק אף אחד ממבחני הזכאות לפיצוי שקבע בית המשפט המחוזי, וכי למעשה הוא אינו מצביע ולו על קריטריון יחיד לפיצוי שחל לגביו. לטענת החברות, על-פי הממצאים שנקבעו המבקש הוא פולש שהקים עסק במקרקעין שנים רבות לאחר מועד החתימה על הסכם 1961, שאינו חל עליו, ולמעשה התעשר על חשבונן. זאת, כאשר הוא כלל לא גר בגבעת עמל כי אם בהרצליה פיתוח, וכאשר את העסק שהחזיק בגבעת עמל מכר בעבר תמורת ממון רב. מעבר לכל אלה טוענות החברות כי הבקשה כלל אינה מצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" מאחר שהיא איננה חורגת מעניינו הקונקרטי של המבקש.

13.

בתגובה שהגיש המבקש לתשובת החברות הוא מלין על מה שהוא מכנה טענות דמגוגיות ונטולות כל תימוכין. לטענת המבקש, עסקו כלל לא הופעל מהמקרקעין מושא ההליך אלא הועבר עוד בשנת 1996 לראש העין ומשם לפתח תקווה, מקום בו היה מצוי בעת שנמכר. בנוסף מציין המבקש את נסיבות חייה הקשות של משפחתו.

14.

לאחר שעיינתי בבקשה, בנספחיה ותגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מנוס מדחייתה. הבקשה אינן מעוררת כל שאלה עקרונית, ולפיכך היא אינה מצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"א 7808/18 דרומי נ' מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל (30.12.2018); רע"א 2554/19 חסן נ' קנג , פסקה 6 (18.6.2019)). חרף ניסיונו של המבקש לעטות על הבקשה נופך עקרוני, למעשה היא נשענת כולה על טענות בעלות אופי ערעורי התוקפות את היישום שערך בית המשפט המחוזי על עניינו שלו. נסיבות אלה אינן מצדיקות דיון נוסף בהן, ולא כל שכן לאחר שנים ארוכות של התדיינות מפורטת. למעשה, פסק הדין אף לא מלמד כי למבקש נגרם עיוות דין. ראשית, ראוי לציין כי נקודת המוצא לפסק הדין שניתן היא מתן מענה למחזיקים שישבו במקרקעין, גם כאשר לא רכשו בהם זכויות פורמאליות, בשים לב להקשר האנושי וההיסטורי המורכב. שנית, ובהתייחס לנסיבותיו של המבקש, אף הוא עצמו מודה כי אינו מתגורר רק בגבעת עמל, אלא גם בהרצליה. קביעה זו איננה שוללת את טענותיו של המבקש ביחס לזיקה שהוא חש למקום, אך היא מחלישה במידה רבה את הטענה להתערבות מטעמי צדק. כידוע, שוני בפסיקתן של הערכאות הקודמות אינו מצדיק כשלעצמו הענקת רשות ערעור ( ראו למשל: רע"א 4657/15 לוי נ' מרקוביץ , פסקה 12 וההפניות שם (19.8.2015)). מכל מקום, העיקר הוא בכך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחן את טענות הצדדים ביסודיות ובאופן מקיף תוך התחשבות במכלול הנסיבות הרלוונטיות, החברתיות והאישיות, ואף הרחיב את היקף הפיצויים שניתן למחזיקים מבלי לחייבם בדמי שימוש.

15.

בנסיבות אלה, הבקשה נדחית, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. יחד עם זאת, במידה רבה לפנים משורת הדין, ניתנת למבקש שהות נוספת לפינוי המקרקעין ללא תשלום דמי שימוש, וזאת עד ליום 3.5.2020.