פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
4226/15
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט י' דנציגר
כבוד השופט א' שהם
המבקש:
גבריאל מיראלי (מירלשווילי )
נ ג ד
המשיב:
מיכאל מיאלשווילי
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בתל אביב מיום 10.05.2015 בהפ"ב 26745-10-14 שניתן על ידי
כבוד השופטת י' שבח
בשם המבקש:
עו"ד נבות תל-צור
בשם המשיב:
עו"ד גיורא ארדינסט; עו"ד תומר ויסמן;
עו"ד אריק ברנאייזן; עו"ד אביב אבנון
פסק-דין
השופט י' דנציגר:
לפנינו בקשת רשות
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת
י' שבח
) בהפ"ב 47138-09-14 מיום 10.5.2015, במסגרתו דחה
בית המשפט את בקשתו של גבריאל מיראלי (להלן:
המבקש
) לביטול הליך הבוררות אשר התנהל בינו לבין אחיו, מיכאל מירלשווילי
(להלן:
המשיב
).
רקע
והליכים קודמים
1.
בין המבקש למשיב נתגלע סכסוך חוזי הנוגע למניות חברת
Maxbet Entertainment Group Plc.
(להלן:
החברה
). לטענת המבקש, המשיב זייף את חתימתו של המבקש על הסכם
שלפיו תועברנה מניות החברה לחברות בבעלותו של המשיב. ביום 20.8.2012 חתמו הצדים על
הסכם בוררות, בו נקבע כי הבורר לא יהיה כפוף לדין המהותי או לסדרי הדין ואף לא
יהיה חייב לנמק את פסק הבוררות. בהתאם להסכם הבוררות, מונו הרבנים פנחס ברונפמן,
יצחק סגל וחיים והב לכהן כבוררים בסכסוך בין הצדדים.
1.
ביום 29.5.2013 ניתן פסק הבוררות הראשון,
במסגרתו נקבע כי ההסכם בין הצדדים שריר וקיים ולפיכך החברה הינה בבעלותו של המשיב.
בשולי הפסק הדגישו הבוררים כי הפסק הראשון עסק אך ורק בשאלת הבעלות בחברה, וכי פסק
הבוררות השני עתיד לעסוק בשאלת ההתחשבנות הכספית בין האחים. ביום 17.6.2013 הגיש
המבקש בקשה לעיון מחדש בפסק הבוררות הראשון, ובה בעת פנה לבוררים בדרישה לקבל
לעיונו את
דפי
המקור
של ההסכם מושא המחלוקת, אשר לטענתו היו
בחזקתו הבלעדית של המשיב. בעקבות פנייתו, בחודש יולי 2013 העבירו אליו הבוררים
העתקים מצולמים
של החוזה, אך מעולם – כך לטענת המבקש – לא קיבל לידיו את
דפי המקור. בניסיון לאמת את חשדותיו בדבר זיוף חתימתו, שלח המבקש את ההעתקים
המצולמים לגרפולוגית מטעמו. לאחר שערכה השוואה בין ההעתקים המצולמים לבין עותקים
שלטענת המבקש נשלחו לו בפקס במועד מוקדם יותר, הגיעה הגרפולוגית למסקנה בחוות דעתה
מיום 29.7.2013 לפיה קיימים הבדלים בין ההעתקים המצולמים להעתקים שנשלחו בפקס,
המעלים חשד כי ההעתקים שנשלחו בפקס מכילים חתימות מזויפות של המבקש. כמו כן התרשמה
הגרפולוגית כי חלק מהחתימות על
דפי המקור
אינן
חתימותיו של המבקש. חוות דעת זו הומצאה לבוררים עוד באותו היום.
2.
לאחר דברים אלו העבירו הבוררים את
דפי המקור
של ההסכם לגרפולוגית אחרת, כדי שתחווה את דעתה האם חתימותיו של המבקש
אכן זויפו, כטענתו. ביום 29.9.2013 נתנה הגרפולוגית את חוות דעתה. מחוות הדעת עולה
כי מתוך חמישה דפי מקור שהועברו להשוואה, שלושה מכילים חתימות
אותנטיות
של המבקש, בעוד שהשניים הנותרים מכילים חתימות
מזויפות
. כשבוע לאחר מכן, ביום 6.10.2013, ניתן פסק הבוררות
השני, במסגרתו נקבע כי על המבקש לשלם למשיב סכום של 18.5 מיליון דולר. במסגרת הפסק
נקבע כי "גבריאל (המבקש – י.ד.) הוא זה שחתום על ההסכם בין גזוניל לבין
גבריאל", מבלי שניתנה התייחסות כלשהי לחוות הדעת הגרפולוגית מיום 29.9.2013,
ובכלל זה לממצא הזיוף העולה מחוות הדעת.
3.
ביום 24.11.2013 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הבוררות, שעניינה שתי
החלטות הבוררות שניתנו עד אותה עת, בה טען כי הבוררים לא נתנו את דעתם באופן מספק
לטענת הזיוף. ביום 9.7.2014 נתן בית המשפט המחוזי פסק דין בהסכמה במסגרתו ביטל את
ההחלטה מיום 6.10.2013 והחזיר את הדיון לבוררות. ביום 24.7.2014 נחשף המבקש,
לטענתו, לראיות החדשות, מהן עולה כי המשיב הוזמן לחתונת בתו של הרב ברונפמן אשר
התקיימה ביום 12.11.2013, ואף העניק לבורר מתנה בהזדמנות זו. בעקבות זאת פנה המבקש
ביום 27.7.2014 במכתב לבוררים בו דרש מהם כי ימשכו את ידיהם מהבוררות. אף על פי
כן, ביום 28.7.2014 נתנו הבוררים את פסק הבוררות השלישי, במסגרתו קבעו כי אין
בטיעונים שהוצגו לפניהם או בחוות דעתה של הגרפולוגית כדי לשנות מקביעותיהם
הקודמות. יודגש כי גם בהחלטה זו אין כל אזכור לקביעת הגרפולוגית מיום 29.9.2013
בעניין זיוף חתימת המבקש. ביום 7.9.2014 נתנו הבוררים את פסק הבוררות הרביעי,
במסגרתו הותרה על כנה התוצאה שנקבעה בפסק הבוררות השני.
4.
ביום 10.9.2014 הגיש המשיב בקשה לאישור פסקי הבוררות השלישי והרביעי,
וביום 18.9.2014 הגיש המבקש בקשה לביטולם. במסגרת בקשת הביטול העלה המבקש שלוש
טענות מרכזיות.
ראשית
, נטען הבוררים לא קיימו דיון
ראוי בטענת זיוף המסמכים.
שנית
, נטען כי הבוררים לא קיימו דיון ראוי
בהתחשבנות הכספית בין הצדדים עובר למתן פסק הבוררות הרביעי.
שלישית
, נטען כי הבוררים היו נגועים במשוא פנים נוכח קיומו של "קשר
כלכלי" שהתקיים, כך לטענת המבקש, בין הרב ברונפמן לבין המשיב. בתוך כך, ביקש
המבקש להסתמך גם על העובדה שהמשיב נכח בחתונת בתו של הרב ברונפמן ביום 12.11.2013.
5.
בפסק דינו מיום 10.5.2015 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת הביטול ואישר
את פסקי הבוררות השלישי והרביעי.
בפתח פסק הדין, נדרש
בית המשפט לטענת הזיוף. בית המשפט עמד על כך שהגרפולוגית אישרה בפסקנות את
האותנטיות של חתימת המבקש על ההסכם המדובר. בית המשפט הוסיף וקבע כי אמנם
הגרפולוגית הגיעה למסקנה כי החתימות על שניים מדפי ההסכם הן מזויפות, אך מדובר
בחתימות מזויפות שנמצאו על העתקים שמקורם לא ברור, ולא על מסמכי המקור. אם לא די
בכך, הצביע בית המשפט על ארבעה אדנים נוספים שמובילים למסקנה כי דינה של טענת
הזיוף להידחות: העובדה שטענת הזיוף סותרת את הטענות שהועלו על ידי המבקש בראשיתו
של הליך הבוררות, ובכללן כי ההסכם
אמנם נחתם
על ידו, אך הופר על ידי המשיב; העובדה שהגורם המוסמך לחתום על
ההסכמים הינו הדירקטורים של החברות הרלוונטיות, כאשר לא הועלתה כל טענה לעניין
כשרות חתימתם של אלו; העובדה שהמבקש חתם על שני כתבי העברת מניות, שהם למעשה
התוצאה האופרטיבית של ההסכם מושא המחלוקת; ועדותו של מר פסיק, ששימש בעת הרלוונטית
כמנהל הכספים של החברה.
לאחר שדחה את טענת
הזיוף, עבר בית המשפט המחוזי לבחון את טענות המבקש בדבר היעדר בירור ראייתי מספק
בהתחשבנות הכספית בין הצדדים. בית המשפט קבע כי משהחרים המבקש את דיוני הבוררות
בשלב זה – לשיטתו, משום שהאמין כי מדובר ב"משחק מכור" – ומשלא עתר
למינוי מומחה בתחום החשבונאי, הוא מושתק מהעלאת טענות אלה. עוד הסתמך בית המשפט על
הוראות הסכם הבוררות, במסגרתן הוסכם כי הבוררים רשאים לדון בסכסוך ואף להכריע בו
גם בהיעדרו של בעל דין.
לבסוף, ניגש בית
המשפט המחוזי לבחון את טענות המבקש לפיהן הבוררים היו מצויים במצב של משוא פנים.
בית המשפט קבע כי היותו של המשיב נדבן התורם בין היתר לישיבות שונות בישראל, אינו
הופך אותו מניה וביה לתומך של הבוררים. אף המבקש עצמו הכיר בעובדה, כך קבע בית
המשפט, שלא עלה בידו להוכיח כי קיים קשר ישיר בין בית הדין שאליו משתייכים הבוררים
לבין הגופים שלהם תורם המשיב כספים. אשר לנוכחותו של המשיב בחתונת בתו של הרב
ברונפמן; בית המשפט מנה חמישה טעמים המאיינים בנסיבות העניין את החשש לקיומו של
משוא פנים: העובדה שהחתונה התקיימה ביום 12.11.2013, למעלה מחודש לאחר שניתן פסק
הבוררות השני ובטרם הוגש בקשת הביטול הראשונה; העובדה – שהתבררה בחקירה נגדית –
שגם המבקש הוזמן לחתונה; קביעתו של בית המשפט לפיה לא השתכנע כי המבקש לא ידע בזמן
אמת שאף הוא הוזמן לחתונה; כבישת הטענה והעלאתה רק בחודש ספטמבר 2014; ועדותו של
המשיב, ממנה עולה כי שהה בחתונה רק דקות ספורות, נתן את המתנה המקובלת שהוא נוהג
לתת בדרך כלל באירועים כאלו – 1,000 דולר – ועזב את המקום.
מכאן הבקשה שלפנינו.
טענות
הצדדים לבקשה
6.
המבקש מבסס את בקשתו על שתי טענות מרכזיות.
ראשית
, נטען כי הבוררים הפרו את חובתם לנהל הליך ראוי. בתוך כך נטען כי
הבוררים לא התייחסו כלל לממצאי הזיוף המובהקים, כי לא ניהלו פרוטוקולים כנדרש, וכי
קיבלו עדויות "במעמד צד אחד". עוד נטען בהקשר הזה כי היה על הבוררים
למנות רואה חשבון לצורך בירור ההתחשבנות בין הצדדים. כל אלו מקימים, כך טוען
המבקש, את עילות הביטול המנויות בסעיפים 24(3), 24(4), 24(5) ו-24(9) לחוק
הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן:
חוק הבוררות
).
שנית
, נטען כי הבוררים הפרו את חובת הנאמנות
שחלה עליהם. בפרט, נטען כי היה על הרב ברונפמן לגלות לצדדים אודות קשריו עם המשיב.
במסגרת הטענה, מפנה המבקש, בין היתר, לעובדה שהמשיב הוזמן לחתונת בתו של הרב
ברונפמן, ולקשרים הכלכליים הענפים הקיימים, לשיטתו, בין המשיב לבין בית הדין שאליו
משתייכים הבוררים.
7.
על מנת לבסס את טענותיו, בד בבד עם בקשת רשות הערעור המתוקנת הגיש
המבקש בקשת להוספת ארבע ראיות חדשות. הראיה
הראשונה
היא תדפיס מסך מחשב של המשיב, אשר לטענת המבקש מוכיח כי הוזמן לחתונת
בתו של הרב ברונפמן בבוקר יום החתונה – ולמראית עין בלבד. הראיה
השנייה
כוללת הן מסמכים מרשם העמותות בנוגע לעמותה שנמצאת
בבעלות בנו של המשיב והן תמליל שיחה הנוגעת לתרומות כספים, מהם ניתן לכאורה ללמוד
על קיומו של קשר פסול וזיקה כספית שהתקיימו בין המשיב לבין הבוררים. הראיה
השלישית
כוללת דו"חות של עמותה שמנוהלת על ידי הרב בוטרמן –
שהינו מקורב למשיב והיה זה שהמליץ למשיב על בית הדין שבו התנהלה הבוררות – אשר מקבלת
תרומות משמעותיות מהעמותה שבראשה עומד בנו של המשיב. הראיה
הרביעית
הינה פרסום באתר חב"ד, ממנו עולה כי הרב בוטרמן מונה על ידי
המשיב לעמוד בראש הכולל שאותו ייסד האחרון.
8.
המשיב טוען בתגובתו כי המקרה דנן אינו בא בגדרם של אותם מקרים חריגים
המצדיקים מתן רשות ערעור בענייני בוררות. לגופו של עניין נטען כי טענת הזיוף נשמעה
ונבחנה כנדרש, ונמצא שאין בה דבר. המשיב מדגיש בהקשר זה כי בית המשפט המחוזי בחן
את טענת הזיוף "במשקפיים ערעוריות" על אף שלא היה מחויב לעשות כן, ואין
כל הצדקה לכך שבית משפט זה יתמודד בשנית עם הטענות הערעוריות שאותן מעלה המבקש
עתה. עוד טוען המשיב כי אין כל פסול בכך שהבוררים לא ניהלו פרוטוקולים או העבירו
את כתבי הטענות של המשיב לעיונו של המבקש, שכן התנהלות זו מעוגנת בהסכמת הצדדים.
כמו כן נטען כי אין בסיס לטענת המבקש בדבר הפרת חובת הנאמנות של הבוררים. בתוך כך
נטען כי המבקש עצמו הודה כי לא עלה בידו לבסס קשר כלכלי כלשהו בין הבוררים לבין
המשיב, וכי בדין דחה בית המשפט את טענות המבקש בעניין חתונת בתו של הרב ברונפמן.
לבסוף טוען המשיב כי אין הצדקה להיעתר לבקשת המבקש להגשת ראיות נוספות בערעור,
וזאת משום שלא היתה כל מניעה להגיש את ארבע הראיות המוזכרות בבקשה בשלב מוקדם יותר
של ההליך.
דיון
והכרעה
9.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובבקשה להבאת ראיות נוספות בערעור,
בתגובת המשיב ובתשובה מטעם המבקש, וכן בנספחים שהוגשו במסגרתן,
אציע
לחברַי כי נדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פיה.
אומר כבר עתה כי לאחר ששקלתי בדבר, נחה דעתי כי דין
הערעור להידחות, וכך אציע גם לחברַי.
10.
בנסיבות העניין ראוי להבהיר כבר בפתח הדברים מהי התשתית הראייתית
שלאורה עלינו להכריע בערעור. מטעם זה, אבחן תחילה את בקשת המבקש להבאת ראיות
נוספות בערעור. נקודת המוצא הרלוונטית לבחינת הבקשה הינה תקנה 457 לתקנות סדר הדין
האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר קובעת אמנם ברירת מחדל לפיה בעל דין בערעור אינו
זכאי להביא ראיות נוספות, אך בה בעת מקנה לערכאת הערעור סמכות לסטות מברירת מחדל
זו. הלכה היא כי בית המשפט זה יפעיל סמכות זו רק באותם מקרים שבהם בעל הדין לא
יכול היה להביא את הראיה בשלב מוקדם יותר על אף שפעל ב"שקידה ראויה" או
כאשר יש לראיה חשיבות מכרעת להכרעה בערעור [ראו: רע"א 5421/13
כהנמן נ' מרקוביץ
, פסקה 14 (1.10.2013) (להלן: עניין
כהנמן
) והאסמכתאות
שם
]. ברוח דומה
נקבע לא אחת כי אין לאפשר לבעל דין לערוך "מקצה שיפורים" על דרך של
הוספת ראיות שהיתה לו אפשרות להביאן לפני הערכאה הדיונית אילו היה פועל בשקידה
ראויה, וזאת בפרט כאשר מדובר בראיות המתייחסות להוכחת עובדה שאירעה
לפני
מתן פסק הדין [ראו למשל: ע"א 2138/10
מועצה מקומית דלית אל כרמל נ'
סונול ישראל בע"מ
, פסקה 23 (16.2.2012); ע"א
10687/07
אלמשרק
חברה לביטוח בע"מ - רמאללה נ' חג'וג'
,
פסקה 19 (5.8.2010)].
11.
בנסיבות העניין, לא שוכנעתי כי עלה בידי המבקש לתת הסבר מניח את הדעת
להימנעותו מהגשת הראיות לבית המשפט המחוזי. למעשה, לאחר עיון מעמיק הן בבקשה להבאת
ראיות נוספות והן בתשובת המבקש מיום 24.12.2015, לא מצאתי ניסיון
כלשהו
להסביר את השיהוי בהגשת הראיות.
אשר לראיה
הראשונה
; מדובר, כאמור, בתדפיס מסך המחשב של המבקש אשר יש בו,
לשיטת המבקש, כדי להוכיח שהוזמן לחתונת בתו של הרב ברונפמן למראית עין בלבד. לא
זאת בלבד שמדובר בבקשה שהוגשה
בשיהוי ניכר
– כשלושה חודשים מאז נטענה טענת ההזמנה למראית עין לראשונה וכשלושה
שבועות מאז שהתדפיס הוזכר במפורש במסגרת חקירתו של המבקש בבית המשפט – מדובר בבקשה
שהוגשה
באופן
אגבי
, קרי, בשולי בקשה לעיון חוזר בהחלטת
בית המשפט שלא לעכב את מתן פסק הדין עד להכרעה בבקשת רשות הערעור הראשונה. בנסיבות
אלה, לא נפל לטעמי כל פגם בהחלטת בית המשפט מיום 25.3.2015 לדחות את הבקשה לעיון
חוזר, וכפועל יוצא גם את הבקשה להוספת ראיות שנכללה בבקשה זו. ודוק, אין זו הפעם
הראשונה שבה המבקש עותר להגשת ראיות חדשות בשלבים מתקדמים של ההליך. כך, לשם
השוואה, במסגרת בקשת רשות הערעור הראשונה שהוגשה על ידי המבקש, קבעתי כי אין מקום
להתערב בהחלטת בית המשפט שלא להיעתר לבקשה להוספת ראיה שהוגשה
למעלה משבועיים
לפני
שהוגשה הבקשה להגשת התדפיס דנן. משלא
הוצע כל הסבר מניח את הדעת לכך שהמבקש בחר להמתין שבועיים נוספים עד שביקש להגיש
את התדפיס , ברי כי הכרעתי בבקשת רשות הערעור הראשונה נכונה מקל וחומר גם לגבי
בקשה זו [השוו: רע"א 1811/15
מיראלי נ' מירלשויילי
, פסקה 9 (5.5.2015) (להלן: עניין
מיראלי
)].
אשר לראיות
השנייה
,
השלישית
והרביעית
; אזכיר כי מדובר בשורה של מסמכים, תמלילים ופרסומים, שמקורם בין היתר
במאגר רשם העמותות, בהקלטות שהגיעו לידיו של המבקש ובאתר האינטרנט של תנועת
חב"ד. למותר לציין כי את כל המסמכים המתייחסים לתקופה שעד שנת 2013 ניתן היה
להשיג עוד בזמן שההליך התנהל לפני בית המשפט המחוזי. כתבי הטענות שהונחו לפנינו
אינם מציעים כל הסבר להגשת מסמכים אלו רק בשלב הערעור, חרף העובדה שניתן היה
להגישם לפני כן תוך "שקידה ראויה", ודי בכך כדי למנוע את הגשתם כעת. הוא
הדין גם לעניין התמלילים והפרסומים האינטרניים – המבקש לא פירט באיזה תאריכים
התקיימו השיחות שתומללו או באיזה מועד הועלו לרשת הפרסומים האינטרנטיים, וכן לא
נימק מדוע אלו לא הוגשו בשלב מוקדם יותר. לא נעלמה מעיני טענת המבקש לפיה
"במועד הדיון מיום 1.3.2015 טרם היו בידי המבקש
מלוא הראיות
המצויות בידו כיום, ראיות
שעדיין הולכות ומצטברות
גם לאחר הבקשה להוספת ראיות!" (ההדגשות במקור – י.ד.). ברם, יש
לזכור כי הגשת ראיות חדשות בשלב הערעור היא החריג לכלל – ועל כן היה על המבקש מדוע
לא יכול היה להגיש את הראיות בשלב מוקדם יותר תוך "שקידה ראויה". בהיעדר
פירוט שכזה – לא בבקשה להוספת ראיות ולא בתשובה מיום 24.12.2015 – אין מקום להיעתר
לבקשת המבקש להוספת ראיות חדשות.
12.
בטרם אחתום את הדיון בשאלת הוספת הראיות החדשות, רואה אני לנכון להעיר
כי פסיקתו של בית משפט זה אכן הכירה בכך שבמקרים המתאימים, ייתכן ויהיה מקום להגשת
ראיות חדשות בערעור חרף שיהוי בהגשתן ואף חרף רשלנותו של בעל הדין המבקש, ובלבד
שמדובר בראיות שחשיבותן לבירור האמת ולהכרעה בעניין היא
ניכרת
[ראו למשל: עניין
כהנמן
, פסקה 14 והאסמכתאות
שם
; בע"מ
946/08
פלוני
נ' פלוני
, פסקה כב (26.5.2008) והאסמכתאות
שם
]. הגם שחלק מהראיות שצירופן מתבקש כעת מעוררות תחושה לא קלה על
פניהן, איני סבור כי זהו אחד מאותם מקרים שבהם ראוי לאפשר הגשת ראיות חדשות
בערעור. בעניין
מיראלי
עמדתי על כך שעל אף החשיבות
הרבה הגלומה בחשיפת משוא פנים מצד הבורר, אין מקום להיפוך ברירת המחדל במובן זה
שכל עוד מדובר בראיה לקיומו של משוא פנים, אזי ניתן יהיה להגישה
בכל שלב
בהליך. תחת זאת, דעתי נותרה כי יש לקבל החלטה
ספציפית בהתאם למכלול השיקולים המתחרים במקרה הקונקרטי שמונח לפתחו של בית המשפט (ראו: עניין מיראלי , פסקה 10). במקרה דנן, בהיעדר הסברים כלשהם מצדו של המבקש לסיבה שבגינה לא הוגשו הראיות בשלב מוקדם יותר של ההליך, לא נותר בליבי ספק כי יש להעניק את הבכורה לשיקולי יעילות וסופיות הדיון.
13.
משדחיתי את הבקשה להוספת ראיות, הגיעה העת להידרש לטענות המבקש לגופו של עניין. כזכור, הטענה הראשונה שאותה מעלה המבקש לגופו של עניין היא כי הבוררים הפרו את חובתם לנהל הליך ראוי, בין היתר משלא התייחסו כלל לממצאי הזיוף, לא ניהלו פרוטוקולים כנדרש ולא המציאו לצדדים כתבי בי-דין, קיבלו עדויות "במעמד צד אחד" ולא מינו רואה חשבון לצורך הכרעה בהתחשבנות הכספית בין הצדדים. אדרש לפגמים הנטענים על ידי המבקש כסדרם.
14.
אשר לטענות המבקש לעניין התעלמות הבוררים מהממצא בדבר זיוף חתימותיו על הסכם קפריסין; אמת, פסקי הבוררות השונים שיצאו תחת ידם של הבוררים – ובראשם פסק הבוררות השלישי מיום 28.7.2014 – אינם כוללים התייחסות מפורשת לממצא הזיוף. כל שקבעו הבוררים הוא כי "אין בטיעונים שהוגשו כדי לשנות פסק בית הדין שניתן בכ' סיוון תשע"ג 29.5.2013 והוא עומד בעינו". אולם, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי קביעה זו עולה בקנה אחד עם המתווה הדיוני המוסכם להכרעה בטענת הזיוף, אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 9.7.2014. במסגרת המתווה הסכימו הצדדים כי תינתן להם שהות של שבוע להגיש לבוררים טיעון קצר בכתב, וכי ב"בית הדין יוציא מלפניו החלטה בקשר לכך, לפי שיקול דעתו" – הא ותו לאו. יתר על כן, בל נשכח כי על פי הסכם הבוררות מיום
20.8.2012, הבוררים אינם מחויבים לנמק את פסק הדין. לא ניתן לומר, איפוא, כי מידת הפירוט שאותה הקדישו הבוררים לטענת הזיוף חורגת מגדרן של הסכמות הצדדים.
15.
עוד אוסיף כי גם התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי לאחר שבחן את טענת הזיוף ב"משקפיים ערעוריות" – מקובלת עלי. אמנם דומה כי נפלה שגגה מסוימת בפסק הדין, עת שקבע בית המשפט כי "טענת הזיוף הדרמטית נכונה לכל היותר ביחס לחתימה כלשהי על העתקי מסמכים, שגבריאל הוא שהציג אותם", בעוד שמעיון בחוות הדעת הגרפולוגית מיום 29.9.2013 עולה מפורשות כי ממצא הזיוף מתייחס לשניים מתוך חמשת דפי המקור , ולא להעתקים שהומצאו על ידי המבקש. אולם, אין בשגגה זו כדי לגרוע מהמסקנה לפיה ממצא הזיוף אינו שולל את תוקפו של הסכם קפריסין. הטעם הראשון לכך הוא כי בראשיתה של הבוררות לא העלה המבקש כל טענת זיוף – נהפוך הוא, טענותיו בשלב זה כללו היגדים שמהם ניתן להבין כי חתם על ההסכמים ביודעין. הטעם השני לכך הוא היעדר הסבר לעובדה ששלושה מתוך חמשת עמודי הסכם קפריסין דווקא כן נושאים חתימות אותנטיות של המבקש. על כל פנים, דברים אלו נאמרים למעלה מן הצורך, שכן כאמור לעיל, ממילא אין בהתנהלות הבוררים בהקשר זה כדי להקים למבקש עילת ביטול לפי סעיף 24 לחוק הבוררות.
16.
אשר לטענות בדבר אי ניהול פרוטוקולים; כעניין שבעיקרון, רצוי וראוי שבורר ינהל פרוטוקול אשר יהיה בו כדי לשרת הן את הבורר (בעת כתיבת פסק הבוררות) והן את בית המשפט (בבואו לדון בבקשות לאישור ולביטול פסקי בוררות) [ראו למשל: רע"א 4912/09 מקסימוב נ' ריבלין , פסקה 6 (2.12.2009) והאסמכתאות
שם ]. בענייננו, סעיף 4(ט) להסכם הבוררות קובע כי "לבית הדין רשות לערוך רישום ו/או הקלטה של הדיונים" (ההדגשה שלי – י.ד.), דהיינו, לא חלה עליו חובה לעשות כן. כפי שעולה מפסק הבוררות הראשון, במשך חודשי הבוררות הראשונים אכן לא נוהלו פרוטוקולים של ישיבות הבוררות ואף לא הועברו כתבי טענות מצד לצד, וזאת לבקשת הצדדים. באחת הישיבות נתבקשו הבוררים על ידי המבקש להתחיל לנהל פרוטוקולים. הבוררים נענו לבקשה, ואף ציינו במסגרת פסק הבוררות הראשון כי "מאותה ישיבה התחיל ביה"ד לכתוב פרוטוקולים אשר נשלחו לצדדים, וכן העביר חומר מצד לצד" (פסק הבוררות הראשון, עמ' 1). טרונייתו של המבקש, אם כן, ממוקדת בכך שעם מתן פסק הבוררות הראשון חדלו הבוררים לנהל פרוטוקולים. בשים לב לנסיבות האמורות, טענה זו מוקשית בעינַי. ברי כי הבסיס ההסכמי עליו הושתתה הבוררות מלכתחילה לא כלל ניהול פרוטוקולים, ככל הנראה במטרה למנוע מתיחויות פוטנציאליות בין האחים. כאשר הבוררים נעתרו לבקשת המבקש והחלו לערוך פרוטוקולים, הם לא כבלו עצמם בחובה צופה פני עתיד שלפיה עליהם להמשיך לנהל פרוטוקולים עד סוף ההליך, אלא רק הפעילו את הרשות שניתנה להם בהסכם הבוררות. בהקשר זה, יש לייחס חשיבות לכך שפסק הבוררות הראשון נוקט בלשון עבר, ואינו כולל קביעה שלפיה מתחייבים הבוררים לנהל פרוטוקולים במסגרת השלב השני של הבוררות. יש לייחס חשיבות גם לעובדה שלא עלה בידי המבקש להצביע על פניות שלו לבית הדין לאחר מתן פסק הבוררות הראשון בבקשה כי ניהול הפרוטוקולים יימשך. אשר על כן, לא ניתן לומר כי הבוררים חרגו מהוראות הסכם הבוררות או מהקביעות המופיעות בפסק הבוררות הראשון.
17.
אשר לטענה בדבר אי המצאת כתבי בי-דין; כאמור לעיל, מפסק הבוררות הראשון ניתן ללמוד כי בתחילת הבוררות הסכימו הצדדים כי הבוררים לא ימציאו לצדדים כתבי בי-דין שהוגשו על ידי הצד שכנגד. בנוסף, כפי שקבעתי לעיל, לא ניתן לומר כי פסק הבוררות הראשון כולל התחייבות צופה פני עתיד – החורגת מן ההסכמה הראשונית – להעביר כתבי טענות בין הצדדים. אם לא די באלו, בקשת רשות הערעור אינה מפרטת אילו כתבי טענות לא הועברו, באילו מועדים, ובאיזה אופן פעל המבקש בזמן אמת כדי לדרוש שיועברו. מקום שמידע זה אינו מונח לפנינו, הטענה נותרת טענה בעלמא, וממילא אין באפשרותי להכריע האם אי העברת כתבי בי-דין מסוימים גרמה למבקש עיוות דין, כלשון סעיף 26(א) לחוק הבוררות.
18.
אשר לטענה בדבר גביית עדויות במעמד צד אחד; אין בטענה זו ממש, ודי בכך שאַפנה בהקשר זה לסעיף 4(ח) להסכם הבוררות: "הבוררים רשאים לדון בלילה, ולקבל עדות בלילה, ושלא בפני בעלי הדין, עדות מעד פסול, ובכל צורה אחרת שתראה בעיניהם". עינינו הרואות, הצדדים הקנו לבוררים סמכות רחבה ביותר בכל הקשור לדיני ראיות בכלל ולגביית עדויות בפרט, ומשכך אין מקום לטענות המושמעות בעניין זה בדיעבד.
19.
אשר לאי מינוי רואה חשבון בשלב ההתחשבות הכספית; מקובלת עלי מסקנת בית המשפט המחוזי לפיה המבקש מושתק מהעלאת טענות לעניין זה. בצדק עמד בית המשפט על כך שהמבקש בחר להתעלם מהוראת הבוררים מיום 31.7.2014 לפיה על הצדדים להעביר טיעונים בכתב לעניין שלב ההתחשבנות עד לתאריך 21.8.2014. גם לאחר שהמבקש הביע את כוונתו שלא לשתף פעולה, שלחו לו הבוררים ביום 25.8.2014 הודעה מעדכנת ובה ארכה בת שבוע להגשת הסיכומים. במסגרת הודעה זו אף התרו בו הבוררים מפורשות כי אם יעמוד בסירובו לשתף פעולה, ידון בית הדין על פי הנתונים הנמצאים בידו. בסופו של דבר בחר המבקש לדבוק בסירובו ואף נמנע מהגשת בקשה למינוי רואה חשבון – ומשנהג כך, אין לו להלין אלא על עצמו. לא למותר לציין כי מסקנתו של בית המשפט מעוגנת היטב גם בהוראות הסכם הבוררות, הקובע בין היתר כי "הבוררים אינם כפופים לדין המהותי", כי "הבוררים יהיו רשאים לפסוק לפי שיקול דעתם, לרבות פשרה ואפילו שאינה קרובה לדין, הגינות ויושר" וכי "הבוררים יהיו רשאים לגמור הדין שלא בפני בעל דין שישתמט מלבוא בפניהם". מהסכמות אלה עולה כי מעת שבחר המבקש להחרים את הבוררות – ובפרט לאחר הודעת ההתראה מיום 25.8.2014 – לא היו הבוררים מחויבים למנות רואה חשבון בשלב ההתחשבנות הכספית, אלא היו רשאים להכריע על פי שיקול דעתם.
20.
משדחיתי את הטענה הראשונה שאותה מעלה המבקש לגופו של עניין, הגיעה העת להידרש לטענתו השנייה , לפיה הבוררים היו נתונים במצב של משוא פנים. את הטענה הזו מבקש המבקש לבסס על שני אדנים.
האדן הראשון מבוסס על כך שהמשיב הוזמן לחתונת בתו של הרב ברונפמן, בעוד שהמבקש הוזמן, לשיטתו, למראית עין בלבד. בצדק מצא בית המשפט המחוזי לנכון להבהיר כי הזמנת בעלי דין לאירוע המתרחש בביתו של בורר – אף לאחר סיום ההליך – אינו ראוי, ומחייב בירור מעמיק של הנסיבות הספציפיות שאפפו את ההזמנה. במקרה דנן בית המשפט אכן ערך בירור שכזה, שבסופו לא השתכנע שהמבקש לא ידע בזמן אמת שגם הוא הוזמן לחתונה. כפי שבית המשפט ציין, מסקנה זו מבוססת על התרשמותו הבלתי אמצעית מחקירותיהם של הצדדים וממהימנותם. על דרך הכלל, בית משפט שלערעור לא יתערב בהתרשמות הערכאה הדיונית מן העדים שהעידו לפניה [ראו למשל: פסק דיני בע"א 2032/06 האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן , פסקה 34 (1.2.2009) והאסמכתאות שם ], ובנסיבות העניין לא הועלתה כל הצדקה לחרוג מכלל זה. די בכך כדי להותיר את מסקנת בית המשפט – לפיה גם המבקש הוזמן לחתונת בתו של הרב ברונפמן, ולא למראית עין בלבד – על כנה.
האדן השני נעוץ בקיומו הנטען של קשר כלכלי בין המשיב לבין הבוררים. לטענת המבקש, קשר כלכלי זה בא לידי ביטוי, בין היתר, בתרומות של המשיב למוסדות רבניים בראשות הרב גרוס, וביניהם גם בית הדין שאליו משתייכים הבוררים. בית המשפט המחוזי קבע כי לא עלה בידי המבקש לבסס קיומו של קשר כלכלי מעין זה בין המשיב לבין הבוררים. בתוך כך, הפנה בית המשפט לדבריו של בא כוח המשיב בדיון שנערך ביום 1.3.2015, אשר מפאת חשיבותם, אביאם כלשונם:
"אני לא הראיתי, אני מאשר, ואני לא הראיתי, את הקשר הישיר, לא הצלחתי להראות בעת הזו, על מנת גם לא לפגוע בכבודם של אחרים, ויש לי כאן את הקלטות הללו, את הקשר הכלכלי הישיר בין שרואים את אדון מיכאל, נותן מתת, רחמנא ליצלן, לאב בית הדין, ומעבר למה שנאמר בתצהירו" (עמ' 55 לפרוטוקול הדיון מיום 1.3.2015).
צדק בית המשפט בקובעו כי בהיעדרה של תשתית ראייתית מבוססת אין להישמע לטענות המבקש בדבר קיומו של קשר כלכלי פסול בין הבוררים לבין המשיב. ער אני אמנם לניסיונו של המבקש להיתלות בתיבה "לא הצלחתי להראות בעת הזו " ולטעון כי כעת, משחלפו חודשים רבים, יש בידיו די ראיות כדי לבסס את טענותיו כדבעי. ברם, כפי שפירטתי לעיל, המבקש בחר להמתין עם הגשת הראיות, וטעמיו שמורים עמו. כפי שציינתי במסגרת בקשת רשות הערעור הראשונה, "החלטה זו הינה כמובן חלק מהפררוגטיבה של המבקש, אך מחירה בצדה" (עניין מיראלי , פסקה 9).
21.
סוף דבר – התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי מקובלת עלי. בשולי הדברים אודה כי ביני לביני, לא השתכנעתי כי הליך הבוררות
בין הצדדים חף מסימני שאלה. למרות זאת, בהינתן התשתית הראייתית שהונחה על ידי הצדדים, אין מקום לומר כי סימני שאלה אלו מצדיקים ביטול של פסק הבוררות בנסיבות העניין. אשר על כן – בשים לב לתוצאה שאליה הגעתי ולבקשות הרבות שהוגשו במסגרת ההליך דנן – דעתי היא כי יש לדחות את הערעור. אם תישמע דעתי, יישא המבקש בהוצאות המשיב בסך של 20,000 ש"ח.
ניתן היום, כ"ה בטבת התשע"ו (6.1.2016).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט