רע"א 4463/10 חברת נפולוני בע"מ נ. איילין כהן

בסמוך לאחר פתיחת ההליך שבכותרת, הפקידה המבקשת עירבון במזומן בסך 20,000 ₪. ביום 3.10.2010 נתנה כב' השופטת נאור החלטתה בהליך שבכותרת. בסיום ההחלטה נקבע כדלקמן: "הבקשה נדחית. כפי שציינתי כל הגרסאות מעוררות תמיהות ובנסיבות אלה אקבע, כמו בית המשפט המחוזי, כי ההוצאות יקבעו בתום הדיון בתביעה " (ההדגשה אינה במקור – ד.כ.ל.).

לפניי בקשת המבקשת להשיב לידיה את כספי העירבון. המשיבים 1-2 מתנגדים לבקשה וטוענים כי אין להשיב את כספי העירבון עד להכרעה של בית-המשפט המחוזי במסגרתה ייקבע מי הוא הצד הזכאי לתשלום הוצאותיו. המשיב 3 לא הגיב לבקשה, על-אף ההזדמנות שניתנה לו לכך.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

אמת, המבקשת לא הופטרה באופן פוזיטיבי מתשלום הוצאותיה של בקשת רשות הערעור, ולכאורה קיימת אפשרות כי היא תצטרך לשאת בהן בסופו של דיון בבית-המשפט קמא. שיקול זה מצדד לכאורה, בהותרת העירבון על כנו עד לסיום הדיון בתביעה בבית-המשפט המחוזי (ראו והשוו: רע"א 1595/94 הורנפלד נ' הורנפלד (לא פורסם, 13.9.19994)). אף-על-פי-כן, אני סבורה כי בנסיבות העניין שלפניי על העירבון להיות מוחזר למפקידתו, וזאת מן הטעמים הבאים:

ראשית , על דרך הכלל, החובה להפקיד עירבון מתקיימת בהליך הערעורי ולא בהליך המוגש לבית-משפט בערכאה הראשונה (בכפוף לאפשרות להורות על הפקדת עירבון בערכאה הדיונית בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). השוני האמור נובע ממשקלן השונה של זכות הפנייה לערכאות מלכתחילה, אל מול הזכות להגשת הליך ערעורי; וכן מהעובדה שבידי משיב להליך ערעורי כבר מצויים פסק-דין או החלטה שניתנו על-ידי בית-משפט מוסמך. לפיכך יש מקום להבטיח כי אם יתברר שהערעור היה בלתי מוצדק, יהיה למשיב מהיכן לגבות את הוצאותיו באופן ודאי, פשוט ומהיר. במקרה דנן, משנקבע כי ההוצאות ישולמו בהתאם לתוצאות ההליך העיקרי בערכאה הדיונית, הרי שהטעם שהצדיק מלכתחילה את חובת הפקדת העירבון בהליך הערעורי – נחלש בכוחו. כך במיוחד, בהתחשב בעובדה שהיקף ההתדיינות בין הצדדים בהליך שבכותרת היה מצומצם יחסית, וניתן להניח שעיקר ההוצאות – אם תיפסקנה – ייגזר מההתדיינות בהליך דלמטה (ראו בעניין זה: רע"א 2442/98 מיוחס נ' רוזן , פ"ד נג(3) 145 (1999)).

שנית , בנסיבות המקרה דנן נמנעה כב' השופטת נאור מלקבוע את סכום ההוצאות בגין ההליך שבכותרת. הניסיון מלמד כי במצבים מעין אלה - ככל שייפסקו הוצאות עם סיום בירור התביעה, עשוי בית-המשפט המחוזי שלא לקבוע סכום הוצאות נפרד בגין בקשת רשות הערעור, אלא לקבוע סכום הוצאות גלובאלי אשר ייקח בחשבון, בין היתר, את ההתדיינות בין הצדדים בהליך שבכותרת. זאת ועוד; כפי שצוין לעיל, ניתן להניח כי עיקר ההוצאות שייפסקו – אם ייפסקו – ייגזר מההתדיינות בין הצדדים במסגרת ההליך דלמטה, ולא מההתדיינות בבקשת רשות הערעור שהיקפה היה צר. לגישתי, בנסיבות אלה יש להימנע מהפיכת העירבון בהליך הערעורי לעיקר, ומפתיחת פתח להתדיינות עתידית בין הצדדים בשאלה מה מתוך סכום ההוצאות שיפסוק בית-המשפט המחוזי בסיום התביעה - אם יפסוק - הינו בגין ההתדיינות בהליך שבכותרת (שהרי העירבון שהופקד בבקשת רשות הערעור נועד להבטחת הוצאות המשיבים בערכאה זו בלבד ולא בערכאה הדיונית).

לבסוף , יצוין כי גם מבחינה מעשית, אינני רואה להותיר את העירבון בהליך שבכותרת עד סיום בירור התביעה בבית-המשפט המחוזי – בירור שאין לדעת כמה

זמן יימשך.

אשר על כן, ונוכח משקלם המצטבר של הטעמים האמורים, אני רואה לקבוע כי העירבון יושב למפקידתו, בכפוף לבדיקת המזכירות כי אין לכך מניעה שבדין.