רע"א 2442/98 יצחק מיוחס עו"ד נ. מיכאל רוזן עו"ד

המבקשים הגישו בקשה לרשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בה דחה בקשתם למתן צו מניעה זמני כנגד המשיב. בצו הזמני התבקש בית המשפט להורות למשיב להימנע מלעסוק בתחום המיסוי המוניציפלי וכן שלא ליתן שירותים ללקוחות של המבקשים. עם הגשת הבקשה לרשות ערעור הפקידו המבקשים ערבות בנקאית על סך 10,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיבים בהליך בקשת רשות הערעור.

כב' השופט טירקל אשר דן בבקשת רשות הערעור קבע:

"2. אכן, השאלות שמעוררים באי כח בעלי הדין הן שאלות מעניינות, הראויות לדיון, אולם לאור הזמן שחלף - כשנתיים ימים ושלושה חודשים מיום שעזב המשיב את משרדו של המבקש וכשנה וארבעה חודשים מיום שניתן את קשריו עם המשרד - אינני מוצא עוד טעם להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ולתת צו מניעה זמני".

3.הבקשה להרשות ערעור נדחית.

הוצאות הדיון בבקשה בסך 10,000 ש"ח יחולו לפי תוצאות הדיון בתביעה העיקרית."

בעקבות החלטה זו, אשר סיימה את הדיון בתיק הבקשה לרשות ערעור, ובגין סירוב הגזברות להשיב את הערבות, הגישו המבקשים הבקשה שבפני להורות על השבת הערבות שהופקדה על ידם.

טוענים המבקשים, כי משהחליט בית המשפט, שהוצאות הערעור ישולמו על פי תוצאות הדיון בערכאה הראשונה, שוב אין יותר חובה על המבקשים לערוב להוצאות אלה (להבדיל מהחובה לשלמן, אשר קיימת בכל מקרה), שהרי דין הוצאות אלו כדין ההוצאות בערכאה ראשונה, אשר בה לא חלה החובה להפקיד ערבון.

מוסיפים המבקשים, כי בעוד הדיון בערעור הוא בדרך כלל מהיר יחסית, הרי שהדיון בערכאה ראשונה סביר שייקח שנים רבות. המשמעות הנובעת מכך היא, שעל המבקשים לשאת בהוצאות הערבות הבנקאית למשך מספר שנים, תוצאה אשר לטענתם אינה הוגנת.

המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, אומנם המשיבים לא חויבו בתשלום הוצאות לאלתר, אולם הם יצטרכו לשאת בהוצאות בסך 10,000 ש"ח, אם יפסידו בהליך העיקרי. מוסיף המשיב, כי ערבות ניתנת כרגיל בגין אפשרות חיוב בהוצאות ולא בגין ודאות חיוב בהוצאות. כמו כן נטען, כי אין הדין מבחין בין מקרה בו מוטלות הוצאות לאלתר, לבין מקרה בו מוטלות הוצאות נדחות, המותנות בתוצאות ההליך העיקרי. עוד טוען המשיב, כי בהחלטות שהתקבלו במסגרת התיק יש כדי לרמוז על כך, כי בהליך העיקרי יוטלו ההוצאות דווקא על המבקשים.

אינני מקבלת את עמדת המשיב. אומנם, המבקשים לא הופטרו באופן פוזיטיבי מתשלום הוצאות הבקשה לרשות ערעור, וקיימת האפשרות כי הם אלו אשר יצטרכו בסופו של דיון, לשאת בהן. אולם, משהסתיים הדיון בבקשת רשות הערעור ומשלא נקבע בה מי משני הצדדים ישא בהוצאותיה, מתעוררת השאלה - האם החובה להפקיד ערבון בעינה עומדת? מאחר שאין תשובה ישירה לשאלה זו בתקנות, הרי שיש לבוחנה לאור ההצדקה וההגיון העומדים בבסיס חובת הפקדת הערבון.

התקנות הקובעות את החובה להפקיד ערבון (תקנות 404(א), 427-429 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, ותקנה 6 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד1984-) קובעות, כי הערבון או הערובה מיועדים להבטחת הוצאות המשיב בהליך הנדון. יחד עם זאת, התקנות אינן קובעות מתי וכיצד יש להשתמש בערבות זו או מתי יש להחזירה למפקיד.

בעבר נפסק, כי דינה של בקשה כבקשה דנן, להידחות. וכך נקבע:

"המטרה המונחת ביסוד הפקדת הערבון היא הבטחת "הוצאותיו של המשיב בבקשה ובערעור" (תקנה 404(א) לתקנות).

בענייננו נקבע חיוב בהוצאות. גובה ההוצאות נקבע - 5,000 ש"ח, ואילו מיהות הנושא בהן טרם נקבעה. אפשר שיהיה זה המבקש. עובדה זו תתברר בהמשך הדברים ותקבע על ידי בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, שומה על המבקש להמתין עד לקבלת החלטה סופית בעניין ההוצאות. כל עוד לא הופטר מן החיוב בהוצאות הבקשה לרשות ערעור - תוותר הערבות הבנקאית על כנה" (רע"א 1595/94 חיים הורנפלד נגד אילנה הורנפלד , תק-על כרך 94(3) עמ' 4).

התוצאה אליה הגעתי אני, שונה. לדעתי, המסקנה הנגזרת מהוראות הדין בדבר החובה להפקיד ערבון, ומכך שחובה זו הוטלה בהליכים מסוימים בלבד היא, שיש להורות במקרה זה על השבת הערבות שהפקידו המבקשים.

כל הליך משפטי כרוך בהוצאות הן מצד מגיש ההליך, הן מצד מי אשר כנגדו הוגש. למרות זאת, תקנות סדרי הדין השונות אינן קובעות הוראה כללית, לפיה כל הנוקט בהליך מחויב בהפקדת ערבון להבטחת הוצאות המשיב. אפשר לראות, כי הוראות אלה בדבר החובה להפקיד ערבון נשמרו אך באשר מדובר בהליכי ערעור: ערעור, בקשת רשות ערעור ודיון נוסף (אולם לא בכל הליכי הערעור. למשל, החובה אינה חלה בערעור בעניין פסלות שופט, בערעור על פי פקודת רופאי השיניים ועוד), ואילו הגשת הליך לבית משפט בערכאה ראשונה אינה כרוכה, ככלל, בהפקדת ערבון.

לעומת החובה הכללית בדבר הפקדת ערבון החלה בהליכי הערעור האמורים, מצויה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי המסמיכה את בית המשפט או הרשם, לעניין הליך המתנהל בערכאה ראשונה, לצוות על תובע מסוים ליתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע. הכלל בערכאה הראשונה הוא אם כן, כי לא מופקד ערבון להבטחת הוצאות המשיב.

נראה, כי השוני בכללים נעוץ באיזון שבין הצורך להבטיח הוצאותיו של צד ה'נגרר' להליך משפטי המחייבו בנשיאה בהוצאות שונות (מטרה זו אף משרתת מטרות נוספות של מניעת הליכי סרק, בכך שהיא גורמת למגיש הליך לקחת בחשבון תוצאות כלכליות אפשריות של פעולתו), לבין הרצון שלא להטיל מגבלות על מי המבקש לפנות לבית המשפט לממש זכויותיו ושלא לחייבו בהוצאות כספיות מיותרות.

איזון זה משתנה לאור השוני בין ההליכים (ערכאה ראשונה לעומת ערעור). שוני זה מתבטא במספר עניינים: ראשית, לזכות הפניה לבית המשפט משקל שונה כאשר מדובר בפניה לבית משפט כערכאה ראשונה וכאשר מדובר בפניה לערכאת הערעור (ראה לעניין זה: ד"ר ש. לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, ירושלים תשנ"ט1991-, בעמוד 30, וכן ד"ר ש. לוין, "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וסדרי הדין האזרחיים", הפרקליט מב , עמ' 451). שוני נוסף קובע מהעובדה כי בידי משיב בערעור כבר מצוי פסק-דין או החלטה אשר ניתנה על ידי בית משפט מוסמך, ואשר אף על פי כן נדרש הוא לטעון טענותיו פעם נוספת.

המתח בין השיקולים שהוזכרו לעיל בא לידי ביטוי פעמים רבות עת באים להכריע בשאלה האם לפטור מהחובה להפקיד ערבון:

"אכן, נכון הדבר כי בית המשפט ראוי לו שיהיה רגיש לזכותו היסודית של בעל דין לערער על פסק דינה של ערכאה ראשונה, וככל שרק ניתן ראוי לפתוח את שערי בית המשפט בפניו. אולם, באותה מידה, מכל מקום כמעט באותה מידה, יש למנוע הטרדת שווא של המשיבים, עידוד הליכי סרק בפני בית המשפט והעמדת בעלי הדין האחרים בסיכון שתיגרמנה להם הוצאות, אפשר גם נכבדות, שבית המשפט ימצא כי ראוי שמקבל הפטור ישא בהן, אך ללא הועיל" (בש"א 329/90 יונה אברך נ' אשר גרוגר ואח' , פ"ד מד(2) עמ' 383).

משנקבע, שהוצאות ההליך דנן ישולמו בהתאם לתוצאות ההליך העיקרי, פג לדעתי טעמם של אותם שיקולים אשר הצדיקו את הטלת החובה של הפקדת ערבון. משהוכפפה מיהותו של החייב (העתידי) בהוצאות, לתוצאות ההליך העיקרי התבטל השוני, ומבחינה מהותית הפכו הוצאות אלה לשקולות להוצאות של ערכאה ראשונה.

בענייננו, הסתיים הדיון בבקשה לרשות ערעור, בלא שהוחלט באופן פוזיטיבי על הטלת ההוצאות על המבקשים. הבקשה נדחתה, כפי שמציין בצדק בא כוח המבקשים, בשל חלוף הזמן עד להגשתה ולא לגופו של עניין. בשלב זה ובנסיבות אלו, משקלם של השיקולים השונים משתנה, וכעת גובר, לדעתי, השיקול שלא להטיל על בעל הדין נטל כלכלי והוצאה כספית.

הטעמים שמניתי לעיל הביאוני למסקנה, כי אין עוד הצדקה בהחזקת הערבות שהפקידו המבקשים, וכי יש להורות על השבתה לידיהם.

לפיכך, הבקשה מתקבלת. הערבות תושב.