רע"א 457/21 לומדעת מכשירי כתיבה בע"מ נ. עיריית אילת

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת י' ייטב ) מיום 11.1.2021 בת"א 20092-01-17, שעל-פיה נדחתה בקשת המבקשות לזימון עדים.

2.

המבקשות הגישו תובענה בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע שעניינה בנזקים שלכאורה נגרמו להן עקב התקשרות בחוזה הרשאה להפעלת מזנון בחוף הצפוני באילת. אחת המחלוקות העיקריות שהתגלעה בין הצדדים נוגעת לזכותן של המבקשות ליתן שירותי הסעדה לבאי החוף הצפוני. על-פי הנטען, המשיבות – עיריית אילת (להלן: "העירייה" ) והרודס מלונות ספא ונופש בע"מ (להלן: "מלון הרודס" ), הציגו למבקשות מצג כוזב, לפיו הוענקה למלון הרודס זכות בלעדית לשרת את קהל מתרחצי החוף הצפוני, זכות המשתרעת גם על מקטע החוף הסמוך למזנון. לאחר שהוטלו על המבקשות קנסות כספיים בשל מכירת מוצרי מזון ומשקאות בחוף הים, נוהל משא ומתן עם מלון הרודס להעברת "זכות הבלעדיות", וזאת בסיועה של העירייה. לטענתן, משכשל המשא ומתן, נמסר להן כי הן מנועות מלשרת את באי-החוף, וכי עליהן להגיש בקשה "להקצאת חוף" לוועדה להקצאת חופים, שבראשה עמד ראש העירייה, מר מאיר יצחק לוי (להלן: "ראש העירייה" ). בקשה זו אושרה על ידי העירייה רק לאחר כשנתיים, שבמהלכן המשיכו המבקשות לקבל קנסות כספיים בשל מכירת מזון ומשקאות בלא היתר רוכלות. בהמשך, ולאחר דין ודברים בין המבקשות לעירייה, נחתם הסכם "להקצאת חוף"; הצדדים חלוקים לגבי משמעותו – ובכלל זאת לגבי השאלה אם הובטח למבקשות במסגרת המשא ומתן שקדם לחתימה, כי יתאפשר להן להציע שירותי הגשת מזון ומשקאות בחוף הים. ישנן מחלוקות נוספות בין הצדדים, אחת מהן נוגעת לטענה בדבר התנכלויות מצד העירייה וקיומה של אכיפה בררנית, תוך מתן העדפה פסולה לאינטרסים המסחריים של מלון הרודס, אשר הובילה בסופו של דבר לסיום ההתקשרות ואי-חידוש הסכם הפעלת המזנון.

3.

כשלושה וחצי חודשים לאחר הגשת תצהירי העדויות הראשיות מטעם המשיבות, ביקשו המבקשות לזמן שלושה עדים – ראש העירייה, שעמד בראש ועדת הקצאת החופים ולכאורה התווה את מדיניות האכיפה הבררנית לגבי הגשת מזון ומשקאות לקהל המתרחצים; עו"ד טליה כולב מהמחלקה המשפטית של העירייה, שהיתה הגורם המוסמך בעירייה מולו התנהלו המבקשות; ומר דוד פתאל, בעל השליטה ברשת מלונות פת אל, שעל-פי הטענה היה הגורם הדומיננטי בניהול המשא ומתן למכירת זכות הבלעדיות של מלון הרודס. לטענתן, עדים אלו נטלו חלק מרכזי באירועים נשוא התובענה, ועדויותיהם רלוונטיות ונחוצות לבירור המחלוקות על הזכות שניתנה לגבי מכירת מזון ומשקאות לבאי החוף ולגבי קיומה של "זכות בלעדיות" למלון הרודס.

4.

ביום 11.1.2021 דחה בית משפט קמא את הבקשה לזימון עדים, הן לאחר ששוכנע כי אין צורך בעדויות שזימונם התבקש ואלו אינן דרושות לשם גילוי האמת; הן בהתחשב בשיהוי הרב בהגשת הבקשה, סמוך למועד ההוכחות. בית המשפט המחוזי קבע, כי במסגרת התובענה הוגשו תצהירים רבים מטעם הצדדים, אליהם צורפו מספר רב של מסמכים, "שיש בהם כדי לפרוש בפני בית המשפט תמונה עובדתית מלאה הנחוצה להכרעה במחלוקת בין הצדדים" . בהקשר זה צוין, כי העירייה הגישה ארבעה תצהירים, מתוכם שלושה של בעלי תפקידים בכירים, האמונים על הטיפול בעניינים השנויים במחלוקת, היו מעורבים באופן אישי באירועים נשוא התובענה, ולפיכך יש להם ידיעה אישית באשר לאותם אירועים. בנסיבות אלה נקבע, כי אין מקום להתיר את זימונם של עדים נוספים מטעם העירייה, גם אם "שמם מוזכר במסמכים, או אשר חתמו על מסמך זה או אחר, או שנטלו חלק בישיבה כזו או אחרת" .

5.

בהמשך, נדחה זימונו של ראש העירייה, ונקבע כי גם אם עדותו עשויה להימצא רלוונטית, הרי שהרלוונטיות אינה חזות הכל. צוין, כי לבעל דין אין זכות קנויה לזמן את ראש העירייה לעדות אלא אם כן עדותו נחוצה לבירור האמת; בעניין דנן נקבע, כי ניתן להתחקות אחר האמת גם בלעדי עדותו. אשר לזימונה של עו"ד כולב מהמחלקה המשפטית, נקבע כי היא לא הועסקה בתפקיד ניהולי, ועבודתה בעירייה הסתיימה לפני כחמש שנים. בית המשפט הוסיף וציין, כי אינו מוצא צורך לזמן "כל פקיד בעירייה שנטל חלק עקיף בהתקשרויות" , וכי עשויה גם להתעורר שאלה אם חל חיסיון עורך-דין לקוח לגבי עדותה. עם זאת נקבע, כי לאחר שמיעת העדויות ניתן יהיה לשקול בשנית את זימונה לעדות, ככל שיימצא צורך בכך; אשר לזימונו של מר פתאל, נקבע כי מלון הרודס הגיש תצהיר מאת מנכ"לית רשת פתאל ישראל, אשר במועדים הרלוונטיים שימשה כמנכ"לית מלון הרודס ולאחר מכן כמנהלת אזור אילת של רשת פתאל, ובמסגרת תפקידה היתה מעורבת באופן אישי באירועים נשוא התובענה, לרבות בפגישת המשא ומתן שבה נכח מר פתאל, ואשר בגינה התבקש זימונו מלכתחילה. נקבע כי מדובר בדמות בכירה, שלה ידיעה אישית שעתידה להחקר בהליך. כמו כן נקבע, כי טענות המבקשות שהופנו כלפי מלון הרודס לגבי מצגי שווא יוכרעו בעיקר על סמך מסמכים שצורפו לתצהירים, המבארים את זכויות המלון. מטעמים אלו, נקבע כי עדותו של מר פתאל איננה נחוצה לשם בירור האמת; אך גם כאן נקבע, כי ככל שיתברר בתום שמיעת הראיות כי נחוץ לשמוע את עדותו של מר פתאל, ניתן יהיה לשקול פעם נוספת את זימונו.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי.

6.

המבקשות טוענות, כי החלטת בית המשפט אינה מתיישבת עם ההלכה הפסוקה, לפיה רשאי בית המשפט לסרב לזמן עד רק מקום שבו עדותו אינה רלוונטית בעליל, וכי די בכך שעל פני הדברים לא ניתן לשלול את הרלוונטיות של עד כדי לאשר את זימונו. לפיכך, נטען, כי שגה בית המשפט בבחנו אם העדות המבוקשת היא 'הכרחית', או אם קיימות ראיות אחרות לצורך הכרעה. המבקשות מוסיפות וטוענות, כי דחיית הבקשה תפגע בזכותן להוכחת התביעה, ותקנה יתרון דיוני לא הוגן לצד שכנגד, שנמנע במכוון מלזמן עדים חיוניים. בעניין זה צוין, כי העירייה הגישה תצהירים מאת גורמים שאינם רלוונטיים, ובהם מציל בחוף הים ומנהלת אגף הפיקוח והרישוי. עוד נטען, כי טענות המבקשות בבקשת הזימון הוצגו באופן חלקי ונדחו מטעמים שגויים. כך נטען, כי זימונו של ראש העירייה התבקש לא מפאת מעמדו אלא בשל מעורבותו הישירה באירועים נשוא התביעה; וכי עו"ד כולב לא היתה 'סתם' "פקידה בעירייה" אלא דמות מהותית, בעלת ידיעה אישית ביחס למחלוקות נשוא ההליך; וממילא לא ניתן לדחות באופן גורף את זימונה לעדות מטעמי חיסיון, מבלעדי מתן הנמקה ראויה. לבסוף נטען, כי זימון העדים לא יגרום למשיבות נזק כלשהו, בעוד שההחלטה לסרב לבקשת הזימון גורמת למבקשות נזק רב, פוגעת בזכויותיהן הדיוניות ומובילה לעיוות דין חמור; כמו כן נטען, שהבקשה לזימון עדים לא הוגשה בשיהוי, בשים לב למגבלות שהוטלו בשל מגפת הקורונה, ובהתחשב בכך שהבקשה הוגשה כשלושה שבועות לפני מועד ההוכחות, אשר בוטל בשל הסגר שהוטל ברחבי המדינה, כך שממילא לא נגרם נזק למשיבות.

דיון והכרעה

7.

למקרא הבקשה, לאחר עיון בנספחיה, ושקילת נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת מבלי צורך בתשובה מאת המשיבות. כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות לגבי זימון עדים, שהן החלטות דיוניות מובהקות, המצויות בגדר שיקול דעתה הנרחב של הערכאה הדיונית ומבוססות על בקיאותה של הערכאה המבררת בנבכי התיק והיכרותה עם חומר הראיות במסגרתו (ראו למשל, רע"א 561/17 קוריאה מוטורס ישראל בע"מ נ' אונגר , פסקה 9 (26.1.2017)).

8.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקשות לזימון עדים, לאחר שמצא כי אין צורך לזמן את ראש העירייה לעדות, ולעת הזו אף אין צורך בזימון יתר העדים שביקשו. עיקר טענות המבקשות מתמקד ברלוונטיות העדויות לבירור התובענה. אכן, תנאי מוקדם להפעלת סמכותו של בית המשפט לזמן עד לעדות היא שעדותו תהא "קבילה ושייכת לעניין" (סעיף 1(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות" )); באין רלוונטיות – אין סמכות. בהפעלת סמכות זו נתון לבית המשפט שיקול דעת, ובתוך כך הוא רשאי שלא להעתר לבקשה "אם אין בה צורך, או אם ראה שנתבקשה למטרה שאיננה גילוי האמת" (סעיף 1(ב) לפקודת הראיות), או אם מצא שישנם שיקולים נוספים הראויים להישקל,

"שאינם מוגבלים לרלוונטיות ולקבילות של העדות" , אשר מצדיקים שלא להענות לבקשה (ע"א 1604/19 מדינת ישראל נ' פלונית

(26.1.2021)) . בעניין דנן, קבע בית המשפט כי אין צורך בזימון העדים, משנוכח לדעת כי הוגשו תצהירים מאת גורמים בכירים אצל המשיבות, שהם בעלי הבנה וידע הנדרש בשאלות השנויות במחלוקת, ואשר נטלו חלק באירועים נשוא התובענה. אינני רואה לנכון להתערב בהחלטה זו. המבקשות לא הוכיחו כי לא ניתן יהיה להוכיח את טענות התביעה בעזרת עדויותיהם של העדים האחרים, ובשלב זה לא השתכנעתי כי דווקא עדויותיהם של העדים שזימונם התבקש הן אלו שעשויות להכריע את הכף. ודוק: ככל שיימצא אחרת, ויתברר כי אכן כך הדבר, הרי שניתן יהיה לזקוף לחובתן של המשיבות את התנגדותן לזמן את העדים שזימונם התבקש, בהיקש להלכה בדבר הימנעות מהבאת עדים רלוונטיים (ראו, רע"א 4868/15 בנק לאומי לישראל נ' גלזר , פסקה 9 (29.7.2015)). העיקר, בית המשפט המחוזי קבע במפורש כי שמורה למבקשות זכותן לשוב ולבקש את העדתם של עו"ד כולב ומר פתאל, ככל שהדבר ידרש לאחר שמיעת הראיות; למותר לציין כי באפשרותן להשיג על ההחלטה שבמוקד בקשת רשות הערעור שלפנַי גם במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי, ככל שיוגש. בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי דחיית הבקשה תשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או עלולה לגרום נזק של ממש למבקשות או להוביל לניהול הליך מיותר או בדרך שגויה, באופן המצדיק מתן רשות ערעור על-פי אמות המידה המעוגנות בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

9.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובה, לא אעשה צו להוצאות.