רע"א 4868/15 בנק לאומי לישראל בע"מ נ. מגי גלזר

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת מ' אגמון גונן) מיום 21.6.2015, בה נדחתה בקשת המבקש לזמן עדה לישיבת הוכחות.

1.

המשיבים 7-1 (התובעים בבית משפט קמא) (להלן: המשיבים ) הם קרובי משפחתה של לקוחה לשעבר של הבנק-המבקש, בשם שרה גלזר (להלן: גלזר ). המשיבים הגישו תביעה נגד המבקש והמשיב 8 (להלן: הבנקים ), בטענה כי לפני הליכי פשיטת הרגל של גלזר שהחלו בשנת 2000, קיזזו הבנקים נכסים נזילים של המשיבים לצורך סילוק חובות שהיו לגלזר וחברות שבשליטתה כלפי הבנקים. לטענת המשיבים, קיזוז זה נעשה ככל הנראה באמצעות החתמתם בתרמית כערבים לחובותיה של גלזר.

המשיבים הגישו לבית משפט קמא תביעה לסעד הצהרתי בדבר עצם פתיחתם וקיומם של חשבונות של המשיבים אצל הבנקים; כי מעולם לא ניתנו על ידם הוראות למשוך כספים מחשבונותיהם או לבצע העברה כלשהי; וכי ככל שהבנקים ביצעו פעולות משיכה כלשהן – אלו בטלות מעיקרן ויש להורות על השבת הכספים.

2.

בישיבת קדם המשפט הראשונה מיום 13.1.2014 הורה בית המשפט לבנקים להמציא דפי חשבון מסוימים. בישיבת קדם המשפט השניה מיום 4.2.2015 ביקשו המשיבים מהבנקים להתייחס לחשבונות נוספים ולהמציא חומרים נוספים. בתום הישיבה הורה בית המשפט על מחיקת הסעד ההצהרתי בנוגע להשבת הכספים, בהיותו תביעה כספית במסווה של המרצת פתיחה. עוד נקבע כי יתקיימו הוכחות רק לעניין החשבונות וכי בתום ההוכחות יישמעו סיכומים בעל פה. מהחלטה זו עולה כי לא ניתנה הוראה להגשת תצהירי עדות ראשית.

3.

ביום 12.3.2015 הגיש המבקש בקשה לזימון גלזר כעדה לישיבת ההוכחות שנקבעה. הבקשה נומקה בכך שעדותה של גלזר חיונית כדי לבסס את הטענה כי המשיבים ידעו אודות הליכי פשיטת הרגל של גלזר ולגבי נטילת כספם במועד שהוא מוקדם בהרבה לשבע שנים לפני הגשת תביעתם (לכל המאוחר בשנת 2000 ואף בשנות השמונים של המאה הקודמת).

בהחלטתו מיום 21.6.2015 דחה בית משפט קמא את הבקשה משני טעמים: האחד – מאחר שהמועד להגשת הבקשה היה בקדם המשפט ולא לאחר מכן; והשני – מן הטעם שמדובר אך במתן חשבונות, כך שעדותה של גלזר לא יכולה לסייע, שכן גם אם הועברו כספים מהמשיבים אליה בהסכמה או שלא בהסכמה, המסמכים נמצאים בידי הבנק.

5.

בבקשה שלפניי תוקף המבקש את שתי הנמקותיו של בית משפט קמא. ראשית, המבקש טוען כי המועד להגשת בקשה להזמנת עדים אינו מוגבל לסיום קדם המשפט. שנית, באשר לרלוונטיות העדות, המבקש טוען כי עדותה של גלזר נדרשת, שכן היא יכולה להעיד על ידיעתם המוקדמת של המשיבים לגבי האירועים הנטענים, וזאת בהתאם לאמור בתצהיר שהגישה בשעתו בהליך פשיטת הרגל בעניינה.

6.

כשלעצמי, אני סבור כי יש ממש בטענות המבקש, אך למרות זאת לא ראיתי להיעתר לבקשה כפי שיוסבר להלן.

אקדים ואציין כי על פי סעיף קטן 1(10) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: הצו ), לא תינתן רשות ערעור על החלטה הנוגעת להזמנת עדים "למעט החלטה על דחיית בקשה לזמן עד", כך שאין מניעה לדון בבקשה.

7.

להבדיל מגילוי מסמכים שהמועדים לגביהם נקבעו בתקנה 120(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: התקנות ) , לא כך לגבי זימון עד, שהתקנה הרלוונטית לגביו היא תקנה 178 הקובעת כי אם "נקבע תאריך לדיון בתובענה, רשאי בית המשפט, לבקשת בעל דין, להזמין עד, אם למתן עדות ואם להצגת מסמכים". המגבלה היחידה מבחינת מועדים הנוגעת להזמנת עדים קבועה בתקנה 182(ב): "אם דרש בעל דין הזמנת עד במועד שהוא פחות מחמישה עשר ימים לפני התאריך שנקבע לבירור המשפט, רשאי בית המשפט לסרב להוציא את ההזמנה".

בישיבת קדם משפט רשאי בית המשפט, על פי תקנה 143(3), להורות על גילוי מסמכים גם אם חלפו המועדים הקבועים בתקנה 120(א) (ליחס בין תקנה זו לבין המועדים הקבועים בתקנות לצורך גילוי מסמכים ראו החלטתי ב רע"א 8113/14 טלי ונטורה קינג נ' אופיר טורס בע"מ (15.3.2015)). בדומה, בקדם המשפט מוסמך בית המשפט, על פי

תקנה 143(5), להורות לבעל דין להקדים ולהגיש תצהירי עדות ראשית (להסדרים הנוגעים להגשת תצהירי עדות ראשית ראו ע"א 3312/04 אשורנס גנרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי (26.10.2005)). בעל דין שלא הגיש תצהיר כאמור תחול עליו הוראת תקנה 168(ב) הקובעת כי בעל הדין "לא יורשה להביא את העד" אלא אם שוכנע בית המשפט כי התצהיר לא הוגש מסיבות מוצדקות.

במקרה דנן, לא הורה בית משפט קמא על הגשת תצהירי עדות ראשית ומשכך, חלה הוראת תקנה 178 והכלל הקבוע ב סעיף 1 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: הפקודה ) הקובע כלהלן:

סמכות להזמין עדים

1.

(א) מותר להזמין כל אדם ליתן עדות שהיא קבילה ושייכת לענין; והוא כשאין הוראה אחרת בפקודה זו.

(ב) בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, לסרב להוציא הזמנה אם אין בה צורך, או אם ראה שנתבקשה למטרה שאיננה גילוי האמת .

ס"ק 1(ב) לפקודה מאפשר לבית המשפט לעשות שימוש ב"מסננת" הרלוונטיות כאשר בהזמנת עדים עסקינן, בדומה להלכות הנהוגות לגבי גילוי מסמכים, שהרלוונטיות של מסמך היא התנאי המקדמי לגילוי. אך כפי שהרלוונטיות לצורך גילוי מסמכים מתפרשת בצורה רחבה, כך גם לצורך הזמנת עדים (לגישה מרחיבה לעניין רלוונטיות מסמכים ראו, לדוגמה, רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל נ' אזולאי , פ"ד מט(4) 54 (1995); רע"א 8290/01 איזוטופ בע"מ נ' דן רנט א-קאר בע"מ (22.8.2002); רע"א 6649/07 המועצה המקומית שלומי נ' שכטמן ושות' חברה לבנין ופיתוח בע"מ (25.12.2007); רע"א 9322/07 GERBER PRODUCTS COMPANY נ' חברת רנדי בע"מ (15.10.2008); רע"א 624/11 המוטרנות היוונית קתולית נ' נח'לה (15.3.2011); רע"א 5482/11 חולית מחצבים 2004 בע"מ נ' הבנלאומי ליסינג בע"מ (27.11.2011)).

עמד על הדברים השופט מלצר ברע"א 9055/07 שירותי בריאות כללית נ' נאדר נאצר (22.11.2007):

"כאשר מדובר בעדות שהינה בעליל לא רלוונטית רשאי בית המשפט לסרב לבקשה לזימון העד, מכיוון שמדובר בעדות ש'אין בה צורך' כלשון סעיף 1(ב) לפקודה. עם זאת די בכך שעל פני הדברים לא ניתן לשלול את הרלוונטיות של העדות – על מנת לאשרה. בהקשר זה יש גם להעיר שאין לייחד שלב זה של אישור הזימון בידי בית המשפט לבדיקה קפדנית של התועלת העשויה לצמוח לבעל הדין מן העדות (ראו: ע"א 424/62 שמורי פריתז בע"מ נ' התאגדות למוצרי הדר ושמורים בע"מ , פ"ד יז(1) 116 (1963); ע"א 207/83 ועד הנאמנים לנכסי ההקדש המוסלמי בתל אביב-יפו נ' יוסי חברה להשקעות בע"מ , פ"ד מב(2) 369, 375 (1988); י' קדמי על הראיות (חלק ראשון, 2003) 386; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי

(מהדורה תשיעית, 2007) 304).

ואכן, הגישה בפסיקה היא, כי יש סמכות לאסור על חקירת עד, אך השימוש בה הוא נדיר, וצריך להיעשות בזהירות רבה ולעיתים נדירות (רע"א 5376/12

אפולו אדקס בע"מ נ' אבי סטבון (23.10.2012)).

8.

בהעדר קביעה ברורה של בית משפט קמא, איני רואה להידרש לשאלה אם אמנם מדובר בתביעה למתן חשבונות ואם מתקיימים יחסים מיוחדים בין הצדדים (על שלבי הדיון בתובענה למתן חשבונות ראו אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 319 (מהדורה אחת עשרה, 2013)).

מכל מקום, יש טעם בטענה כי אף אם מדובר בתביעה למתן חשבונות, אין בכך כדי להפוך את עדותה של גלזר לבלתי רלוונטית.

על פניו, עדותה של גלזר רלוונטית לנושא ההתיישנות. תביעה לקבלת חשבונות כפופה גם היא לדיני ההתיישנות, ותביעתו של התובע מוגבלת לקבלת חשבונות על פני שבע שנים שקדמו להגשת התביעה ( ע"א 502/88 שמעון

נ' עיזבון המנוח אלפרד שמעון ז"ל , פ"ד מד(3) 833 (1990); טל חבקין התיישנות 141 (2014)). במקרה דנן, התביעה הוגשה בשנת 2013, כך שעל פני הדברים, המשיבים-התובעים זכאים לקבל מסמכים משנת 2006 ואילך. אלא שהאירועים הנטענים בכתב התביעה אירעו לכל המאוחר בשנת 2001 – ואף נטען כי אירעו בשנות השמונים של המאה הקודמת – והמסמכים המבוקשים על ידי המשיבים הם משנים מוקדמות יותר, באופן המביא לכאורה להתיישנות תביעתם.

המשיבים, שהיו ערים לכך שתקופת ההתיישנות חלפה, טענו בכתב התביעה לתחולתם של שניים מן החריגים הקבועים בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958: חריג התרמית הקבוע בסעיף 7 לחוק, וחריג ההתיישנות שלא מדעת הקבוע בסעיף 8 לחוק (פסקה 25.2 לכתב התביעה). הנטל להוכיח התקיימותם של חריגים אלה מוטל על המשיבים-התובעים.

9.

למרות האמור לעיל, מצאתי לדחות את הבקשה משני טעמים:

א.עדי התובעים אמורים להעיד ראשונים, כך שבית המשפט יוכל להחליט בתום עדותם אם יש צורך להיעתר לבקשת המבקש לזמן את גלזר על מנת להפריך את טענת המשיבים לקיומו של חריג לתקופת ההתיישנות. בהתחשב בגילה המתקדם של גלזר שהיא ילידת 1929 (כך לפי התצהיר שהוגש בהליך פשיטת הרגל בעניינה אשר צורף לבקשה דנן), אף ניתן להבין מדוע נמנע בית משפט קמא מלהיענות לבקשה לזמנה כבר בשלב זה. כידוע, זימון עדים הוא אחד העניינים המובהקים שבסדרי דין בהם מוקנית לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב, וככלל, ערכאת הערעור תימנע מלהתערב בהם ( רע"א 1688/15 החברה המרכזית להפצת משקאות בע"מ נ' בן לולו , פסקה 9 והאסמכתאות שם (4.5.2015)). איני סבור כי יש מקום להתערב בשלב זה בהחלטה, וככל שהמבקש יידרש לזמן את גלזר לעדות על מנת להתגונן מפני טענת ההתיישנות של המשיבים, חזקה כי בית המשפט לא יחסום את דרכו מלעשות כן.

ב.למיצער, ובהיקש להלכה לפיה יש לזקוף לחובת בעל דין אי הבאת ראיה שיכול היה להביא, רשאי בית המשפט לזקוף לחובתם של המשיבים את התנגדותם העזה לזימונה של גלזר כעדה, ולראות אותם כמי שביקשו לסכל את העדתה, על כל המשמעויות הנובעות מכך, לרבות לצורך סוגית ההתיישנות.

10.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.