רע"א 4683/22 שמעון ארזואן נ. מנהל מקרקעי ישראל מחוז דרום

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בע"א 18580-11-21 (כב' השופטים א' ואגו (ס"נ), י' פרסקי ו פ' גילת כהן ), מיום 11.5.2022. בפסק הדין נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר-שבע בת"א 60397-09-14 (כב' השופטת

נ' חת מקוב ) מיום 19.8.2021, בגדרו חויבו המבקשים בתשלום בגין פלישה למקרקעין והשכרתם לצד שלישי.

רקע והליכים קודמים

1.

בתמצית, הסכסוך דנן נסוב סביב המקרקעין הידועים כגוש 1908, חלקות 38, 62 (בחלק) ו-63 (בחלק) בקריית-גת

(להלן: המקרקעין ). המקרקעין רשומים על שם רשות הפיתוח, ומנוהלים על ידי המשיבה 1, רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י ) . המבקשים הם בעלים של חלק מחלקה 37 הסמוכה למקרקעין (להלן: חלקה 37 ).

2.

בחודש ספטמבר 2014 הגישה רמ"י תביעה לבית המשפט השלום בבאר-שבע נגד המבקשים ונגד המשיבה 2, ובגדרה טענה כי המבקשים פלשו למקרקעין ללא הסכם או הרשאה. עוד נטען בתביעה כי האחרונים השכירו למשיבה 2 שטח הכולל, בנוסף לחלק מחלקה 37, גם את המקרקעין (להלן, יחד: המושכר ), וכי זו האחרונה ניהלה במקום מגרש למכירת כלי רכב. על רקע האמור התבקש בית המשפט, בין היתר, ליתן צו לסילוק יד מהמקרקעין; וכן לפסוק לטובת רמ"י, מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר ולא במשפט ), דמי שימוש ראויים או סעד כספי בגובה הרווחים שהופקו על ידי המבקשים במסגרת הפלישה למקרקעין, לפי הגבוה מביניהם.

3.

ביום 1.5.2018 התקיים דיון קדם משפט בתיק. בסיום הדיון, ובהסכמת הצדדים, ניתן פסק דין חלקי אשר קיבל את תביעת רמ"י והורה על סילוק ידם של המבקשים ושל המשיבה 2 מהמקרקעין. כמו כן, ניתנה בסיום הדיון החלטה המורה לצדדים להגיש הודעת עדכון באשר לשאלה האם עלה בידיהם ליישב את המחלוקת הכספית שביניהם בהסכמה. לאחר שהמגעים בין הצדדים כשלו, נקבע, לבקשת רמ"י ובהיעדר התנגדות מטעם המבקשים, כי לגבי המחלוקת הכספית יינתן פסק דין משלים על בסיס סיכומי הצדדים וללא שמיעת ראיות.

4.

בסיכומיה טענה רמ"י כי היא זכאית לקבל סעד כספי, מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, בגובה הרווחים שהפיקו המבקשים בפועל מהשכרת המקרקעין למשיבה 2. לשיטתה, ניתן להסתמך על הסכמי השכירות שבין המבקשים לבין המשיבה 2, אשר כללו תשלום דמי שכירות עבור השכרת כל שטח המושכר. מנגד, המבקשים טענו, בין היתר, כי לצורך כימות הסעד הכספי היה על רמ"י להגיש חוות דעת שמאית.

5.

ביום 19.8.2021 ניתן פסק הדין המשלים על ידי בית משפט השלום בבאר-שבע. בפסק הדין המשלים קיבל בית המשפט את עמדת רמ"י, וקבע כי: " השכרת מקרקעין שאינם בבעלות המשכיר היא בגדר עשיית עושר ולא במשפט המחייבת את הנהנה מהשימוש במקרקעין בתשלום לבעל המקרקעין של טובת ההנאה שהפיק מאותו שימוש. הנתבעים קיבלו דמי שכירות, על חשבון התובעת וללא כל זכות שבדין לקבלם " (פסקה 58).

יחד עם זאת, קיבל בית המשפט את טענת המבקשים שלפיה חלק מדמי השכירות שולמו עבור חלק מחלקה 37 אשר מצוי בבעלות המבקשים, ומשכך התביעה בגין חלק זה נעדרת עילה מכוח עשיית עושר ולא משפט.

על

סמך מפת המדידה והסכמי השכירות שהוצגו בהליך, ובשים לב לאמור לעיל, חישב בית המשפט את סכום ההתעשרות באופן הבא: חלוקת דמי השכירות החודשיים ששילמה המשיבה 2 עבור השכרת המושכר (הכולל, כאמור, גם חלק מחלקה 37, אשר לרמ"י אין כל זכות בה) בשטח המושכר כולו, באופן שהתקבל נתון של דמי השכירות למ"ר; הכפלת נתון דמי השכירות למ"ר בשטח המקרקעין ("שטח הפלישה"); והכפלת הסכום שהתקבל ב-68 חודשי שכירות. בהתאם לכך, נקבע כי רמ"י זכאית לתשלום בסך של 419,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

6.

המבקשים מיאנו להשלים עם הכרעתו של בית משפט השלום וערערו על פסק הדין. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע דחה את הערעור מכוח סמכותו לפי לתקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר דין האזרחי ), והוסיף כי לא מצא שגגה באופן בו חישב בית משפט השלום את הסכום המגיע לרמ"י, וזאת על אף שלא עמדה בפניו חוות דעת שמאית.

על רקע זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

7.

בבקשת רשות הערעור טוענים המבקשים, בעיקרו של דבר, כי בית משפט השלום שגה עת שחישב את דמי השימוש מבלי שהונחה בפניו חוות דעת שמאית. כך, לשיטתם, " לא ניתן לקבוע את גובה דמי השימוש ללא חוות דעת כדין וזו ההלכה הקיימת ". עוד טוענים המבקשים כי בחישוב שערך בית משפט השלום נפלה טעות, משום שלא נכללה בו התייחסות לסוגי השימושים השונים בקרקע, ובפרט לעובדה שמדובר במקרקעין "כלואים". אשר לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, נטען כי נוכח " קביעותיו התקדימיות " של בית משפט השלום, לא היה מקום לעשות שימוש בתקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי בנסיבות העניין.

דיון והכרעה

8.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי לקבל תשובה, בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי.

9.

חרף הניסיון לשוות להן אצטלה עקרונית,

טענות המבקשים מכוונות כלפי קביעות יישומיות קונקרטיות בנוגע לסכום הרווחים שהופקו על-ידם שלא כדין, ואשר רמ"י זכאית להשבתם. קביעות אלו נטועות בדל"ת אמות המקרה וככאלה אינן מצדיקות מתן רשות לערער ב-"גלגול שלישי" (ראו, מיני רבים: רע"א 3119/22 פלונית נ' פלונים , פסקה 9 (10.7.2022)).

10.

מעבר לצורך, יצוין כי בטענתם בדבר אופן חישוב דמי השימוש נפלו המבקשים לכלל טעות, אשר יתכן ונובעת מהיצמדות למונח "דמי שימוש ראויים" בנסיבות דנן. הגם שהדבר אינו נדרש בנסיבות ענייננו, מצאתי לנכון להרחיב מעט בעניין זה.

11.

על פי ההלכה המושרשת היטב, כאשר מבוצעת הסגת גבול, עומדות לתובע הן עילה נזיקית בגין הנזק שנגרם לו, והן עילה בעשיית עושר ולא במשפט (ראו: ע"א 588/87

כהן נ' שמש , פ"ד מה(5) 297, 318 (1991) (להלן: עניין שמש ) ; ע"א 6744/20 רשות מקרקעי ישראל נ' טבר , פסקה 54 לפסק הדין של השופט ע' גרוסקופף (7.7.2022)).

כפי שהוטעם בעניין זידאני :

"קיים הבדל עקרוני בין תביעת הנזיקין, המכוונת לפיצוי בעל הקרקע בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מהסגת הגבול, לבין תביעה בעילת עשיית עושר ולא במשפט, שמטרתה להשיב לבעלי הקרקע את העושר שעשה הזוכה כתוצאה מפלישתו לתחום זכויותיו של בעל הקרקע" (ע"א 891/95 זידאני נ' אבו-אחמד , פ"ד נג(4) 769, 775 (1999) (לעיל ולהלן: עניין זידאני )).

כמו כן, נקבע כי מקום בו מדובר בתביעה מכוח עילה בעשיית עושר, התובע אינו נדרש להוכיח את נזקו, ודי בכך שיוכיח את התעשרותו של הנתבע ( עניין שמש , בעמ' 319-318).

12.

כאמור, רמ"י בחרה בסיכומיה בסעד על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט, והתמקדה בסעד שעניינו השבתם של דמי השכירות שגבו המבקשים בפועל עבור השכרת המקרקעין, אשר שיקפו לעמדתה את טובת ההנאה שהופקה על חשבונה שלא כדין.

לאור טענתם של המבקשים, יש לשאול, האם, בנסיבות אלו, נדרשה רמ"י להגיש חוות דעת שמאית לעניין שיעור דמי השימוש הראויים? התשובה לכך היא שלילית.

אמנם, ישנם מקרי הסגת גבול בהם עשוי בית המשפט להידרש לשאלה מהם דמי השימוש הראויים במקרקעין. כפי שצוין בעניין זידאני :

"ההבחנה העקרונית בין פיצויים לבין השבה עשויה להיטשטש במסגרת המושג של "דמי שימוש ראויים". דמי שימוש אלה עשויים לייצג את נזקיו של בעל הקרקע מחד גיסא, ואת עשיית העושר של הזוכה – מאידך גיסא. אבהיר את הדבר: מסיג הגבול, על-ידי פלישתו שלא כדין לקרקע של הזולת, מונע מבעלי הקרקע, בין היתר, להשכיר את חלקתו לאחר. מסיג הגבול, מצדו, "חוסך" על-ידי פלישתו לתחום הזולת את תשלום דמי השימוש הראויים שחייב היה לשלמם לו נכנס על-פי הסכם שכירות עם בעל הקרקע. נמצא, כי "דמי השימוש הראויים" עשויים לייצג, בעת ובעונה אחת, את נזקו של בעל הקרקע ואת רווחו של מסיג הגבול" ( עניין זידאני , בעמ' 776-775).

הנה כי כן, בהתגבש עילה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, כימות הסעד עשוי לחייב חישוב של גובה ה"חיסכון" שהופק על ידי הנתבע עקב הסגת הגבול. כך, בנסיבות המתאימות הדבר עשוי לחייב הערכה של דמי השכירות הראויים עליהם היו מסכימים הצדדים באופן חופשי ( עניין שמש , בעמ' 323); במקרים מסוימים, בהם נעשה שימוש ייחודי במקרקעין, הדבר עשוי לחייב התחשבות בשכר הראוי שניתן היה לקבל עבורם וכן בנסיבות השימוש הספציפי שהתבצע (ע"א 290/80 ש.ג.מ. חניונים בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(2) 633, 644-643 (1983); ראו גם שאול ויסמן "עקרונות של שומת דמי שימוש ראויים במקרקעין תפוסים (שכר ראוי)" הפרקליט לט 584, 587-585 (התש"ן)).

אכן, כאשר מה שמבוקש הוא דמי שימוש ראויים, בנסיבות כמתואר לעיל, אלו ייקבעו בדרך כלל בהתאם להערכה מקצועית המבוצעת בדרך של חוות דעת שמאית.

ברם, לא אלו הן הנסיבות דנן. זאת, משום שתביעתה של רמ"י אינה מתמקדת בעתירה לדמי שכירות ראויים היפותטיים, אלא ברווח אותו שלשלו המבקשים בפועל לכיסם תוך פלישה למקרקעין והשכרתם, רווח שרמ"י זכאית להשבתו. כלומר: מ שהושכר המושכר – הכולל את המקרקעין – לצד שלישי תמורת דמי שכירות, זכאית רמ"י להשבה של החלק הרלוונטי מתוך דמי השכירות, משום שהוא משקף את טובת ההנאה שהופקה בפועל שלא כדין אגב הסגת הגבול (ראו והשוו: ת"א (מחוזי ת"א) 2264/05 פז חברת נפט בע"מ נ' שותפות צבר 78 תחנת תדלוק , פסקה 4 (3.3.2009) (ערעור על פסק הדין נדחה בבית משפט זה – ראו: ע"א 2909/09 שותפות צבר 78 תחנת תדלוק נ' פז חברת נפט בע"מ (3.4.2012); ראו גם: דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט 479 (מהדורה שלישית, 2015)).

לעניין זה אין כל צורך בחוות דעת שמאית בדבר דמי השימוש הראויים.

על רקע זה, קבע בית משפט השלום בפסק דינו כי: " גם אם התובעת הייתה מגישה חוות דעת מטעמה בדבר שווי דמי השימוש הראויים במקרקעין, הרי שככל שהיא הייתה שונה מן הסכום ששולם בפועל בגין דמי השכירות, ברי כי דמי השכירות בפועל היו גוברים, משום שהם משקפים בצורה הטובה ביותר את ההתעשרות בפועל "

(פסקה 59).

לדברים קולעים אלו הנני מסכים לחלוטין.

13.

אף טענת המבקשים הנוגעת לאופן חישוב דמי השימוש על ידי בית משפט השלום, אין בה כדי להועיל להם. אפילו היו צודקים המבקשים כי נפלה שגגה באופן החישוב שנקט בו בית משפט השלום בעניינינו – ואיני אומר שכך הוא – הרי שבכך בלבד אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, שכן השאלה המתעוררת נוגעת כולה לעניינם הפרטני של הצדדים (רע"א 3663/17 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני , פסקה 4 (19.6.2017)).

14.

אוסיף כי גם אין בידי לקבל את טענת המבקשים בדבר יישומה של תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי על ידי בית המשפט המחוזי, שכן לא מצאתי כי עצם השימוש בתקנה, ובפרט לא בנסיבות דנן, הוביל לעיוות דין המצדיק את קבלת הבקשה (והשוו לרע"א 4824/18 פלונית נ' מדינת ישראל , פסקאות 8-6 (16.9.2018)).

יתר על כן, בנסיבות דנן היה ראוי בהחלט שערעור על פסק דינו של בית משפט השלום יידחה תוך שימוש בתקנה הנ"ל.

15.

לפני סיום יצוין כי בשולי בקשת רשות הערעור, הוסיפו המבקשים ועתרו לכך שביצועו של פסק הדין של בית המשפט המחוזי יעוכב עד להכרעה בבקשתם. משמצאתי לדחות את בקשת רשות הערעור, ממילא נדחית גם בקשה זו.

16.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.