רע"א 4880-22 רע"א 4880-22

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ר' שמילוביץ) בע"ו 64595-01-22 מיום 2.6.2022, שדחה את ערעור המבקש על החלטת הוועדה הרפואית העליונה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים) מיום 8.8.2021.

רקע תמציתי

1.המבקש התגייס לצה"ל בשנת 1999, ומשנת 2002 הוא משרת בשירות קבע. במהלך כל שירותו עסק המבקש כבוחן תחמושת. בשנת 2012 אובחן המבקש כחולה במחלת לימפומה מסוג הודג'קין Hodgkin’s lymphoma)), אולם מאז נמצאת מחלתו ברמיסיה במשך 8 שנים ללא הישנות.

2.לאחר שבקשתו לקצין התגמולים שיכיר בו כנכה נדחתה, הגיש המבקש ערעור לוועדת הערעורים שבבית משפט השלום בבאר-שבע, וביום 1.1.2019 ניתן פסק דינה אשר קבע כי יש להכיר במחלת המבקש כנכות שנגרמה לו תוך כדי ועקב שירותו הצבאי (ע"נ 65022-01-04; השופט ב' אזולאי וחברי הוועדה ד"ר ר' פניאלי ועו"ס ש' שגב).

3.על רקע האמור לעיל הוזמן המבקש לדיון בפני ועדה רפואית מחוזית. הוועדה המחוזית קיימה שלושה דיונים בענייננו. ביום 6.11.2019 ניתנה החלטתה של הוועדה המחוזית בה נקבעה נכות המבקש על בסיס פרט 21(ב)(4) בתוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), תש"ל-1969 (להלן: התקנות), הקובעת כי ניתן להכיר בנכות בשיעור של עד 1%, לגבי גידולים ומחלות ממאירות אשר עברו יותר מחמש שנים מגמר הטיפול בהם בלא התחדשות המחלה. על רקע זה, נקבעה למבקש נכות בשיעור של 1% בגין מחלתו; נכות בשיעור של 1% בגין הפרעה באזור בית החזה; ונכות בשיעור של 1% בגין צלקות בגוף ובגפיים.

4.ביום 9.8.2020 הגיש המבקש בקשה להכרה בהחמרה במחלתו ובנכות נפשית מוסבת מכוח תקנה 9 לתקנות. ואולם, בהחלטתה מיום 2.11.2020 דחתה הוועדה המחוזית את בקשת המבקש, והותירה את דרגת נכותו המוכרת על כנה.

5.המבקש מיאן להשלים עם החלטתה של הוועדה המחוזית, וביום 21.2.2021 הגיש ערעור על החלטה לוועדה הרפואית העליונה מכוח סעיף 12א(א) לחוק הנכים. הוועדה הרפואית העליונה, אשר התכנסה ביום 3.6.2021, קיבלה חלקית את טענות המבקש וקבעה כי יש להכיר בנכות בשיעור של 25%. זאת, על בסיס פרט 1(3)(א) בתוספת לתקנות, שלפיו ניתן להכיר בנכות שנגרמה ממחלת לימפומה ממאירה (לרבות מסוג הודג'קין) במצב של רמיסיה וכאשר הנכה מסוגל לעבוד בעבודה חלקית, בשיעור של עד 50%. מנגד, טענות המבקש בעניין הנכות הנפשית המוסבת ובעניין הצלקות – נדחו (להלן: ההחלטה הראשונה).

6.ביום 28.6.2021 החליט יו"ר הוועדות הרפואיות העליונות, פרופ' צבי גימון, לעשות שימוש בסמכותו מכוח תקנות 5(ה) ו-7(ד) לתקנות הנכים (ועדה רפואית עליונה), תשכ"ד-1964, והחזיר את הדיון בעניינו של המבקש לדיון נוסף בוועדה הרפואית העליונה כדי שתבחן ותנמק את קביעתה לשנות את סעיף הליקוי.

7.בהתאם להחלטת יו"ר הוועדות הרפואיות העליונות, התכנסה הוועדה הדפואית העליונה בשנית, וביום 8.8.2021 ניתנה החלטתה בה נקבעה נכות המבקש בשיעור של 5% (להלן: ההחלטה השנייה). בהחלטה השנייה הטעימה הוועדה כי פרט 1(3)(א) בתוספת לתקנות אינו מתאים לעניינו של המבקש, שכן מצוין בו, במפורש, שהוא נועד למצב בו נפגע כושר העבודה של המבקש ("מסוגל לעבודה חלקית"). עם זאת, הוועדה התרשמה שהמבקש בריא מזה 8 שנים ועובד במשרה מלאה, ולכן הפרט המתאים לנסיבותיו הוא פרט 21(ב)(4) לתקנות שעניינו, כאמור, בחולים שהבריאו ומחלתם לא חזרה במשך תקופה העולה על 5 שנים.

8.על ההחלטה השנייה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, ובמסגרתו טען כי שגתה הוועדה הרפואית העליונה עת שקבעה כי יש לבסס את שיעור הנכות של המבקש על פרט 21(ב)(4) בתוספת לתקנות, ולא על פרט 1(3)(א) בתוספת לתקנות; וכן ערער הוא על קביעתה שלא להכיר בנכות מוסבת בגין מצבו הנפשי ובנכותו בשל צלקותיו.

9.ביום 2.6.2022 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטת ר' שמולביץ) בע"ו 64595-01-22, בו נדחה ערעור המבקש. בית המשפט קבע, בדומה לקביעת הוועדה הרפואית העליונה בהחלטתה השנייה, כי די בכך שהמבקש עובד במשרה מלאה כדי להוביל למסקנה כי הוא אינו נכנס בגדר פרט 1(3)(א) בתוספת לתקנות, אשר מיועד למי שכושר עבודתו נפגע. עוד הוסיף בית המשפט כי מסקנה זו נתמכת אף בכך שמחלתו של המבקש לא חזרה במשך תקופה העולה על 8 שנים, ועל כן ניתן לומר שהוא בריא; להבדיל ממצב של רמיסיה (שפירושה "הפוגה" או "נסיגה"). נוסף על כך נדחו טענות המבקש בעניין הנכות המוסבת ובעניין צלקותיו, תוך שנומק כי קביעות הוועדה בעניינים אלו הן קביעות שבמומחיות רפואית אשר לא ניתן לערער עליהן מכוח סעיף 12א(א) לחוק הנכים. בתוך כך, נדחה ערעור המבקש והוא חויב בהוצאת המשיב.

מכאן הבקשה שלפניי, בה עותר המבקש כי תינתן לו רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

טענות המבקש

10.בבקשתו, טוען המבקש כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מעורר שאלה בעלת השלכות רוחב וגורם לעיוות דין חמור. לטענת המבקש, קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה צדקה הוועדה הרפואית העליונה בהחילה את פרט 21(ב)(4) בתוספת לתקנות חלף פרט 1(3)(א) בתוספת לתקנות, מתעלמת מהכלל הפרשני שלפיו דין ספציפי גובר על דין כללי. לשיטת המבקש, פרט 1(3)(א) בתופסת לתקנות מהווה דין ספציפי שכן הוא מתייחס במפורש למחלות לימפומה ממאירה, ומצוין בו בבירור כי בגדר מחלות אלו באה גם מחלתו שלו ("למפומה ממאירה malignant lymphoma (כולל הודג'קין, למפוסרקומה וכו')"). זאת, לעומת פרט 21(ב)(4) בתוספת לתקנות, המתייחס לגידולים שפירים ומחלות ממאירות באופן כללי.

עוד טוען המבקש כי בפסקי הדין בעניין רע"א 9347/96 קצין התגמולים נ' בנימין, פ"ד נה(3) 337 (2001) ובעניין רע"א 7704/04 מדר נ' קצין התגמולים (17.10.2007) (להלן, בהתאמה: עניין בנימין ו-עניין מדר), נקבע כי יש לאפשר לנכה לזכות בדרגת הנכות הגבוהה מבין החלופות שהוא זכאי להן. לפיכך, היה על הוועדה הרפואית העליונה, לטענתו, לבחור בחלופה המיטיבה עמו.

המבקש מוסיף וטוען כי אילו היה המשיב עקבי בגישתו, היה עליו להכיר בזכאותו לנכות לפי פרט 1(3)(א) בתוספת לתקנות בתקופה שבה המבקש עדיין התמודד עם מחלתו, ונמנע ממנו לעבוד. עם זאת, גם בתקופה זו לא הוכרה נכותו של המבקש לפי פרט 1(3)(א) לתוספת לתקנות, ומכאן שאף לפי גישת המשיב עצמו נשללו מהמבקש זכויות המגיעות לו ונגרם לו עיוות דין.

לבסוף, המבקש משיג על קביעות הוועדה הרפואית העליונה אשר לא הכירו בנכותו המוסבת בגין מצבו הנפשי ובנכותו נוכח צלקותיו.

דיון והכרעה

11.לאחר עיון בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

12.כידוע, רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור על החלטות של הוועדה הרפואית העליונה, תינתן במשורה, מקום בו מתעוררת שאלה עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך (ראו רע"א 4116/22 פלונית נ' מדינת ישראל משרד הביטחון קצין התגמולים, פסקה 10 (21.8.2022)). חרף ההבנה למצבו של המבקש, לא התרשמתי כי הבקשה מעוררת שאלה בעלת היבטים עקרוניים כפי שנטען, או שנגרם למבקש עיוות דין.

13.השאלה מהו המבחן המתאים לקביעת נכות המבקש, מבין המבחנים המפורטים בתקנות, הינה שאלה פרטנית הנוגעת למאפייניו הרפואיים של המבקש, וככזו היא אינה מעוררת כל שאלת רוחב (ראו עניין מדר, בפסקה 5). יתרה מכך, בפסיקת בית משפט זה נקבע מפורשות כי פרט 1(3)(א) בתוספת לתקנות, העוסק במצב של רמיסיה בו הנכה מסוגל לעבוד בעבודה חלקית בלבד, אכן אינו מתאים לנסיבות בהן מסוגל הנכה לעבוד במשרה מלאה – כך שאין פגם בכך שהוועדה הרפואית העליונה קבעה את נכות המבקש על בסיס פרט אחר בתוספת לתקנות (ראו רע"א 5602/06 ארבל נ' קצין התגמולים, פסקה 5 (20.9.2006); רע"א 850/20 פלוני נ' מדינת ישראל – משרד הבטחון (אגף השיקום) קצין התגמולים, פסקה 2 (16.3.2020)).

14.בהינתן שפרט 1(3)(א) בתוספת לתקנות אינו חל בענייננו של המבקש, אזי שאין ממש גם בטענתו בעניין תחולת ההלכה שנקבעה בעניין בנימין (אשר יושמה בעניין מדר). אכן, בעניין בנימין נקבע הכלל שלפיו "יש לאפשר לנכה לזכות בדרגת הנכות הגבוהה יותר מבין שני המבחנים החלופיים" (שם, בעמ' 348; וראו גם עניין מדר בפסקה 6). ואולם, כלל זה חל רק במקום שבו קיים יותר ממבחן אחד המתאים לקביעת דרגת הנכות. כאמור לעיל, אין זה המצב בענייננו, ומכאן שההלכה הנ"ל אינה רלוונטית בנסיבות העניין.

15.אשר לטענת המבקש בעניין שיעור הנכות שהיה צריך לפסוק לו בתקופה שבה הוא עדיין התמודד עם מחלתו ונבצר ממנו מלעבוד – אף אם צודק המבקש כי בתקופה זו היה מקום לקבוע את שיעור נכותו על בסיס פרט 1(3)(א) בתוספת לתקנות, ואיני אומר בהכרח שכך הוא, החלטת הוועדה הרפואית העליונה ופסק דינו של בית המשפט המחוזי עליהן הוגשה הבקשה דנן, אינן מתייחסות לתקופה האמורה, אלא לתקופה שבכל כולה עבד המבקש במשרה מלאה. בנתון לכך, לא שוכנעתי כי עלה בידי המבקש להראות כי נגרם לו כל עיוות דין בהקשרן של ההחלטות מושא בקשתו.

16.יתר טענות המבקש, המכוונות כלפי קביעת הוועדה הרפואית העליונה בעניין נכותו המוסבת ובעניין מצבו הנפשי ובנכותו נוכח צלקותיו, אינן טענות משפטיות כי אם טענות המכוונות כלפי הכרעות עובדתיות שבמומחיות אשר אינן מקנות זכות ערעור על החלטת הוועדה הרפואית העליונה (ראו סעיף 12א(א) לחוק הנכים). קל וחומר שאין הן מצדיקות מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" (רע"א 5115/20 פלוני נ' משרד הביטחון, קצין התגמולים, פסקה 7 (20.8.2020)).

מהנימוקים המפורטים לעיל, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.