רע"א 507/14 מיכאל יוסף אוטמזגין נ. אריה ברוקר

1.

בפניי בקשת רשות ערעור "בגלגול רביעי" על פסק דינו מיום 13.1.2014 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (רע"א 40722-12-13; כב' השופטת ע' צ'רניאק ), אשר ביטל את פסק דינו מיום 19.12.2013 של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (רע"צ 27903-12-13;

כב' השופט מ' סובל ), במסגרתו התקבל ערעורו של המבקש על החלטת רשם ההוצאה לפועל מיום 10.12.2013 (תיק 01-34086-12-7; כב' הרשם א' אוהד ). בהחלטתו, דחה רשם ההוצאה לפועל את בקשת המבקש לעיכוב ביצוע הליך של פינויו מדירת מגורים. בית משפט השלום, אשר דן בבקשת רשות הערעור לאחר שהפינוי כבר בוצע, פסק כי היה מקום לעכב את הפינוי והורה על החזרת המצב לקדמותו. התוצאה נהפכה שוב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שחזר וקבע כי לא היה מקום לעכב את הליכי הפינוי. מכאן בקשת רשות הערעור, ממנה לכאורה משתמע כי לעת הזו החזקה בדירה אינה בידי המבקש.

2.

בין הצדדים התנהלו מספר הליכים שהתמקדו

במחלוקת סביב זכויות הבעלות וההחזקה בדירה.

ביום 30.8.2010 הגיש המשיב תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום לפינוי המבקש מהדירה. בתביעה זו (להלן: תביעת הפינוי ) ניתן ביום 13.13.2012 פסק דין לפינוי, לאחר שהמבקש לא הפקיד את הסכום שנקבע כתנאי למתן רשות להתגונן. פסק דין זה הוא כיום חלוט. הליכי ההוצאה לפועל לפינוי המבקש מהדירה ננקטו מכוחו של פסק דין זה.

במועד בו הוגשה על-ידי המשיב תביעת הפינוי, 30.8.2010, הגיש המבקש תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ח' טובי ) בגדרה עתר לרישום זכויות הבעלות בדירה על שמו (ת"א 51321-08-10, להלן: תביעת הבעלות ). ביום 29.5.2012 הגיעו הצדדים להסכם פשרה בתביעת הבעלות שקיבל תוקף של פסק דין. בתמצית, הוסכם כי הדירה תימכר, המבקש והמשיב יתחלקו בתמורה (40% למבקש ו- 60% למשיב), ימונו כונסי נכסים לביצוע המכירה, להורי המבקש תינתן זכות הסירוב לרכישת הדירה ואם הם ירכשו אותה לא יצטרך המבקש לפנותה (להלן: הסכם הפשרה ). על פי הסכם הפשרה, התחייב המבקש לפנות את הדירה בתוך 45 יום מיום אישור ההסכם (סעיף ה' להסכם). עוד הוסכם, כי הליכי ההוצאה לפועל שנקט בהם המשיב כנגד המבקש מכוח פסק הדין בתביעת הפינוי יעוכבו למשך 60 יום מיום כריתת הסכם הפשרה ( ולא למשך 60 יום מיום תחילת ביצוע הסכם הפשרה, כפי שמשום מה נטען בסעיפים 72-71 לבקשה).

3.

תמצית טענת המבקש היא, כי אי קיום התחייבויות המשיב בכל הנוגע להליך מכירת הדירה על פי הסכם הפשרה, מצדיק את עיכוב פינויו מהדירה; שכן, בין היתר, בטרם חלף המועד לפינוי הדירה, לא ניתנה להורי המבקש האפשרות לממש את זכות הסירוב שהוקנתה להם בהסכם הפשרה. לטענת המבקש, יש לאמץ בעניין זה את עמדת בית משפט השלום, שפסק כי המשיב התנהל שלא בתום לב, ניסה להביא לביטול הסכם הפשרה (בין היתר בדרך של הגשת תובענה נפרדת בענין זה, תובענה שנדחתה בינתיים) ופעל בדרכים נוספות כדי שלא ניתן יהיה להוציא לפועל את הסכם הפשרה, הכול במקביל לקידום ביצוע הפינוי שלא על פי המתווה שנקבע בהסכם זה.

מאידך גיסא, רשם ההוצאה לפועל סבר כי הן על פי הסכם הפשרה והן על פי פסק הדין שניתן בתביעת הפינוי, חלף מועד הפינוי ואין מקום לעכבו. זו גם היתה מסקנתו של בית המשפט המחוזי, אשר סבר שבהעדר החלטה מפורשת המשנה את הוראות הסכם הפשרה, יש למשיב זכות לעמוד על הפינוי במועד שנקבע במפורש בהסכם זה, פינוי שהוא בגדר הוצאתו לפועל של פסק הדין בתביעת הפינוי.

4.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, מסקנתי היא כי דינה להדחות מבלי להיזקק לקבלת תשובה.

מדובר בבקשה רשות ערעור "בגלגול רביעי", כבר נקבע כי על מנת שתינתן רשות ערעור בבקשה מעין זו "צריכות לשרור נסיבות נדירות שבנדירות, קיצוניות ממש, כדי שערכאה שיפוטית רביעית תידרש לאותה מחלוקת" ( רע"א 9885/06

שלטי הגליל מ.ס (1996) בע"מ ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ,

פסקה ד(3) (18.3.2007); ראו גם רע"א 4984/13 כוכבי נ' כוכבי (23.7.2013); רע"א

8084/13

בי אן. איי. ישראל בע"מ נ' א.ש. מועדון הזהב בע"מ (21.1.2014)). המקרה דנא, אינו נמנה על אותם המקרים הנדירים שבנדירים המצדיקים מתן רשות ערעור בשלב דיוני זה. כל עניינה של הבקשה אינו אלא בשאלה ספציפית המתייחסת לנסיבות פרטיות ועיקרה הוא אופן פירושו של הסכם הפשרה והנפקות שיש להפרתו על ידי המשיב (ככל שאכן היתה הפרה מצידו) על מועד הפינוי. יודגש, כי הליכי ההוצאה לפועל אינם המקום המתאים לבירור ההשלכות שיכולות להיות להפרת הסכם הפשרה על ידי המשיב (ככל שהיתה כזו) על ביצוען של יתר הוראות ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין, ובעיקר על ההוראות שבהן נקבע מועד הפינוי.

אם סבר המבקש כי נוכח ההפרות הנטענות על ידו קמה לו הזכות שלא לקיים את התחייבותו-שלו לפינוי הדירה עד למועד מסוים, שחלף זה מכבר, נראה כי היה צורך לנקוט בהליך נפרד לענין זה, שבמסגרתו ניתן היה לבקש גם סעדים זמניים; זאת במיוחד נוכח עמדת בית המשפט המחוזי (השופט טובי ), שדחה בקשות שהוגשו בתיק תביעת הבעלות ושעניינן היה ביצוע הסכם הפשרה לאחר שזה קיבל תוקף של פסק דין. מכל מקום, לשכת ההוצאה לפועל אינה הכתובת להכריע במחלוקות מסוג זה.

כאמור, המבקש פנה לבית המשפט המחוזי במסגרת תיק תביעת הבעלות (לאחר שהסכם הפשרה קיבל במסגרתו תוקף של פסק דין) ונענה, כי בית המשפט סיים מלאכתו בתביעה זו (ועל כך ראו גם בהמשך). לאחר מכן ביקש המבקש מרשם ההוצאה לפועל לעכב את הליכי הפינוי. אלא שרשם ההוצאה לפועל, האמון על הוצאתם לפועל של פסקי דין ולא על מתן סעד בשל טענה שעניינה הוא הפרת הסכם הפשרה, לא ראה לנכון לעכב את הפינוי. נראה כי בהחלטה זו לא נפל פגם, כפי שפסק בית המשפט המחוזי.

ואולם, גם אם טעו רשם ההוצאה לפועל ובית המשפט המחוזי, אין כל מקום ליתן רשות ערעור "בגלגול רביעי" לבירור מערכת עובדתית קונקרטית המיוחדת לבעלי הדין שלפנינו ואינה מעלה כל שאלה בעלת היבטים כלליים.

5.

המבקש מעלה בבקשתו טרוניה, שלדעתו יש לה היבטים עקרוניים, כלפי הילוכו של בית המשפט המחוזי שדן בתביעת הבעלות ובגדרה נתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, כשבית משפט זה סרב ליתן הוראות לביצוע הסכם הפשרה, שבגדרו גם מונו כונסי נכסים לביצועו, בנימוק ש"קם מכסאו" ו"סיים מלאכתו". טענה זו, שנוכח קיומה מבקש המבקש להצדיק מתן רשות ערעור, יכולה היתה להיות מושמעת בהליך השגה על ההחלטות הנ"ל שניתנו בגדרו של תיק תביעת הבעלות. אך הבקשה דנא מתייחסת לשרשרת ההחלטות שעניינן הליך הפינוי שהתנהל בהוצאה לפועל ולא להחלטות שניתנו לאחר מתן פסק הדין בתיק תביעת הבעלות. לפיכך אין מקומה של טענה זו בגדרה של הבקשה דנא, גם אם אין לשלול את האפשרות שיש בה ממש, במיוחד נוכח העובדה שבפסק הדין בתביעת הבעלות מינה בית המשפט כונסי נכסים וככלל אין לשלול את האפשרות שהיה ניתן לפנות אליו בבקשות למתן הוראות לכונסים.

6.

נוכח האמור, לא ראיתי לנכון ליתן רשות ערעור. לא ניתן שלא להתרשם מהכמות הגדולה מאד של ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים בנושא הדירה. לאחר שהושג הסכם הפשרה בתביעת הבעלות, ייטיבו לעשות שני הצדדים אם ישכילו להגיע להבנות שתאפשרנה מימושו וסיום הפרשה.

אין צו להוצאות.