רע"א 5975/98 אוסמה גנאים נ. בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ

בפני בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון לבקשת רשות ערעור.

ביום 14.2.99 נקבעה כי על המבקשים להפקיד ערבון בסך 5,000 ש"ח תוך חמישה עשר ימים ממועד המצאת ההחלטה.

ההחלטה הומצאה למבקשים ביום 7.3.99, אך המבקשים לא הפקידו את הערבון במועד שנקבע.

בהחלטתה מיום 30.3.99, הורתה כבוד הרשמת אגמון על רישום בקשת רשות הערעור לדחיה בשל אי הפקדת הערבון, וכן ניתנה למבקשים אפשרות ליתן טעם מדוע לא הפקידו את הערבון במועד.

ביום 8.4.99 הגישו המבקשים בקשה להארכת המועד להפקדת הערבון. טוען בא-כוח המבקשים כי האיחור בהפקדת הערבון נבע מניתוח שעבר ביום 19.2.99 ובשל העדרו ממשרדו במשך תקופה ממושכת, כך שלא התאפשר לו להודיע למרשיו מבעוד מועד על ההחלטה בדבר הפקדת הערבון.

לבקשה זו צורף שיק בסכום הערבון הנדרש.

המשיב מתנגד לבקשה, שכן לטענתו לא העלו המבקשים סיבה מוצדקת להארכת המועד.

כפי שעולה מן האמור לעיל, הבקשה להארכת המועד הוגשה חודש לאחר תום המועד להפקדת ערבון, ולאחר שהערעור נרשם לדחייה בפני הרשמת.

נקודת המוצא היא שאי הפקדת ערבון במועד מהווה פגם הדבק בהליך, אשר אינו עניין של מה בכך (בש"א 2005/97 אפרים יהושע

נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ - תקדין עליון 97 (2) 147).

בהחלטה בדבר מתן אורכה יש להביא בחשבון את האינטרסים של הגורמים השונים המעורבים בערעור: בעלי הדין, וכן כלל הציבור, שהוא בעל עניין כללי בירור מהיר ויעיל של הליכים התלויים בבית המשפט (בש"א 3780/98, גיא רוזן ואח' נגד כפר הריף כפר שיתופי להתיישבות - תקדין עליון 98 (3) 1521).

נראה לי כי שקילת מאזן האינטרסים המעורבים של המבקשים מחד, ושל המשיב והציבור מאידך, מובילה למסקנה כי אין מקום להארכת המועד במקרה זה.

מבחינת המערערים, הרי ככל בעל דין הפונה לבית המשפט, יש לייחס להם אינטרס לגיטימי בבירור עניינם בבית המשפט. מבחינת הציבור, אי הפקדת הערבון במועדו מביאה לשיבוש ההליכים, לדיונים מיותרים ולהארכת משך הדיון בערעורים.

לפיכך, על מנת לאזן את מחדלו באי הפקדת הערבון במועד, שומה על המבקש להגיש בקשה להארכת מועד הנתמכת בתצהיר מפורט (בש"א 3780/98 הנ"ל).

במקרה דנן, אין די בבקשה להארכת מועד, כפי שהוגשה, כדי לרפא את המחדל שבאי הפקדת הערבון במועד.

ראשית, בקשתם של המבקשים לא נתמכה בתצהיר לאימות העובדות המפורטות בה.

שנית, אף מהמסמכים המצורפים לבקשה לא עולה מה משך התקופה בה היה בא-כוח המבקשים מאושפז או שהה בחופשת מחלה. כל הנובע מהמסמכים שצורפו הוא, כי ביום 19.2.99 בלבד היה בא-כוח המבקשים מאושפז בגין ניתוח.

יתר על כן: בא-כוח המבקשים לא פירט בבקשתו מדוע אף עובד אחר ממשרדו לא יכול היה ליידע את מרשיו כי עליהם להפקיד ערבון.

מכל האמור לעיל עולה, כי זכותם של המבקשים לבירור בקשת רשות הערעור נגועה במחדל של אי הפקדת הערבון במועד, אשר לא תוקן על ידי הבקשה להארכת מועד.

לכך מתווספת העובדה כי, כפי שקבעה כבוד הרשמת אגמון בהחלטתה מיום 14.2.99, סיכוייה של הבקשה לרשות ערעור שהגישו המבקשים אינם גבוהים. עניינה של בקשת רשות הערעור דנן היא פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, שקיבל את ערעור המבקשים בחלקו ונתן להם רשות להתגונן לגבי שליש מסכום הנתבע.

הלכה היא כי רשות ערעור תינתן רק במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית (ר"ע 103/82, חניון חיפה בע"מ

נגד מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פד"י לו(3) 123). עיון בבקשה מעלה כי במקרה זה לא מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות החורגת מן העניין שיש לצדדים בתיק עצמו.

באשר לאינטרס הציבורי יצוין, כי זה נפגע, כיוון שהמבקשים לא הגישו בקשה להארכת מועד מיוזמתם, אלא לאחר שבית המשפט רשם את התיק לדחייה, דבר המביא להארכת הדיון ולהתדיינויות מיותרות.

לאור האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה להארכת המועד להפקדת ערבון.

בהתאם לתקנות 404 (ב), 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אני דוחה את בקשת רשות הערעור בשל אי הפקדת ערבון במועד.