פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
6058/14
לפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
המבקשת:
אלכסנדרה מהרל
נ ג ד
המשיבים:
1. ברורה מטרסו
2. יהודה צדר
3. לאה פולונסקי
בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית
המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגני הנשיאה י' שנלר וק' ורדי והשופט ח' ברנר)
בע"א 47303-12-13 מיום 30.6.2014
בשם המבקשת:
בעצמה
בשם המשיבים:
עו"ד אהוד מטרסו
החלטה
לפניי בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגני הנשיאה י' שנלר ו ק' ורדי
והשופט ח' ברנר ) שנתן תוקף להסכמת הצדדים שלפיה ערעור המבקשת יידחה וזו תפונה מנכס המשיבים בכפוף לתנאים שנקבעו.
1.
עניינה של הבקשה שלפניי בתביעה לפינוי המבקשת, בת כ-74, מנכס המשיבים שבו היא מתגוררת כשוכרת החל משנת 1983 (להלן: הנכס ). ביום 24.11.2013 קיבל בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ע' מאור ) את תביעת המשיבים והורה על פינוי המבקשת מהנכס; וכן דחה את טענתה שלפיה היא דיירת מוגנת בו. נקבע כי הואיל ובהסכם השכירות צוין מפורשות שמדובר בהסכם שכירות בלתי מוגנת, וכל עוד לא הוצגו טעמים לסתור, אין לקבל טענה שלפיה היא דיירת מוגנת. בית המשפט נתן תוקף של פסק דין להסכמת המשיבים לשלם למבקשת סך של 36,000 ש"ח "כמחווה של רצון טוב"; והורה כי עליה לפנות את הנכס עד ליום 1.5.2014. עוד המליץ בית המשפט כי המבקשת תערך מראש להשגת פתרון דיור חלופי.
2.
המבקשת ערערה על פסק הדין וביום 30.6.2014, במהלך דיון בערעור, נתן בית המשפט (כב' סגני הנשיאה י' שנלר ו ק' ורדי והשופט ח' ברנר ) תוקף של פסק דין להסכמות האלה: הערעור יידחה בכפוף לכך שמועד פינויהּ של המבקשת מהנכס יהיה חודשיים לאחר שתקבל הודעה בכתב על דרישה לפינוי, ולא במועד שנקבע בבית משפט השלום; עד לפינוי לא תחויב המבקשת בתשלום דמי שכירות בעד מגוריה בנכס; והתשלום שנקבע בפסק הדין של בית משפט השלום והוויתור על דמי השכירות יקוימו רק כנגד פינוי בפועל של הנכס במועד כאמור ללא צורך בנקיטת הליכים. בית המשפט העיר כי ההסדר האמור מיטיב עם המבקשת ונעשה לפנים משורת הדין; וכי בלעדיו היה הערעור נדחה תוך חיוב המבקשת בהוצאות.
3.
מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה מבוקש לבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי. ביום 9.9.2014 הוריתי על מתן סעד ארעי האוסר על פינוי המבקשת מהנכס עד למתן החלטה אחרת וכן על קבלת תשובת המשיבים. בתשובתם מתנגדים המשיבים לבקשה. לשיטתם, הואיל ופסק הדין נושא הבקשה ניתן בהסכמת הצדדים אין מקום למתן רשות לערער; לא כל שכן בשים לב לאמת המידה המצמצמת הנוהגת ביחס לבקשות רשות לערער "בגלגול שלישי". עוד נטען כי המבקשת לא עשתה כל מאמץ להשיג דיור חלופי וזאת בניגוד להמלצת בית משפט השלום; וכי חרף כברת הדרך שהלכו המשיבים לקראתה – בכך שניאותו לשלם לה סכום כסף נכבד ולהשהות את מועד הפינוי – אין היא מכבדת את ההסכמות שהושגו בבית המשפט המחוזי. לבסוף ביקשו המשיבים לבטל את ההסכמות האמורות נוכח הפרת התנאים, לשיטתם, על ידי המבקשת.
4.
לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובתשובה לה, באתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. להבדיל מבית משפט השלום שדן בתובענה לפינוי הנכס לגופה, נמנע בית המשפט המחוזי מלעשות כן הואיל והצדדים הגיעו להסכמות; וחלף דיון כאמור נתן להסכמות אלו תוקף של פסק דין. כידוע, פסק דין הנותן תוקף להסכמות הצדדים הוא בעל שני מאפיינים מובחנים: הסכמי ושיפוטי (בג"ץ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים , פ"ד מח(4) 591, 606-605 (1994); ע"א 8129/06 פרץ נ' עיריית ירושלים – הועדה המקומית לתכנון ובניה , פסקה 14 (27.10.2009)). כל אחד ממאפיינים אלה מוביל למסלול אחר של תקיפה ערעורית. מקום שיש בפי צד להסכם שניתן לו תוקף של פסק טענות הנוגעות לפגם שנפל בהליך המשפטי , רשאי הוא להגיש ערעור (או בקשת רשות לערער, לפי העניין) לערכאת הערעור; ומקום שבפיו טענות לפגם בכריתת ההסכם , יש באפשרותו לפנות בתובענה עצמאית לביטול ההסכם, שאם תתקבל תביא לביטולו של פסק הדין (רע"א 7805/11 גבריאלי נ' אלון , פסקה 3 (12.2.2012)). לא מצאתי כי בהליך המשפטי שבו נתן בית המשפט המחוזי תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים נפל פגם המצדיק את ביטולו, והמבקשת אף לא העלתה כל טענה בכיוון זה. משאלה הם פני הדברים, אין לי אלא לדחות את הבקשה. ככל שבפי המבקשת טענה לפגם שנפל בכריתת ההסכם, הרי שאין זה ההליך הנכון לברר טענה זו ולמותר לציין שאינני נוקט לגביה כל עמדה.
הבקשה נדחית אפוא. הצו הארעי שניתן ביום 9.9.2014 מבוטל בזאת. אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ז בתשרי התשע"ה (21.10.2014).
ש ו פ ט