רע"א 6437/21זהבי, בלאו ושות' נ. שכטר אלפרד

לפנַי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת מ' עמית-אניסמן ) מיום 16.6.2021 בת"א 43801-01-21, בגדרו התקבלה בקשת משיבים 10-1 ברע"א 6437/21 (להלן: המשיבים ) לביטול פסק בוררות שניתן על ידי הנשיאה בדימ' ה' גרסטל (להלן: הבוררת ).

הרקע לבקשות

1.

זוהי הפעם השנייה שהמחלוקת בין הצדדים מונחת לפנַי. הרקע לבקשות פורט בהחלטתי מיום 15.11.2020 ברע"א 6749/20, ועל כן אסתפק רק בתיאור תמצית הדברים.

2.

המשיבים הם חברים בקבוצת רכישה שהתאגדה למטרת הקמה של פרויקט מגורים, מסחר ומשרדים ב"מתחם שרונה" בתל אביב (להלן: קבוצת הרכישה או הקבוצה ). המשיבים הצטרפו לקבוצת הרכישה באמצעות רכישת זכויותיהם מחברי הקבוצה המקוריים. בין חברי הקבוצה המקוריים נחתם הסכם שיתוף (להלן: הסכם השיתוף ) עליו חתמו גם המשיבים עם הצטרפותם לקבוצה. המבקשים ברע"א 6630/21 שהם כולם משיבים 11 ברע"א 6437/21, הם יתר חברי הקבוצה. המבקשים ברע"א 6437/21 שהם כולם משיבים 12 ברע"א 6630/21, הם יועציה המשפטיים של קבוצת הרכישה הפועלים בהתאם להוראותיה באמצעות נציגות נבחרת של הקבוצה, והכל בהתאם להוראות הסכם השיתוף (להלן: היועצים המשפטיים ; יתר חברי הקבוצה והיועצים המשפטיים יכונו להלן ביחד: המבקשים , וכנגדם כאמור ניצבים כיום המשיבים , שהם חברי הקבוצה החדשים).

3.

ראשיתה של הפרשה בהליך שהגישו המשיבים ואחרים לבית המשפט המחוזי (ת"א 50178-10-17) לביטול ההתקשרות החוזית בינם לבין חברי קבוצת הרכישה (המבקשים) והשבה של הסכומים ששולמו מכוחה. במסגרת זו נטען כי המבקשים הטעו, רימו והונו את המשיבים באשר למצבה הפיננסי של הקבוצה. זמן קצר לאחר הגשת התביעה חתמו הצדדים על הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, בו נקבע כי המשיבים מתחייבים שלא לנקוט בהליכים משפטיים עד למועד השלמת רכישת הקרקע מידי רשות מקרקעי ישראל, וכי לאחר מכן וככל שלא תושגנה הסכמות בין הצדדים, ההכרעה במחלוקת תועבר לבוררות לפני הבוררת או לפני בורר אחר שיוסכם על-ידם בהתאם לסעיף הבוררות שבהסכם השיתוף (להלן: סעיף הבוררות ).

4.

ברם, חרף הסכם הפשרה, עוד בטרם הושלמה רכישת הקרקע הגישו המשיבים תביעה לפני הבוררת. כמו כן, בשלב מסוים בהליך סירבו המשיבים לעמוד בדרישת המבקשים לשאת בתשלומים נוספים לטובת הפרויקט, וביקשו מהבוררת סעד זמני הפוטר אותם מביצוע תשלומים כאמור. בקשה זו נדחתה על ידי הבוררת בקבעה כי הוראות סעיף הבוררות בהסכם השיתוף, לפיהן אין בקיום הליכי הבוררות כדי לעכב את המשך ביצוע הפרויקט או את התשלומים שעל כל צד לשלם, מהוות חסם משמעותי מפני מתן הסעד המבוקש. חרף החלטה זו המשיבים לא עמדו בדרישות התשלום, ועל כן הבוררת נעתרה לבקשת הקבוצה לעיכוב ההליך עד לאחר הסדרת התשלום על ידי המשיבים. בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו נדחתה על ידי הבוררת, אך היא אפשרה למשיבים להפקיד את יתרת התשלום בנאמנות בידיה של באת-כוחם. אלא שגם החלטה זו לא הניחה את דעתם של המשיבים, והם הגישו לבית המשפט המחוזי תובענה למתן סעד הצהרתי לפיו סעיף הבוררות בטל ולחלופין למתן צו המורה לבוררת להמשיך ולדון בתביעתם ללא הסדרת התשלום (הפ"ב 27603-05-20). תובענה זו נדחתה בין היתר מהטעם שהחלטת הבוררת מהווה "החלטה אחרת" שאינה ניתנת לביטול או לערעור, ובקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחתה אף היא בהחלטתי מיום 15.11.2020 (רע"א 6749/20). ברם, גם פסקי דין אלה לא הביאו את המשיבים להפקיד את הכספים.

5.

על רקע זה, ביום 6.9.2020 הגישה קבוצת הרכישה בקשה למתן פסק בוררות הדוחה את תביעת המשיבים מאחר שאינם מקיימים אחר החלטות הבוררת. בקשה זו הושתתה על פרט ט' לתוספת הראשונה לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות או החוק ), המקנה לבורר סמכות לדחות תביעה מקום בו ציווה על בעל דין דבר הכרוך בניהול הבוררות ובעל הדין לא מילא אחר הצו ללא סיבה מוצדקת, ובלבד שהתרה בבעל הדין קודם לכן. ביום 8.10.2020 נתנה הבוררת למשיבים התראה לפיה תביעתם עלולה להידחות אם לא ימלאו אחר החלטותיה בדבר הפקדת הכספים, וביום 10.11.2020 דחתה הבוררת בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו. ברם, גם לאחר החלטות אלה מיאנו המשיבים להפקיד את הכספים, ועל כן ביום 8.12.2020 הורתה הבוררת על דחיית תביעתם.

6.

ביום 28.1.2021 הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הבוררות (ת"א 43801-01-21). במסגרת זו העלו המשיבים טענות המקימות לשיטתם עילות ביטול שונות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות, ובכללן כי הבוררת חרגה מסמכותה, כי לא ניתנה למשיבים הזדמנות להשמיע את טיעוניהם ולהציג את ראיותיהם, וכי פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור. במהלך הדיון שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי הוסיפו וטענו המשיבים, כי פרט ט' לתוספת הראשונה לחוק הבוררות אינו מקנה לבוררת סמכות לדחות את התביעה בגין אי-כיבוד החלטותיה בדבר תשלום הכספים והפקדתם, שכן לא מדובר בהחלטות ב"דבר הכרוך בניהול הבוררות". המבקשים, מצידם, התנגדו לבקשה וביקשו כי בית המשפט יורה על אישור פסק הבוררות. נטען כי אף אחת מעילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות אינה מתקיימת וכי משעה שהמשיבים מיאנו פעם אחר פעם לקיים את החלטותיה של הבוררת, לא הייתה כל מניעה כי תורה על דחיית התביעה.

7.

ביום 16.6.2021 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המשיבים לביטול פסק הבוררות. נקבע כי פרט ט' לתוספת הראשונה לחוק אינו יכול לשמש מקור סמכות למתן פסק בוררות הדוחה תביעה בשל אי-כיבוד החלטות הבוררת כבענייננו. הסמכות הקבועה בפרט ט' לתוספת שמורה למקרים בהם מדובר באי-קיום הוראות הבורר בעניינים הנדרשים לצורך ניהולה של הבוררות, שכן תכליתה של הסמכות להגביר את יעילות הליך הבוררות ואת ההגינות בין הצדדים. אלא שבענייננו מדובר בהחלטות שאינן דיוניות או ניהוליות כי אם בהחלטות בנושא המהווה חלק מליבת המחלוקת בין הצדדים. בשולי הדברים הוסיף בית המשפט כי אף אילו הייתה לבוררת סמכות לדחות את התביעה, לא היה מקום להפעילה במקרה זה. דחיית תביעה בשל אי-קיום החלטות מהווה צעד דרסטי שיש לנקוט בו בנסיבות חריגות בלבד, והתנהלותם של המשיבים אינה התנהלות הנובעת מזלזול מתמשך ובוטה בהליך הבוררות המצדיקה שימוש בסמכות כאמור.

מכאן הבקשות שלפנַי.

תמצית טענות הצדדים

8.

לטענת המבקשים, שגה בית המשפט המחוזי בפרשנות שהעניק לפרט ט' לתוספת הראשונה לחוק. החלטות הבוררת עוסקות באופן מובהק בעניין הכרוך בניהול הבוררות, שכן הן משליכות על ניהול ההליך בפועל מבלי לחרוץ גורלות או לגרוע מזכות כלשהי של המשיבים. כן שגה בית המשפט המחוזי כאשר הורה על ביטול פסק הבוררות. לא מתקיימת כל עילה מעילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, ואף אם הייתה מתקיימת עילה כאמור, היה על בית המשפט לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו בסעיף 26 לחוק ולדחות את בקשת הביטול חרף קיום העילה. לנוכח התנהלות המשיבים שנמנעו מלקיים את החלטות הבוררת פעם אחר פעם, החלטת הבוררת הייתה סבירה ובכל מקרה במתחם שיקול הדעת הנתון לה. בנוסף, פסק הדין עומד בסתירה לפסקי הדין הקודמים שניתנו בהליכים בין הצדדים על ידי בית המשפט המחוזי ובית משפט זה. בעוד שבאותם פסקי דין נקבע כי לבוררת סמכות שלא לנהל את ההליך, פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגביל את ידי הבוררת וקבע כי הסנקציה היחידה העומדת לה נגד הפרת החלטותיה היא עיכוב הליך הבוררות עד אין קץ. פסק הדין גם מביא לפגיעה בעיקרון סופיות הדיון ולפגיעה בלתי סבירה במוסד הבוררות. בעקבות פסק הדין נוצר מצב שבו הליך הבוררות בו נקטו המשיבים נותר תלוי ועומד, אולם בשל הפרתם והתעלמותם מכל ההחלטות בעניינם לא ניתן לקדמו. מבוי סתום זה גם גורם למבקשים עיוות דין של ממש. לבסוף, פסק הדין מאיין תנאי בסיסי בקרב קבוצות רכישה לפיו קיומו של הליך משפטי אינו מביא לעיכוב תשלומים מכוח הסכם שיתוף, ופוגע בעקרון הערבות ההדדית שבין חברי הקבוצה. בעקבות פסק הדין יתר חברי הקבוצה המקיימים את ההסכם נושאים בנטל המְפֵרִים ומקדמים את בניית הפרויקט על חשבונם. מעבר לחוסר ההוגנות הנובע מכך, יש בכך גם כדי לסכן כלכלית ומהותית את קבוצת הרכישה. לגישת המבקשים, בקשותיהם מעוררות מספר שאלות עקרוניות שעניינן בהיקף התפרשותו של פרט ט' לתוספת הראשונה לחוק, במרחב ההתערבות השיפוטי של בית המשפט בפסק בוררות ויישומו הראוי, ובעקרון הערבות ההדדית העומד בבסיס ההתקשרות של קבוצות רכישה.

9.

בתשובתם טענו המשיבים כי הבקשות אינן מצדיקות מתן רשות ערעור. עניינו של ההליך בקבוצת רכישה ובהתקשרות פרטנית, ולא מתעוררת כל שאלה עקרונית החורגת מעניינים של הצדדים. לגופו של עניין טענו המשיבים כי בצדק ביטל בית המשפט המחוזי את פסק הבוררות. אין להעלות על הדעת שתובע הטוען כי התקשר בהסכם במרמה והטעיה לא יורשה לברר את תביעתו רק מפני שלא המשיך לשלם תשלומים מכוח אותו הסכם. הבוררת התעלמה לחלוטין מהפרות המבקשים ומטענות המרמה נגדם, ודחיית תביעה בשלב כה מקדמי בו טרם נשמעו טענות הצדדים לגופן מקפחת את זכויותיהם ויוצרת מצב אבסורדי. כמו כן, אין ממש בטענות המבקשים לעניין הפגיעה ב"סופיות הדיון". לו היו רוצים המבקשים, כטענתם, שלא לפגוע בסופיות הדיון, לא היו פועלים לעיכוב ההליך. גם אין ממש בטענות כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי סותר את פסקי הדין הקודמים שניתנו בהליכים בין הצדדים. באותם פסקי דין כל שנקבע הוא שלא ניתן לתקוף החלטות ביניים של בורר בבית המשפט. באשר לפרשנות פרט ט' לתוספת הראשונה לחוק, בדין קבע בית המשפט כי לא היה מקום להפעיל את הסמכות הקבועה בו בענייננו. סמכות הבורר מכוח פרט ט' לתוספת נוגעת לצווים בסדרי דין ולא בעניינים מהותיים הנוגעים לגופו של ההליך המשפטי. פסק דינו של בית המשפט המחוזי גם עולה בקנה אחד עם הפסיקה המורה כי יש לפרש הוראות המונעות או חוסמות אדם מפנייה לערכאות בצמצום לאור זכות הגישה לערכאות.

דיון והכרעה

10.

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות להידחות.

רשות ערעור בענייני בוררות תינתן במקרים חריגים בלבד בהם מתעוררת שאלה עקרונית משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או כאשר נדרשת התערבות בית משפט זה משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין (ראו לדוגמה לאחרונה: רע"א 6922/21 פרימנגר נ' גרוס , פסקה 4 (26.10.2021); רע"א 6897/21 לוין נ' שמסי , פסקה 5 (19.10.2021)). הדברים נכונים ביתר שאת מקום שבו בקשת רשות הערעור נסובה על החלטות שעניינן אישור או ביטול פסק בוררות (רע"א 5308/21 מזרחי נ' דובר , פסקה 6 (7.10.2021); רע"א 6423/21 מצרי נ' אדלר , פסקה 5 (6.10.2021)). לא מצאתי כי מקרה זה בא בגדרם של המקרים החריגים המצדיקים התערבות.

ראשית, הבקשות אינן מעוררות שאלה עקרונית כלשהי המחייבת הכרעה בעת הזו. כפי שאף מציינים המבקשים בבקשותיהם, שאלת פרשנות הביטוי "דבר הכרוך בניהול הבוררות" נדונה בהרחבה בעניין קרייזלר (רע"א 1626/19 קרייזלר נ' שכטר (29.4.2019)), ולא מצאתי כי הבקשות מגלות טעם להרחיב מעבר למה שנקבע שם. כמו כן, סוגיית היקף התערבותו של בית משפט בפסק בורר נדונה לא אחת בפסיקת בית משפט זה וגם היא אינה מצריכה לעת הזאת בירור נוסף. אף לא מצאתי כי הבקשה מעוררת שאלה עקרונית כלשהי בנוגע למישור היחסים שבין חברי קבוצות רכישה או שאלה עקרונית אחרת המצריכה הכרעה בעת הזו. על כן, חרף ניסיונות המבקשים לעטות על בקשותיהם מעטה עקרוני, אלה נסובות על יישום הדין וההלכה הפסוקה בנסיבות המקרה הקונקרטי ואינן מצדיקות מתן רשות ערעור. נוסף על האמור, לא התרשמתי כי נגרם למבקשים עיוות דין המצריך התערבות של בית משפט זה. די באמור כדי להביא לדחיית הבקשות.

11.

למעלה מן הצורך, אתייחס בתמצית למקצת טענות המבקשים. תחילה באשר לטענות לעניין סמכות הבוררת לדחות את תביעת המשיבים בנסיבות ענייננו.

פרט ט' לתוספת הראשונה לחוק הבוררות מורה כך:

ציווה הבורר על בעל-דין דבר הכרוך בניהול הבוררות , וללא סיבה מוצדקת לא מילא בעל-הדין אחרי הצו, רשאי הבורר, לאחר שהתרה בבעל-הדין, לדחות את התביעה, אם ניתן הצו נגד תובע, או למחוק את ההגנה ולפסוק בסכסוך כאילו לא התגונן הנתבע, אם ניתן הצו נגד נתבע.

כאמור, שאלת פרשנות המילים "דבר הכרוך בניהול הבוררות" נדונה בעניין קרייזלר . באותו מקרה התעוררה שאלה האם רשאי בורר לעשות שימוש בסמכותו מכוח פרט ט' לתוספת מקום בו ציווה על בעל דין דבר הכרוך בתשלום שכרו ובעל הדין לא מילא אחרי הצו ללא סיבה מוצדקת. וכך נקבע שם:

"[...] הפרטים בתוספת הראשונה נועדו להסדיר את סדרי הדיון בהליך הבוררות, כל עוד לא הסכימו הצדדים על כללים אחרים. במסגרת זו, פרט ט' נותן סנקציה בידי הבורר למחוק, במקרי קיצון, כתבי טענות על מנת לאפשר את ניהולו התקין של הליך הבוררות . צווים הקשורים לתשלום שכרו של הבורר אף הם קשורים לניהול הליך הבוררות, שכן ללא קבלת או הבטחת תשלום לא ימשיך הבורר בהליך הבוררות וייפגע הליך הבוררות, בדומה למשל לתוצאה של חוסר היענות לצווים הקשורים לגילוי מסמכים או מילוי שאלונים.

פרשנות זו עולה בקנה אחד עם תכליתו של פרט ט' לתוספת הראשונה – למנוע מצב שבו אחד הצדדים להליך יוכל לסכל את הבוררות על ידי חוסר היענות לצווים שהוציא הבורר תחת ידיו (בדומה לתקנה 122 לתקנות סדר הדין האזרחי, כאמור). בכוחה של הסנקציה למחיקת כתב טענות להגביר את יעילותו של הליך הבוררות ואת ההגינות הדיונית בין הצדדים . היא אף נחוצה לצורך חתירה לחקר האמת. ללא קיום דיון הוגן, בו ניתן יהיה לפרוש את מלוא התשתית הראייתית הרלוונטית ותינתן לכל צד האפשרות להתמודד באופן ראוי עם טענות הצד שכנגד, תפגע חשיפת האמת בהליך הבוררות." (שם, פסקאות 15-14).

היינו, פרט ט' לתוספת הראשונה לחוק הבוררות נועד לאפשר את ניהולו התקין של הליך הבוררות, להגביר את ההגינות הדיונית בין הצדדים ולמנוע מצב שבו אחד הצדדים להליך יסכלו על ידי חוסר היענות לצווים שניתנו על ידי הבורר (ראו גם: רע"א 4572/20 שמש נ' גגות וחיפויים בע"מ , פסקה 11 (23.9.2020)).

12.

בענייננו, מקובלת עליי קביעת בית המשפט המחוזי כי יישום הפרשנות שנקבעה בעניין קרייזלר מוליך למסקנה כי הצווים שניתנו על ידי הבוררת, המחייבים את המשיבים בביצוע תשלומים בהתאם להסכם השיתוף, אינם צווים שעניינם ב"דבר הכרוך בניהול הבוררות". אמנם בעקבות אי-התשלום על ידי המשיבים הורתה הבוררת על עיכוב ההליך, ברם דומה כי אין מניעה עקרונית לקיים את הליך הבוררות גם מבלי שהמשיבים יבצעו את התשלום. הטעם שעמד ביסוד הצווים שניתנו על ידי הבוררת איננו הרצון לקדם את הליך הבוררות, אלא הסכמות הצדדים כפי שבאו לידי ביטוי בהסכם השיתוף. במילים אחרות, הצווים שניתנו על ידי הבוררת במהותם אינם צווים שנועדו לאפשר את ניהולו התקין של ההליך. ומשכך, כאמור, לא היה מקום להפעיל בענייננו את הסמכות הקבועה בפרט ט' לתוספת הראשונה לחוק.

13.

אכן מנגד, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא ניתן להשלים עם התנהלות המשיבים המסרבים פעם אחר פעם לקיים אחר החלטות הבוררת. זאת, מקל וחומר בהליך שהם עצמם יזמו ולאחר שבקשתם לביטול החלטת הבוררת בה הורתה על עיכוב ההליך עד לביצוע התשלום נדחתה הן על ידי בית המשפט המחוזי והן על ידי בית משפט זה.

ברם, דחיית תביעתם מכוח פרט ט' לתוספת הראשונה לחוק אינה הדרך להתמודד עם התנהלות זו. ויודגש – אין משמעות הדבר כי המבקשים או הבוררת ניצבים בפני שוקת שבורה. לרשותם עומדת האפשרות לפנות לבית המשפט בבקשה כי יפעיל את סמכויות העזר הנתונות לו בין היתר בסעיף 16(א)(5) לחוק מכוחו הוא רשאי ליתן סעדים שונים ובכללם צווי עשה וצווי לא תעשה. פנייה כאמור לבית המשפט אף תמנע את "המבוי הסתום" עליו מצביעים המבקשים בבקשותיהם.

14.

ובאשר לטענות לעניין התערבות בית המשפט המחוזי בפסק הבוררות. כידוע, סעיף 24(3) לחוק הבוררות מקנה לבית המשפט סמכות להורות בין היתר על ביטול פסק בוררות מקום בו הבורר פעל ללא סמכות. בשים לב לאמור לעיל, כמו גם לכך ששימוש בסנקציה הקבועה בפרט ט' לתוספת הראשונה לחוק ייעשה במקרים חריגים בלבד ורק כמוצא אחרון (עניין קרייזלר , פסקה 16; רע"א 5163/10 ירחיב מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' דקל , פסקה 7 (9.12.2012)), לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט להורות על ביטול פסק הבוררות.

15.

ולבסוף, באשר לטענת המבקשים כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי עומד בסתירה לפסקי הדין הקודמים שניתנו בהליכים בין הצדדים. באותם פסקי דין לא נדונה שאלת סמכותה של הבוררת להורות על דחיית התביעה וממילא לא הוכרע דבר בעניין זה. משכך, גם בטענה זו איני מוצא ממש.

הבקשות נדחות אפוא. בנסיבות העניין, נוכח התנהלותם של המשיבים, איני רואה מקום לעשות צו להוצאות לטובתם.