רע"א 6594/05 רחל מיכקשווילי נ. הירובר שירות

א.בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים גרסטל, אב"ד, פוגלמן ורונן) מיום 5.6.05 בע"א 1225/02, 1254/02 בגדרו נתקבל ערעורם של המשיבים על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת פינצ'וק-אלט) מיום 26.12.01 בתיק אזרחי 55784/00.

ב.(1) המבקשות השכירו למשיבה 1 נכס בנוי שבבעלותן המצוי בתל-אביב-יפו לשם ניהול עסק של מסעדה. על-פי חוזה השכירות שנכרת ביום 16.11.95, הועמדה תקופת השכירות על ארבע שנים מיום 19.11.95 עד ליום 19.11.99. החוזה כלל אופציה להארכת תקופת השכירות לשנה נוספת. המשיבים 2 ו-3, בעלי מניות במשיבה 1, ערבו באופן שהוסכם בחוזה להבטחת קיום התחייבויותיה של המשיבה 1. ביום 16.12.99 הודיעו המבקשות למשיבה 1 במכתב, כי החוזה הגיע לסיומו ביום 19.11.99 וכי עליה לפנות את המושכר. המבקשות נימקו את הודעתן בכך שלטענתן הופר החוזה על-ידי המשיבה 1, שכן שונה הרכב בעלי מניותיה ומנהליה, וכן בכך שהמשיבה 1 לא הודיעה למבקשות על רצונה במימוש האופציה. המשיבה 1 לא פינתה את המושכר. בתגובה הגישו המבקשות לבית-משפט השלום תביעה נגד המשיבה 1 לפינוי המושכר ולתשלום פיצוי מוסכם בגין האיחור בפינוי בסך כולל של 287,280 ₪.

(2) בית-משפט השלום פסק כי המשיבה 1 הפרה את החוזה וכי עליה לשלם למבקשות פיצוי מוסכם כנתבע. עוד נפסק כי המשיבים 2 ו-3 ערבים לשטר חוב של המשיבה 1 עד לסכום של 100,000 ₪, וכי על המשיבים, יחד ולחוד, לפנות את המושכר ולהשיב את החזקה בו למבקשות.

(3) הן המבקשות והן המשיבים הגישו ערעור לבית-המשפט המחוזי על פסק-הדין. המבקשות טענו להוספת מע"מ על סכום הפיצוי המוסכם שנפסק וכן להסרת הגבלת הערבות של המשיבים 2 ו-3 לסכום של 100,000 ₪. המשיבים טענו כי החוזה לא הופר על-ידיהם. עוד טענו כי תקופת השכירות הוארכה מכוח הסכמים נוספים שכרתו הצדדים בעל-פה וכי בכך נתייתר הצורך בהפעלת האופציה. בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורן של המבקשות בקבעו כי הטענות הועלו לראשונה בשלב הערעור וכי הסעד המבוקש לא נתבע בכתב-התביעה. לעומת זאת, קיבל בית-המשפט את ערעורם של המשיבים בקבעו כי חוזה השכירות הוארך על-ידי הצדדים בהסכמה עד ליום 19.11.03 אף ללא צורך בהפעלת האופציה. עוד נפסק כי המשיבים לא הפרו את החוזה הפרה יסודית המקנה זכות ביטול, ולכן ביטול החוזה במכתב הפינוי נעשה שלא כדין. כן נפסק כי המבקשות אינן זכאיות לפיצוי המוסכם. המבקשות הגישו בקשת רשות ערעור על פסק-הדין.

(4) בבקשת רשות הערעור נטען כי שגה בית-המשפט המחוזי בדרך עמידתו על אומד דעתם של הצדדים לחוזה, בכך שלא פירש את פעולת המשיבה 1 בהקצותה מניות נוספות כהפרה יסודית של החוזה המצדיקה את ביטולו; וכן בכך שפירש את האופציה כממומשת למעשה, אף-על-פי שהמנגנון החוזי שנקבע למימושה לא הופעל. בנוסף נטען כי למקרה דנן חשיבות עניינית וציבורית החורגת מן הסכסוך המסוים בין הצדדים והמצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

ג.(1) לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. הטעם הוא, כי אין היא עומדת באמות המידה שעל פיהן יישקל מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, ועיקרן שאלה משפטית החורגת ממחלוקת הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123).

(2) בפועל, המדובר בפרשנות חוזה, שבית משפט השלום ראה באספקלריה אחת ובית המשפט המחוזי באחרת. לדעת המחבר ש' לוין, לא תהא עילת התערבות בגלגול שלישי גם טענה בדבר התערבות שלא כדין של בית המשפט המחוזי בממצאי עובדה של בית משפט השלום, ככל שהיא "מקרה פרטיקולרי", להבדיל מפסיקת הלכה של "כלל מוטעה" ( תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד, ס' 185 בעמ' 180) ולהבדיל מהתיחסות לאחידות

ההלכה במקרה של החלטות סותרות בערכאות נמוכות, כפי שציטט בא כוח המבקשות מרע"א 2159/94 אלבשארה נ' קסטודיה (לא פורסם) (השופט – כתארו אז – ש' לוין). בענייננו כך מקל וחומר, כשאין המדובר בהתערבות בממצאי עובדה מוטעים אלא בפרשנות חוזה; ובעניין זה היו דעותיהן של שתי הערכאות הקודמות שונות, אך לא הלכה נתחדשה בשיח ביניהן, אלא ניתנה פרשנות שונה לסיטואציה נקודתית. לא אומר שאין לי הבנה לתחושת אי הנחת של המבקשות; ואולם, במישור המשפטי, גם אילו בעת עריכת החוזה (כפי שציטט בא כוחן המלומד מספרה של פרופ' שלו דיני חוזים, עמ' 548, ועיינתי בספר ובפסיקה המאוזכרת בו) היתה מוצגת שאלה אם היו המבקשות מתקשרות בחוזה בראיה מראש של ההפרה ושאלה זו צריכה עיון, אין לומר כי נכפה עליהן להשכיר נכס ל"דון קורליאונה" כהתנסחות בא כוחן. זאת, שכן השכרת שתי היחידות הקטנות הנוספות למשיבים ואיחוד השטח לשטח אחד – מצביעים על כך שהמשיבים, גם אם הפרו את התחייבותם, לא היו פסולים בעיני המבקשות; ואכן, זו היא ההתחקות אחר אומד דעת הצדדים שנעשתה על-ידי בית המשפט המחוזי בהקשר דנא. בגדרי השכל הישר, סבורני כשלעצמי שאילו נשאלו המבקשות בשעת חתימת החוזה היו עונות, שאם תעלה הסוגיה, יבדקו את המתקשר המוצע; ובדיעבד מתברר, כי בפועל בדקוהו לצורך התקשרות סמוכה. ויתר על כן, הספק באשר ל"אומד הדעת בפרשנות שלאחר מעשה" מתחזק נוכח העובדה שאכן ככל הנראה לא נגרם נזק למבקשות, ואף הן אינן כופרות בכך למעשה.

(3) אשר לטענה כי המועד לבחינת ההפרה הוא מועד כריתת ההסכם, אכן פשיטא שהבחינה נעשית על פי אומד הדעת בעת כריתת ההסכם (ד"נ 44/79 ביטון נ' פרץ, פ"ד ל(3) 581, 585 (השופט ויתקון) השופט – כתארו אז – ח' כהן (587), השופט – כתארו אז – שמגר, 588-587); אך דבר זה אינו פוסל היעזרות במה שאירע לאחר מכן לשם עריכת הבחינה. דברים שבכל יום הם. הבחינה נעשית תוך ראיית התמונה הכוללת ביום עריכה, ובענייננו כוללת תמונה זו את ההתקשרויות הנוספות בין הצדדים. בסופו של יום, בדומה לתורת התנאי מכללא, הבדיקה נעשית במבחנים שאינם משביעי רצון עד תום, אך אין טובים מהם (ברק, פרשנות במשפט: פרשנות החוזה , 175-174). ולעניין סעיף 26 לחוזה והיחס בינו לסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970, דעתי כדעת בית המשפט המחוזי, ולכן לא אאריך לפרט.

(4) לא למותר להוסיף, כי באשר להגדרתה של הפרה יסודית נמתחה ביקורת על ההגדרה שבסעיף 6 הנזכר לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), וכדברי המלומד מיגל דויטש ( פרשנות הקודכס האזרחי א', 369), המדובר ב"היפותזה קשה ביותר ליישום: יש לבחון אם הנפגע היה מתקשר בחוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה. מעבר לקושי המעשי... שאלה היא אילו תוצאות נלקחות בחשבון... האם רק התוצאות שניתן היה לצפותן באופן סביר בעת הכריתה, או התוצאות שאירעו בפועל... התשובה הראשונה היא הראויה, שכן חלוקת הסיכון שבין הצדדים נעשית בעת הכריתה... דא עקא, נוסחו של סעיף 6... מכוון בבירור לתשובה השניה. את אשר לא דייק המחוקק, דייקה הפסיקה באמצה את החלופה הראשונה". לפיכך מוצעת בקודכס האזרחי החדש הגדרה של הפרה יסודית ככזאת אשר "שוללת מן הנפגע באופן מהותי את ההנאה שהוא זכאי היה לצפות לה לפי החוזה" (עמ' 370). אמנם זו החלפת הגדרה בעלת אופי דקלרטיבי – כדברי המחבר המלומד – שכן גם כיום מעשית נבדקת חומרת הפגיעה, וזאת עשה, בכל הכבוד, בית המשפט המחוזי בעניינו.

(5) נוכח כל האמור, לא אוכל להיעתר לבקשה.