רע"א 7030/09 שמחה שמריהו נ. א.נ שר מימון והשקעות בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת מ' מזרחי ), שבגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ש' רנר ) אשר קיבל את תביעת המשיבה לחייב את המבקשת לפרוע שיקים שנמשכו על שמה, בסכום כולל של 39,347 ש"ח.

1.

עניינה של פרשה זו בחמישה שיקים שנמשכו מחשבונה של המבקשת, והוגשו לביצוע על ידי המשיבה – חברה העוסקת בניכיון שיקים. ארבעה מהשיקים משוכים לפקודתו של אמנון קראוס (הוא המשיב הפורמלי; להלן: קראוס ), והחמישי לפקודת חברת "ק.ר.י.ש השקעות בע"מ". תחילתה של הפרשה בקשר זוגי בין המבקשת לקראוס, שבמהלכו פנה האחרון אל המבקשת בבקשה לסיוע כלכלי. זו נעתרה לבקשתו והעבירה לו, בין היתר, שיקים. אלה סוחרו, בהמשך, לצדדים שלישיים. במהלך חודש אוגוסט 2002 בא הקשר הזוגי לכדי סיום. בסמוך לאחר מכן, קיבלה המבקשת הודעה מהבנק בו התנהל חשבונה כי החשבון הוגבל בשל חילולם של שיקים שנמשכו על-שמה. בהמשך לכך, קיבלה המבקשת אזהרה מרשויות ההוצאה-לפועל באשר לשמונה שיקים שנמשכו על-שמה ללא כיסוי. התאריכים שנרשמו על השיקים הם בין יום 19.7.2002 ליום 17.8.2002, וערכם המצטבר הגיע לסכום של 44,300 ש"ח. השיקים נמשכו ברובם לפקודתו של קראוס, וזה האחרון הסב אותם למשיבה ותמורתם קיבל כסף מזומן בניכוי עמלה. לאחר שהמשיבה פתחה בהליכי הוצאה לפועל, הגישה המבקשת להתנגדות לביצוע שטרות, ביחס לחמישה מתוך שמונת השיקים. המבקשת טענה כי אין לה כל קשר עם המשיבה וכי החתימות המופיעות על השיקים אינן שלה. לאחר קבלת ההתנגדות, הגישה המשיבה כתב תביעה מתוקן לבית משפט השלום.

2.

ביום 19.9.2004, במסגרת התביעה שהתנהלה בפניו, הורה בית משפט השלום (כב' השופטת ש' רנר ) על מינוי מומחה מטעם בית המשפט, שיבחן האם החתימות שהופיעו על גבי השיקים נושא התביעה הן של המבקשת. בחוות דעתו מיום 1.2.2005 קבע המומחה כי השיקים המדוברים לא נחתמו על-ידי המבקשת, אלא על-ידי אחר שחתם את שמה. על יסוד חוות דעת זו ובהתאם לאמור בעדותה של המבקשת, קבע בית המשפט כי השיקים נחתמו על-ידי קראוס. אולם, בצד האמור הוסיף בית המשפט והטעים כי ממכלול הנסיבות, כמו גם מעדויות המבקשת, עולה כי השיקים הנדונים נחתמו אמנם על-ידי קראוס, אך זאת בהרשאתה של המבקשת. קביעתו זו של בית המשפט התבססה בחלקה הארי על כך שהמבקשת לא פעלה בעבר למנוע את פירעונם של מספר שיקים שנחתמו בשמה על-ידי קראוס, ואף הודתה, ביחס לאחד משיקים אלה, כי נתנה לו הרשאה לחתום בשמה. נוכח קביעתו זו, ובהתאם להוראת סעיף 92(א) ל פקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: פקודת השטרות ) , פסק בית המשפט כי על המבקשת להעביר לתובעת סכום השווה לערכם הכספי המצטבר של חמשת השיקים נושא התביעה, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין.

3.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי. בערעורה טענה המבקשת כי שגה בית משפט השלום בקבעו כי נתנה לקראוס הרשאה כללית לחתום על שיקים בשמה. לטענתה, על מנת להצליח בתביעתה, היה על המשיבה להוכיח קיומה של הרשאה פרטנית ביחס לכל אחד ואחד מן השיקים נושא התביעה. כן העלתה המבקשת טענות הנוגעות לפגמים דיוניים שונים שנפלו, לשיטתה, בהליך שהתנהל בפני בית משפט השלום, והדגישה כי יסודם בכך שבחרה לייצג את עצמה בהליך זה, ובכך שבית משפט השלום לא נתן משקל מספק להיותה בלתי-מיוצגת. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת מ' מזרחי ) דחה את מכלול טענותיה של המבקשת, וקבע כי בנסיבות העניין, לא נפלה כל שגגה בקביעתו של בית משפט השלום שעניינה ההרשאה הגורפת שנתנה המבקשת לקראוס לחתום על שיקים. עוד נקבע כי בהיבט הדיוני לא הראתה המבקשת כל עילה להתערבות באופן ניהול המשפט על-ידי בית משפט השלום. כן דחה בית המשפט המחוזי טענות נוספות שהעלתה המבקשת, בנימוק שטענות אלה הועלו על ידה לראשונה בשלב הערעור.

4.

מכאן הבקשה שלפני, שבגדרה טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את טענתה שלפיה היה על המשיבה להוכיח כי ביחס לכל אחת ואחת מהשיקים נושא הבקשה נתנה המבקשת הרשאה פרטנית לחתום בשמה; כי טעה בית המשפט כאשר לא קיבל את טענותיה הדיוניות של המבקשת, וכשלא ייחס חשיבות, בהקשר זה, לעובדת העדר ייצוגה המשפטי בהליך שהתנהל בפני בית משפט השלום; וכי לא היה בסיס לדחיית טענותיה הנוספות של המבקשת – אשר לכאורה נטענו לראשונה בשלב הערעור – באשר טענות אלה הועלו על-ידה כבר במהלך הדיונים שהתנהלו בפני הערכאה הדיונית.

5.

דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן רק במקרים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת הפרטנית שנתגלעה ביניהם (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). במקרה שלפנינו לא הצביעה המבקשת על כל בעיה משפטית העשויה להוות בסיס למתן רשות ערעור כאמור, ולמעשה אין בבקשתה אלא חזרה על מכלול הטענות שהועלו כבר על-ידה בין לפני הערכאה הדיונית, בין לפני ערכאת הערעור, ואשר זכו למענה בפסקי הדין של שתי ערכאות אלה. במצב דברים זה, אין מקום להיעתר לבקשת מתן רשות הערעור. אוסיף ואציין כי הסוגיה המשפטית העיקרית שהעלתה המבקשת, שעניינה אופן החלתה הראוי של הוראת סעיף 92(א) ל פקודת השטרות , כבר נידונה פעמים רבות על-ידי בית משפט זה (ראו, למשל, ע"א 4085/07 אוזן נ' תבל נכסים והשקעות י.מ (1994) בע"מ (לא פורסם, 4.10.2009)), ולא מצאתי כי טענותיה של המבקשת בהיבט זה מצביעות על עילה למתן רשות ערעור. אף בדבר ייצוגה העצמי של המבקשת בהליך שנערך בפני בית משפט השלום אין כדי להוות בסיס למתן רשות ערעור - וזאת משלא ניכר כי למבקשת נגרם כל עיוות דין בשל כך (זאת בנפרד מן הקושי הכרוך – מטבע הדברים -בהחלטתו של מתדיין לשאת בעול ייצוגו בעצמו). לבסוף אעיר כי גם בטענתה של המבקשת הנוגעת לאי-היזקקותו של בית המשפט המחוזי לחלק מהטענות שהועלו על-ידה בשלב הערעור, אין כדי להקים עילה למתן רשות הערעור, וזאת אף אם אניח לטובתה (מבלי להכריע בכך) כי בית המשפט המחוזי טעה משלא נזקק לטענות אלה (השוו רע"א 4931/98 גילירדי נ' ורטהיים (לא פורסם, 8.12.1998)).

הבקשה נדחית, אפוא. משלא נתבקשה תגובה אינני עושה צו להוצאות.