רע"א 2352/10 שולמית בן נעים נ. קצין התגמולים -משרד הבטחון - אגף השיקום

לפניי בקשת רשות לערער על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת

ר' למלשטריך-לטר ) בע"ו 38434-12-09 , אשר דחה ערעור שהגישה המבקשת על החלטת הוועדה הרפואית העליונה (להלן: הוועדה הרפואית ) , הפועלת מכוח סעיף 12 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט -1959 (נוסח משולב) (להלן: חוק הנכים).

1.

המבקשת, ילידת שנת 1961, שירתה בשירות קבע בצה"ל בין השנים 1983 - 2002. בשנת 2002 הגישה המבקשת תביעה לקצין התגמולים להכרה בנכות שממנה היא סובלת בגין פגיעות גוף שנגרמו לה בעת שירותה הצבאי, אך זו נדחתה. המבקשת ערערה על החלטה זו לפני ועדת ערעור לפי חוק הנכים,

וערעורה התקבל, תוך שנקבע כי המבקשת "הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח את הקשר הסיבתי שבין תנאי שירותה לבין הפגימות בעמוד השדרה הצווארי והמותני וההפרעה בברכיים". משכך, הורה בית המשפט למשיב להעמיד את המבקשת לבדיקתה של הוועדה הרפואית לצורך קביעת דרגת נכותה. הועדה הרפואית קבעה דרגות נכות בגין כאבי גב תחתון, הגבלה מזערית בעמוד השדרה הצווארי, נכות תפקודית עצבית קלה ביד ימין, וכן דרגות נכות זמנית בנושאים אחרים. המבקשת הגישה ערעור לוועדה רפואית עליונה. זו האחרונה קבעה, בין היתר, כי לא תוכר למבקשת נכות לעניין הפגיעות הנטענות על-ידיה בידה השמאלית ובברכיה. על קביעותיה של הוועדה הרפואית העליונה, ובכלל זה על החלטתה שלא לקבוע למבקשת נכות בגין עילות שונות שנטענו על-ידיה, ערערה המבקשת לפני בית המשפט המחוזי בחיפה. בפסק-דינו מיום 24.2.2009 קבע בית המשפט המחוזי כי יש להחזיר את עניינה של המבקשת ביחס לארבע קביעות רפואיות שפורטו בפסק-הדין, לבחינה חוזרת של הוועדה הרפואית. ואולם, גם לאחר שהועדה הרפואית דנה בעניינה של המבקשת בשנית, לא ראתה היא לשנות מהחלטתה הקודמת. על החלטה זו הוגש ערעור נוסף לבית המשפט המחוזי בחיפה. הערעור נדחה, תוך שצוין כי קביעת דרגת הנכות ומצב החומרה של הפגימה שמורים לשיקול דעתה המקצועי של הוועדה הרפואית. בנסיבות העניין סבר בית המשפט כי הוועדה הרפואית "קיימה את אשר מוטל עליה בצורה בהירה ומובנת, אך לא היה בכך כדי לשנות את החלטתה הרפואית המקצועית".

2.

מכאן הערעור שלפניי, שבגדרו טוענת המבקשת, בין היתר, כי שגגה נפלה בהחלטות שיצאו מלפני בית המשפט המחוזי, אשר התעלם מחוות הדעת שהוצגו על-ידה וביכר את חוות-דעתה של הוועדה הרפואית. עוד טוענת היא כי בפסק-דינו נמנע בית המשפט המחוזי מלהתייחס לטענות נוספות שהועלו על-ידיה, ובפרט טענתה שפעולתם של חברי הוועדה הרפואית הינה בבחינת ביזיון בית המשפט. בצד האמור, טוענת המבקשת כי חומרת פציעתה ונסיבות חייה הקשות מצדיקות אף הן את קבלת הבקשה.

3.

דין הבקשה להידחות. טענות המבקשת נגד החלטת הוועדה ונגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הן עובדתיות באופיין. דיון בגלגול שלישי אינו ההליך ההולם לבירורן של טענות מעין אלו, שכן מטרתו היחידה היא בירורן של שאלות משפטיות כלליות, אשר אינן מתעוררות במקרה שלפנינו (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). כידוע, העדפת חוות דעת רפואית היא בגדר קביעה עובדתית של בית המשפט, "על יסוד שיקול דעתו ועמדתו המקצועית, ובכך, בהיעדר פגם בולט, לא תתערב ערכאת הערעור" (ראו: רע"א 5343/09 חרמש נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 15.9.2009)). משכך, אין בטענה מסוג זה כדי להצדיק מתן רשות ערעור. לבסוף, גם בטענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי התעלם מחלק מטענותיה, אין כדי להקים עילה למתן רשות ערעור, לפי אמת המידה האמורה, כפי שנפסק לא אחת (ראו: רע"א 7030/09 שמריהו נ' א.נ שר מימון והשקעות בע"מ (לא פורסם, 9.2.2009); רע"א 4931/98 גילירדי נ' ורטהיים (לא פורסם, 8.12.1998)).

הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.