רע"א 7367/14 חנן חן ברגר נ. שרה סטריאן

המבקש מתגורר בדירה השייכת למשיבה. הוגשה תביעה לפינויו מן הדירה. התביעה התקבלה (ת"א 47493-10-11, כב' השופט א' דורון ). ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי – נדחה (ע"א 25516-02-14, כב' השופט הבכיר י' גריל והשופטים ב' טאובר, ס' ג'יוסי ). מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בה נטען כי המבקש הוא דייר מוגן ולפיכך אין מקום לפנותו מן הדירה.

עולה מהחומר כי סבתו של המבקש (להלן: המנוחה ) הייתה דיירת מוגנת בדירה. יחד עמה התגורר במקום אחיה (להלן: המנוח ). בלב הבקשה עומדת הטענה כי לאחר פטירת האחות – הפך המנוח לדייר מוגן מקורי , ולאחר פטירת המנוח – הפך המבקש לדייר נגזר (סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972). הנה כי כן, הבקשה נשענת על הטענה לפיה המנוח היה דייר מוגן מקורי. זאת, על פי גישת המבקש, משום שבין המנוח לבין המשיבה נכרת הסכם שכירות בהתנהגות. דא עקא, טענה זו הועלתה בפני בית משפט השלום, ובתום בירור עובדתי ממצה – נדחתה. צוין, למשל, שהמנוחה – אשר הייתה כאמור דיירת מוגנת – חתמה על הסכם שכירות כתוב עם המשיבה, בעוד שהמנוח – אף לפי גישת המבקש – לא חתם על הסכם כתוב. מכאן שהייתה הבחנה עובדתית בין מעמדה של המנוחה בדירה – דיירת מוגנת, לבין מעמדו של אחיה – שלא היה דייר מוגן. בית המשפט קמא הבהיר כי המבקש לא הביא ראיות או מסמכים אחרים להוכחת הטענה כי המנוח היה דייר מוגן דווקא. זאת להבדיל מן האפשרות שהמנוח היה במעמד בר רשות או דייר משנה, שאז אין למבקש זכות להיחשב לדייר נגזר.

סופו של דבר, קביעותיהן של ערכאות קמא שומטות את הבסיס עליו ניצבת טענתו של המבקש. ההכרעה התקבלה בתום בירור עובדתי מקיף וממצה, והיא מעוגנת בתשתית הראייתית שהניחו הצדדים. לא מצאתי עילה משפטית להתערבות במסגרת הדיונית של בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי. לנוכח תוצאה זו – אין מקום להידרש ליתר הטענות שהעלה המבקש, למשל פרשנות סעיף 20(ב) סיפא לחוק.

לנוכח האמור הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות.