רע"א 7459-22 רע"א 7459-22

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' רון) בת"א 4141-08-17 מיום 26.7.2022, שבה נקבע כי המבקשת 1 אחראית לנזקי המשיבים 3-1, וכי יש למנות מומחה מטעם בית המשפט בשאלת הנזק וחלוקת האחריות בין הנתבעים השונים.

1.המשיב 1 (להלן: הקטין) והמשיבים 3-2 (הורי הקטין) (להלן יחד: המשיבים) הגישו תביעה נזיקית לבית המשפט המחוזי, משנתברר כי הקטין, שנולד באחוזון 3 במשקל 1,930 גרם, סובל מתסמונת Chiari type 1. התביעה הוגשה נגד שירותי בריאות כללית (המבקשת 1, להלן: כללית), היועץ הגנטי (המשיב הפורמאלי 3) ורופא הנשים (המבקש 2) בעילה של הולדה בעוולה, וזאת בגין התנהלותם הנטענת בשלב ההיריון.

לצד נתבעים אלו, התביעה הופנתה נגד המרכז הרפואי שערי צדק והסתדרות מדיצינית הדסה (המשיבים הפורמאליים 2-1, להלן: שערי צדק ו-הדסה), וזאת בגין טענות להתנהלותם הרשלנית לאחר לידת הקטין. התביעה נגד שערי צדק והדסה הסתיימה בהסכמי פשרה.

2.בהחלטתו מושא הבקשה דנן, בית המשפט המחוזי סקר את חומר הראיות וקבע כי יש להטיל אחריות על כללית (וכן על המבקש 2, שלגביו חבה כללית באחריות שילוחית). זאת, בשל הפרת חובת היידוע ואי הפניית אם הקטין לבדיקות נדרשות, חרף אינדיקציות ברורות שהצריכו זאת.

במישור הנזק, בית המשפט עמד על כך שהתשתית הראייתית לוקה בחסר; על קשיים בחוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים-התובעים; על כך שעדותו של מומחה המשיבים בבית המשפט הטילה צל כבד על חוות דעתו; ועל רכיבי ראיות המעלים שאלה של ממש. מנגד, בית המשפט ציין כי לפי חוות דעתו של המומחה מטעם המבקשים-הנתבעים, נכותו של הקטין אמנם עומדת על 25% בלבד, אך בד בבד יש במצבו של הקטין כדי לקצר את תוחלת חייו בכ-30%. עוד הזכיר בית המשפט כי המל"ל הכיר בקטין כנכה בשיעור של 100% (תוך שבית המשפט מבהיר כי אין בכך כדי לשמש תחליף ראייתי לחובת המשיבים להוכיח את נזקם).

על רקע האמור, בית המשפט הורה על מינוי מומחה מטעם בית המשפט בשאלת הנזק. כן הורה בית המשפט למומחית שמונתה מטעמו לחתור ככל יכולתה להעריך את היקף אחריות המבקשים ביחס לאחריותם של שערי צדק והדסה.

3.על החלטה זו הוגשה הבקשה למתן רשות ערעור שלפניי.

בתמצית, המבקשים טוענים כי לא היה מקום למנות מומחה בשאלת חלוקת האחריות בין הנתבעים, שכן המומחה מטעם המשיבים הסכים כי האחריות לנזקיהם רובצת לפתחם של שערי צדק והדסה. עוד נטען כי משנסתיימה התביעה נגד הדסה ושערי צדק בהסכם פשרה, אזי לא היתה בפני בית המשפט המחוזי חוות דעת שתסתור זאת, והיה על בית המשפט להסתפק בראיות שלפניו. בהקשר זה מוסיפים המבקשים כי משעה שבית משפט קמא לא נתן אמון בחוות דעתו של מומחה המשיבים, היה עליו ליתן פסק דין על בסיס קביעותיו של מומחה ההגנה.

בנוסף, המבקשים טוענים כי הותרת מינויו של המומחה מטעם בית המשפט על כנו, תשנה את מצבם לרעה בבואם לערער על פסק הדין לכשיינתן. זאת, שכן לגישתם, הדבר יקשה על יכולתם לערער על עצם האחריות, מה עוד שהמומחה מטעם בית המשפט עשוי לסבור אחרת ממה שסבר מומחה המשיבים בשאלת חלוקת האחריות. כמו כן, נטען כי לנוכח ביקורתו של בית המשפט המחוזי כלפי חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים, יש קושי בכך שחוות דעת זו תונח בפני המומחה מטעם בית המשפט; ואף יש קושי בכך שהמומחה מטעם המבקשים בשאלת הנזק כבר נחקר מבלי שעמדה לנגד עיניו חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט ומבלי שניתנה התייחסותו לכך. עוד נטען כי מינוי מומחה כעת יחייב ניהול הליך ממושך בשאלת הנזק. לבסוף הלינו המבקשים על עצם הטלת האחריות עליהם.

4.דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתגובה.

תקנה 88(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 קובעת כי "[...] בית המשפט רשאי בכל עת למנות מטעמו מומחה, כמה מומחים או צוות של מומחים למתן חוות דעת בעניין שבמומחיות, ולתת מזמן לזמן הוראות והנחיות בנוגע למילוי התפקיד" (ראו גם תקנה 130(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

בכל הנוגע לסמכות זו של בית המשפט, הודגש בפסיקה כי כאשר נותר בלבו של בית המשפט ספק בשאלה מקצועית שבמחלוקת, לא זו בלבד שהוא רשאי למנות מומחה מטעמו בכל שלב, אלא שלעתים ראוי לעשות כן, וזאת גם לאחר שמיעת הראיות ובמקרים המתאימים אף לאחר הגשת הסיכומים (ראו החלטת השופטת וילנר ברע"א 2714/20 המועצה המקומית אעבלין נ' מוסדות חינוך מר אליאס-אעבלין, פסקה 7 (12.5.2020) (להלן: עניין אעבלין)).

עוד הודגש בפסיקה כי "החלטה בדבר מינוי מומחה מטעם בית המשפט היא החלטה דיונית מובהקת המצויה בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית", וכי גדר התערבותה של ערכאת הערעור מצומצמת מאד ותיעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד (החלטת השופט וילנר ברע"א 2425/22 מדינת ישראל נ' פלונית, פסקה 11 28.4.2022 (הדגשה במקור) (להלן: עניין פלונית); כן ראו החלטת השופט גרוסקופף ברע"א 9070/20 נכסי מלכת שבא אילת נ' לוי, פסקה 8 (7.1.2021); עניין אעבלין, פסקה 7). הגם שבמקרה דנן החלטת בית משפט קמא ניתנה בשלב מתקדם של ההליך, אין לומר כי המקרה דנן נכנס בגדרם של אותם מקרים חריגים שמצדיקים התערבות של ערכאת הערעור. אתייחס להלן בקצרה אל טענותיהם העיקריות של המבקשים.

5.כפי שתואר לעיל, במוקד הבקשה למתן רשות ערעור ניצבת חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים, שלגביה העלו המבקשים מספר טענות, חלקן בנוגע לחלוקת האחריות בין הנתבעים, חלקן בנוגע למשקלה הראייתי של חוות הדעת.

באשר לטענה כי לא היה מקום למנות מומחה משום שמומחה המשיבים הסכים כביכול כי האחריות לנזקי הקטין רובצת לפתחם של שערי צדק והדסה, הרי שאין בכך כדי לשלול את סמכותה של הערכאה הדיונית למנות מומחה מטעמה (ראו בעניין פלונית, שגם שם נטען, בדומה למקרה שלפנינו, כי לא היתה מחלוקת של ממש בין הצדדים בשאלת נכותה של המשיבה (ראו שם בפסקאות 6, 11)).

6.באשר למשקלה הראייתי של חוות הדעת, המבקשים הצביעו על כך שבית משפט קמא ביקר בחריפות את חוות הדעת, ואף קבע כי לאור הקשיים העולים ממנה "מאבדת חוו"ד המביכה את ערכה הראייתי" (סעיף 31 לבקשת רשות הערעור, ההדגשה הוספה על ידי המבקשים). מכאן טענת המבקשים כי היה על בית המשפט המחוזי לאמץ את חוות דעתו של המומחה מטעמם.

במבט ראשון, מטענת המבקשים עשוי להשתמע כי בית המשפט המחוזי שלל כל משקל ראייתי של חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים. ואולם, עיון בהחלטת בית משפט קמא מלמד כי בציטוט האמור נשמטה מילה, והציטוט המדויק הוא "מאבדת חוות דעתו המביכה את עיקר ערכה הראייתי" (פסקה 10ב סיפא להחלטה, ההדגשה הוספה – י"ע). התיבה "עיקר" מרמזת כי בית משפט קמא לא ראה לנכון לקבוע כי חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים היא נטולת כל ערך ראייתי, אלא כי ערכה מועט (ולא נעלם מעיניי כי בית המשפט המחוזי אכן מתח ביקורת נוקבת על חוות הדעת).

על כך יש להוסיף, כי טענות המבקשים בנוגע לחוות דעת מומחה המשיבים מוציאות לכאורה זו את זו. שהרי אילו חוות הדעת נעדרת כל ערך ראייתי כטענת המבקשים, אזי מסתמא היא נעדרת כל ערך ראייתי גם בשאלת חלוקת האחריות בין הנתבעים השונים. [למען הזהירות אבהיר כי איני מביע כל עמדה לגבי תוכנה ומשקלה הראייתי של חוות הדעת].

7.באשר לטענה כי יש מקום ליתן רשות ערעור במקרה דנן, משום שמינוי המומחה מטעם בית המשפט יוביל לשינוי מצבם של המבקשים לרעה ולניהול הליך שלא לצורך, הרי שאין בטענה זו ממש. לכשיינתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, דרכם של המבקשים להגיש ערעור, לרבות בשאלת האחריות, תהא פתוחה, וקשה להלום טענה כי יכולתם של המבקשים לערער על עצם הטלת האחריות תיפגע בשל הימצאות חוות דעת מומחה בית משפט בשאלת הנזק.

זאת ועוד. כפי שהובהר בפסיקה, כאשר הערכאה הדיונית מפצלת בין שאלת האחריות לשאלת הנזק, דרך המלך היא הגשת ערעור על פסק הדין בתום ההליך, ורק במקרים יוצאי דופן תימצא הצדקה ל"סטייה מעקרון היסוד שלפיו זמנו של הערעור הכולל השגות על החלטותיו השונות של בית המשפט, הוא בתום הדיון בתובענה כולה, על כל חלקיה" (החלטתו המקיפה של השופט זילברטל ברע"א 2856/12 כהן נ' מע"ץ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פסקה 8 (20.5.2012)). בהיבט זה, המקרה שלפנינו אינו חריג ומיוחד באופן שמצדיק סטיה כאמור, לא לגבי השגתם של המבקשים כלפי מינוי המומחה מטעם בית המשפט, ולא לגבי השגתם כלפי עצם הטלת האחריות עליהם. טענות המבקשים במישור האחריות ובמישור הנזק שמורות להם, אם וכאשר ימצאו לנכון להגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לכשיינתן.

8.לבסוף, באשר לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי חוות דעתם של המומחים מטעם הצדדים יעמדו לעיונה של המומחית מטעם בית המשפט, הרי שזהו ההסדר הנוהג בתביעות נזיקין שאינן מתנהלות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (רע"א 271/20 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 13 (12.3.2020)), ואין בביקורת שמתח בית המשפט על חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים כדי להצדיק סטיה מכך.

9.אשר על כן, הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.