רע"א 8508-22 רע"א 8508-22

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ע' אטיאס) בת"א 41351-01-19 מיום 3.10.2022.

הרקע לבקשה

1.בקליפת האגוז, בשנת 2014 נחתם בין המשיבה לבין קיבוץ אדמית (להלן: הקיבוץ) הסכם בו הוענקה לקיבוץ זכות לרכוש מגרשים שונים בתחומי המועצה המקומית שלומי בפטור ממכרז (להלן: ההסכם). למעלה משנה וחצי לאחר מכן נחתם בין הקיבוץ לבין המבקשת הסכם להעברת זכותו של הקיבוץ לרכישת מגרשים בפטור כאמור, אל המבקשת. זמן קצר לאחר חתימת הסכם זה התגלעה מחלוקת בין המבקשת לבין המשיבה בנוגע לסכום הוצאות הפיתוח שעל המבקשת לשאת בהם. משמחלוקת זו לא באה על פתרונה, ביום 16.1.2019 הגישה המבקשת תביעה נגד המשיבה להשבת סכומים ששילמה לטענתה ביתר עבור הוצאות פיתוח. לאחר שצומצמו המחלוקות בין הצדדים, טענותיה של המבקשת התמקדו בכך שנגבו ממנה הוצאות פיתוח ביתר שלא על פי ההסכם ובניגוד להחלטות מועצת המשיבה, לנהליה ולדין.

2.ביום 12.12.2021 הוגשה בקשה מטעם המבקשת להפרדת הדיון בהליך. בבקשה נטען כי עיקר המחלוקת בין הצדדים נעוץ בשאלה מהו המועד הקובע לחישוב סכום הוצאות הפיתוח שעל המבקשת לשלם למשיבה. המבקשת טענה כי הכרעה בשאלה זו הינה המפתח להכרעה בתיק כולו, והיא עשויה אף לייתר חלק נכבד מטענות הצדדים בנוגע לאופן חישוב הסכומים הנתבעים. מנגד, הימנעות מפיצול הדיון עשויה לסרבל ולהאריך את הדיון שלא לצורך, ותאלץ את בית המשפט ואת הצדדים להשקיע משאבים רבים. על כן התבקש בית המשפט להפריד את הדיון באופן שבו תחילה יתמקדו הצדדים בהיבט המשפטי של המחלוקת – שאלת המועד הקובע לחישוב הוצאות הפיתוח, ובתוך כך בטענות הקשורות לדין ולמערכת ההסכמית בין הצדדים. לאחר הכרעה בחלק זה, יישמעו מומחים וגורמים מקצועיים מטעם הצדדים בנוגע לאופן חישוב הוצאות הפיתוח.

3.המשיבה התנגדה תחילה לבקשה, אולם לאחר שהתקיים דיון לפני בית המשפט, הוסכם כי תחילה תינתן על ידי בית המשפט הכרעה בסוגיות המשפטיות המצויות במחלוקת בין הצדדים, וזאת על יסוד החומר הכתוב. בהתאם לאמור, ביום 3.10.2022 ניתנה החלטת בית המשפט מושא הבקשה שלפנַי. בתמצית שבתמצית, במסגרת ההחלטה אומצה עמדת המשיבה בכל הנוגע למועד לקביעת הוצאות הפיתוח ונדחתה עמדת המבקשת.

4.החלטה זו הולידה את הבקשה שלפנַי. בפתח הדברים ציינה המבקשת כי לעמדתה, מדובר בהחלטה המסיימת הלכה למעשה את הדיון במחלוקת העיקרית בתיק, ולכן מדובר בהחלטה המהווה במהותה "פסק דין" שהערעור עליה הוא בזכות. עם זאת, בהחלטה נוספת שניתנה על ידי בית המשפט ביום 14.11.2022 הובהר כי מדובר ב"החלטה" ולא ב"פסק דין" ועל כן הגישה בקשת רשות ערעור. בהמשך לכך טענה המבקשת כי הואיל וההחלטה מושא הבקשה, שהיא שגויה לגישתה, תכתיב את ההכרעה בתיק כולו – משמעות הדבר היא שהמשך ניהול ההליך יהיה שגוי גם הוא, באופן המצדיק מתן רשות ערעור. המבקשת הוסיפה כי אף אם תמתין לפסק הדין הסופי בהליך, שהכרעתו כבר ידועה מראש, ממילא הערעור שתגיש יכלול אותם הנימוקים, כך שיהיה בכך משום דחייה מיותרת וחסרת תכלית של הדיון תוך בזבוז זמן שיפוטי יקר. לגופו של עניין הלינה המבקשת על השגיאות שנפלו לגישתה בהחלטת בית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

5.דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיבה.

6.נקודת המוצא היא כי ככלל, השגה על "החלטה אחרת" של הערכאה הדיונית תיעשה במסגרת הערעור על פסק הדין. חריגה מכלל זה תיעשה רק במקרים שבהם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה (סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; רע"א 7145/22 אגסי נ' בטר פלייס ישראל (ח.ת) 2009 בע"מ, פסקה 10 (1.12.2022); רע"א 6271/21 אורבניקס בע"מ נ' אסיה חדרה ישראל בע"מ, פסקה 7 (17.3.2022); רע"א 8305/21 סמאר נ' סמאר, פסקה 13 (9.3.2022)). מקרה זה אינו נמנה עם המקרים המצדיקים חריגה מן הכלל.

7.ראשית ייאמר, כי לעמדת המבקשת עצמה ההחלטה מושא הבקשה סיימה הלכה למעשה את הדיון במחלוקת העיקרית שבין הצדדים, וכי על רקע החלטה זו ההכרעה בהליך קמא "ידועה כבר מראש" (פסקאות 1 ו-6 לבקשה). המבקשת אף ציינה כי ייתכן שבעקבות ההחלטה האמורה כלל לא יהיה צורך להידרש לשאלות הכספיות שטרם נדונו (פסקה 3). נוכח דברים אלו, הטענה כי דחיית הבקשה שלפנַי תביא לניהולו של הליך מיותר או בדרך שגויה, מוקשית ביותר. שכן כאמור אף לשיטתה, לא נותרו עוד סוגיות משמעותיות הטעונות בירור או הכרעה.

8.מכל מקום, בית משפט זה חזר לא אחת על כך שבמקרים שבהם הוחלט על פיצול הדיון בערכאה הדיונית לשלבים, האפשרות שיתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה ככלל אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. וכפי שנפסק למשל ברע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (20.5.2012):

"אכן, דחיית בקשת רשות הערעור עלולה ליצור מצב של ניהול הליכי סרק, אם תתקבלנה טענות המבקשים, או מי מהן, במסגרת הערעור בזכות על פסק הדין הסופי של בית משפט קמא, ככל שזה יוגש. אלא שזה המצב כל אימת שהערכאה הדיונית מחליטה לפצל את ההליך לשלבים. הנזק שיגרם כתוצאה מקיום הליכים מיותרים, ככל שיהיו כאלה, אינו מצדיק, ככלל ולמעט במקרים יוצאי דופן, סטייה מעקרון היסוד שלפיו זמנו של הערעור הכולל השגות על החלטותיו השונות של בית המשפט, הוא בתום הדיון בתובענה כולה, על כל חלקיה. הנזק האמור ניתן, בדרך כלל, לפיצוי באמצעות פסיקת הוצאות" (שם, פסקה 8; ראו גם: רע"א 9435/16 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון פלוני ז"ל, פסקה 6 (21.12.2016); רע"א 1629/15 המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' פלוני, פסקה 3 (19.5.2015); רע"א 4302/15 ג'מייע נ' ריבחי, פסקה 4 (15.7.2015); רע"א 7459/22 שירותי בריאות כללית נ' המרכז הרפואי שערי צדק, פסקה 7 (5.12.2022)).

מקרה זה אינו נמנה על המקרים יוצאי הדופן המצדיקים מתן רשות ערעור על החלטת ביניים, ובפרט שעה שהמבקשת היא זו אשר עתרה מלכתחילה לפיצול הדיון.

הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.