רע"א 7507-03-26 רע"א 7507-03-26

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב – יפו (סגנית הנשיא א' כהן) מיום 12.1.2026, ב-ע"א 79640-09-25. במסגרת פסק הדין נושא הבקשה, נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב – יפו ב-ת"א 25098-03-20 (השופטת ש' הינדה), מיום 1.9.2025, בו נדחתה תביעה שהגיש המבקש נגד המשיבה. רקע הדברים עניינו של הסכסוך דנן בשטר חוב על סך 240,000 ש"ח, שנעשה לפקודת המבקש ועליו חתמו, כעושי השטר, המשיבה והגרוש שלה, מר יוגב (להלן, בהתאמה: מר יוגב ו-שטר החוב). אין מחלוקת כי עובר לתחילת הסכסוך קיבלו המשיבה ומר יוגב, בהתאם להסכם הלוואה שנחתם באותו מעמד, הלוואה מגמ"ח הממוקם בעיר בני ברק (להלן: הגמ"ח), בסך 240,000 ש"ח, כאשר המבקש נוכח במועד החתימה על הסכם ההלוואה האמור. כמו כן אין מחלוקת כי באותו מעמד ממש חתמו המשיבה ומר יוגב גם על שטר החוב. המחלוקת בין הצדדים נסבה, כאמור לעיל, על התמורה שקיבלה המשיבה (וכן מר יוגב) בגין ההתחייבות בשטר החוב. לטענת המבקש, התמורה כנגד ההתחייבות השטרית ניתנה בהלוואה נוספת שהוא הלווה, לטענתו, למשיבה ולמר יוגב, במסגרת "עסקה סיבובית": לפי הנטען, נוכח רצונו של מר יוגב להשקיע בהזדמנות עסקית באיטליה, ונוכח רצונו של המבקש לגבות בחזרה חוב קודם של מר יוגב כלפיו, הוסכם כי המבקש ימחה למר יוגב ולמשיבה את זכותו לקבל הלוואה מאת הגמ"ח, כי כספי ההלוואה מהגמ"ח ישמשו לפירעון החוב הקודם של מר יוגב כלפי המבקש, וכי המבקש ילווה למר יוגב, מכספו שלו, 240,000 ש"ח נוספים לצורך אותה השקעה. באשר להלוואה מהגמ"ח יצוין כי לימים, משלא עמדו מר יוגב והמשיבה בהחזר ההלוואה, הם הגיעו להסדר חוב מול הגמ"ח. המבקש הגיש בקשה לביצוע שטר החוב (ולאחר זמן בקשה נוספת שאוחדה עם הבקשה הקודמת). ההליך הרלוונטי לענייננו הוא התנגדותה של המשיבה לביצוע שטר החוב, שהוגשה לבית משפט השלום בתל אביב – יפו (ת"ט 941-10-24). במסגרת התנגדותה לביצוע שטר החוב, טענה המשיבה, תחילה, כי השטר מזויף, אך בהמשך חזרה בה מטענה זו, והטעימה כי מהות העסקה לא הוסברה לה; כי שטר החוב "הושחל" בעת שחתמה על מסמכי ההלוואה מהגמ"ח; כי לא נטלה הלוואה מן המבקש; וכי לא הכירה כלל את המבקש עובר למועדים הרלוונטיים. המבקש מצידו טען, בעיקרו של דבר, כי העניק הלוואה למשיבה ולמר יוגב בנסיבות שתוארו לעיל, כשהוא מעביר למר יוגב את הכספים במזומן – טענה שניסה להוכיח באמצעות צירוף דפי חשבון בנק המתעדים, לשיטתו, את משיכתם של כספים בסכומים דומים, מחשבונו, במועדים סמוכים (להלן: דפי חשבון הבנק). ביום 1.9.2025 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום (השופטת ש' הינדה), בו נדחתה תביעת המבקש. בפסק דינו, קבע בית המשפט, בהתבסס על עדויות הנוכחים במעמד חתימת שטר החוב ועל עדותו של מר יוגב, כי המשיבה לא הוכיחה שהוחתמה על שטר החוב בנסיבות המאיינות את תוקפו ופוטרות אותה מחבות על-פיו, וכי חזקה עליה שחתמה על שטר החוב ביודעין, תוך שהבינה את תכנו. באשר לטענתה של המשיבה כי לא קיבלה בפועל כל הלוואה מהמבקש, ציין בית המשפט כי לנוכח "חזקת התמורה" הקבועה בסעיף 29(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: פקודת השטרות), נטל ההוכחה בטענה כי לא התקבלה תמורה מוטל על המשיבה. לגופו של עניין, קבע בית המשפט כי המשיבה הצליחה לסתור את חזקת התמורה: הכחשתה בדבר קבלת ההלוואה קיבלה חיזוק בעדותו של מר שדה, חבר קרוב אליו פנתה להתייעצות עובר לחתימה על מסמכי ההלוואה מהגמ"ח, ומר יוגב מצדו הכחיש אף הוא כי קיבל את ההלוואה הנטענת מהמבקש. בית המשפט הוסיף וציין כי המשיבה נדרשה להוכיח יסוד עובדתי שלילי – אי קבלת ההלוואה מהמבקש – וקבע שיש בכך כדי להעביר את הנטל, ולו המשני, לפתחו של המבקש, אשר היה יכול להציג בנקל ראיות להוכחת מתן ההלוואה על ידו למשיבה. ברם, בית המשפט עמד על כך שמלבד עדותו ועדותו של מר אליהו כהן (דודו של המבקש), לא הוצגה מטעמו של המבקש כל ראיה התומכת במתן ההלוואה, ומעבר לשטר החוב עצמו לא הוצגה כל ראיה המעידה על העברת כספי ההלוואה הנטענת למשיבה. אשר לדפי חשבון הבנק, קבע בית המשפט כי אין בהם כדי לבסס את גרסתו של המבקש. זאת, בין היתר, משום שהנתונים המופיעים בהם לא תאמו בחלקם לנתונים שפורטו בתצהירו של המבקש (קושי שהמבקש התקשה להסביר בעדותו) ומשום שנמצא חוסר עקביות בתאריכים ובתנועות המופיעות בדפי החשבון גופם, לרבות אנומליה לפיה יתרת החשבון עלתה בסמוך לאחר מועד משיכה נטענת של כספים. בית המשפט הוסיף כי גם בהנחה שהמבקש אכן משך את הכספים הנטענים מחשבון הבנק שלו, לא הוצגה כל ראיה על העברתם בפועל לידי מר יוגב או המשיבה. נוכח כל האמור, קבע בית המשפט כי עלה בידי המשיבה לסתור את חזקת התמורה, הורה על דחיית התביעה נגדה, וחייב את המבקש בהוצאותיה בסך 25,000 ש"ח. המבקש מיאן להשלים עם פסק דינו של בית משפט השלום, והגיש עליו ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (ע"א 79640-09-25). במסגרתו של הערעור, טען המבקש, בעיקרו של דבר, כי בית משפט השלום שגה בדרך יישום חזקת התמורה הקבועה בפקודת השטרות; כי חרף קביעתו שנטל ההוכחה רובץ על המשיבה, בניתוח הראיות התמקד בית המשפט, למעשה, רק בשאלת התשתית העובדתית שהניח המבקש, כך שבפועל הוטל נטל השכנוע עליו; וכי שגה בית משפט השלום עת העדיף את גרסת המשיבה – שהתבססה על הכחשות בעל פה – על פני גרסתו הקוהרנטית של המבקש, שנתמכה בראיה בכתב. לצד זאת, עתר המבקש לצרף, במסגרת הערעור, בהתאם לתקנה 144 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), גרסה מאושרת וחתומה של דפי חשבון הבנק שהוצגו בפני בית משפט השלום. המבקש טען כי יש להיענות לבקשתו כדי למנוע עיוות דין שנגרם, לשיטתו, מכך שהכרעת הערכאה הדיונית נבעה "מחוסר הבנה של פרקטיקת רישום בנקאי סטנדרטי ולא מפגם במהימנות המערער", וכי לראיה עשויה להיות השפעה מכרעת על תוצאות הערעור. ביום 12.1.2026 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (סגנית הנשיא א' כהן), אשר דחה תחילה את הבקשה לצירוף הראיה, ולאחר מכן את הערעור לגופו. ביחס לבקשה לצירוף ראיה, נקבע כי על פי תקנה 144 לתקנות סדר הדין האזרחי, ניתן להיעתר לבקשה מסוג זה רק אם הראיה עשויה להשפיע על תוצאת הערעור, ובנוסף מתקיים אחד משני תנאים חלופיים – כי לא ניתן היה לאתרה בשקידה סבירה במועד המתאים, או כי הגשתה דרושה כדי למנוע עיוות דין. בענייננו, כך נקבע, לא מתקיים התנאי המקדמי וההכרחי לפיו הראיה שמבוקש להגישה עשויה להשפיע על תוצאת הערעור, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה. לעניין זה הסביר בית המשפט המחוזי כי פסק דינו של בית משפט השלום כבר הבהיר כי אין בעצם המשיכה מחשבונות המבקש, כשלעצמה, כדי לסתור את גרסת המשיבה או להוכיח את מתן ההלוואה, שכן על המבקש היה להביא ראיות המעידות על מסירת הכספים הספציפיים שנמשכו לידי מר יוגב, ולא רק על עצם משיכתם מחשבונו. משכך, גם דפי החשבון המאושרים, ככל שהיו מתקבלים כראיה בערעור, לא היה בהם כדי לסתור את גרסת המשיבה כי ההלוואה היחידה שקיבלה הייתה מן הגמ"ח. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, למעלה מן הצורך, כי הבקשה אכן מגלמת "מקצה שיפורים", משאין חולק שאין המדובר בראיה חדשה כי אם באותם דפי חשבון שהוצגו כבר בפני הערכאה הדיונית, כשהבנק חתום עליהם כעת. לגופו של ערעור, קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית משפט השלום – הן באופן כללי והן ביחס ליישום חזקת התמורה – ואשרר את פסק דינו. בקשת רשות הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שבפניי. בבקשתו, טוען המבקש כי דין הבקשה להתקבל משום שהיא מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, וכן משום שנגרם לו עיוות דין המצדיק מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי". לשיטתו של המבקש, הערכאות קמא רוקנו למעשה מתוכן את חזקת התמורה הקבועה בסעיף 29(א) לפקודה השטרות, שכן חרף הקביעה הפורמלית כי הנטל להפריך את החזקה מוטל על המשיבה, אפשר בית משפט השלום למשיבה לסתור חזקה סטטוטורית זו באמצעות עדות בעל פה כללית שלה ושל מר יוגב – בעלי עניין מובהקים בתוצאת ההליך – מבלי שהוצגה ולו ראיה אובייקטיבית חיצונית אחת התומכת בגרסתה של המשיבה, ותוך העדפת הכחשה בעל פה על פני ראיה בכתב (שטר החוב עצמו). לטענתו של המבקש, בכך הועבר בפועל נטל השכנוע על כתפיו, באופן המנוגד לתכלית החזקה ולהלכה הפסוקה, ומכאן שגם בית המשפט המחוזי שגה משלא תיקן שגיאה זו. מעבר לכך, טוען המבקש כי דחיית בקשתו לצירוף דפי חשבון הבנק המאושרים בשלב הערעור גרמה לו עיוות דין חמור, המצדיק אף הוא, כשלעצמו, מתן רשות ערעור. לגישתו, אין המדובר בראיה חדשה במהותה אלא בהבהרה מכרעת לראיה שהייתה ממילא בפני הערכאה הדיונית, וזו הייתה עשויה לשנות את התוצאה באופן מהותי. זאת, שכן דחיית התביעה נסמכה בעיקרה על ממצא בדבר חוסר מהימנותו, שמקורו בפרשנות שגויה שניתנה לדפי הבנק בשל אי-הכרות עם הפרקטיקה של רישום בנקאי סטנדרטי, ולא בפגם ממשי בגרסתו. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובה מטעם המשיבה. כידוע, רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים המעוררים שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, או כאשר הימנעות ממתן רשות ערעור עלולה לגרום לעיוות דין (רע"א 21035-08-24 וינרמן נ' רומנו, פסקה 6 (20.7.2025); רע"א 70536-08-24 וינרמן נ' דב, פסקה 3 (9.9.2024); רע"א 2207/24 ברץ נ' טריגר, פסקה 10 (7.4.2024)). סבורני כי המקרה שבפניי אינו נמנה על המקרים האמורים. כאמור, טענתו הראשונה והעיקרית של המבקש הינה כי הערכאות קמא רוקנו למעשה מתוכן את חזקת התמורה הקבועה בסעיף 29(א) לפקודת השטרות, בכך שאפשרו למשיבה לסתור חזקה סטטוטורית זו בהתבסס על עדות בעל פה כללית, מבלי שנדרשה ממנה ראיה אובייקטיבית-חיצונית, ותוך העברת נטל השכנוע בפועל למבקש. פקודת השטרות מתנה את אכיפתו של שטר במתן תמורה (סעיף 26 לפקודת השטרות), כאשר סעיף 29(א) לפקודה קובע את חזקת התמורה, שלפיה "כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה שנעשה צד לו בעד ערך". בהתאם לחזקת התמורה, נטל ההוכחה בעניין מתן התמורה מוטל, ככלל, על הנתבע הטוען להעדר תמורה או לכישלונה, והתובע על-פי העילה השטרית אף אינו נדרש להזכיר בכתב תביעתו את עסקת היסוד (בע"מ 2126/09 פלוני נ' פלונית, פסקה 23 (3.9.2009) (להלן: בע"מ 2126/09); רע"א 5926/22 סלע נ' שוחט, פסקה 15 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (29.3.2023)). ואולם, הלכה היא כי משציין התובע בכתב תביעתו, או במהלך עדותו, כי השטר ניתן בעבור עסקה קונקרטית, מצטמצם נטל ההוכחה המוטל על הנתבע, וכל שעליו לעשות הוא להוכיח כי במסגרתה של אותה עסקה נפגמה התמורה, לא נתנה מלכתחילה או כי השטר לא ניתן בעבור העסקה שהתובע טען לה (ראו: בע"מ 2126/09, פסקה 23; ע"א 164/62 שפירא נ' רבינוביץ, פ"ד יז(1) 341, 348 (1963)). ואמנם, בענייננו, המבקש הוא-הוא שטען כי שטר החוב ניתן כנגד הלוואה נוספת בסך 240,000 ש"ח, שהעניק, לטענתו, למשיבה ולמר יוגב, במסגרת "עסקה סיבובית", לצורך מימון השקעה באיטליה. משכך, נדרשה המשיבה להוכיח כי שטר החוב לא ניתן בעבור העסקה שהמבקש טען לה – ותו לא. נזכיר כי מה שנדרשה המשיבה להוכיח היא שעובדה מסוימת – קבלת הלוואה מהמבקש – לא התקיימה. הלכה היא כי גם כאשר מדובר בהוכחת יסוד שלילי, נטל השכנוע נותר על כתפי בעל הדין שעליו הוא מוטל מלכתחילה. ואולם, לכך שמדובר בהוכחת יסוד שלילי יש השפעה על נטל הבאת הראיות: בית המשפט יסתפק, בדרך כלל, בכמות פחותה של ראיות לשם הרמתו של נטל זה והעברתו אל הצד שכנגד (ע"א 296/82 נבנצאל נ' ג'רסי ניקליאר, פ"ד מ(3) 281, 301 (1986); בע"מ 4849-03-25 פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 14 (14.8.2025)). הלכה זו חלה גם בגדרי חזקת התמורה הקבועה בסעיף 29(א) לפקודת השטרות, ואין ביישומה כדי לרוקן את החזקה מתוכן, שכן "כל השפעתו של היסוד השלילי היא הורדת הרף לעמידה בנטל הבאת הראיות, אך לא העברתו באופן אוטומטי מכל וכל" (רע"א 2157/07 אדאטו נ' רנתיסי, פסקה ז(2) (2.8.2007) (להלן: עניין אדאטו)). כמו כן, נטל השכנוע נותר על העת מוטל על שכמה של המשיבה. עם זאת, אין משמעות האמור לעיל כי ככלל די בהכחשתו של עושה השטר, ולפיה לא קיבל את ההלוואה, כדי לעמוד בנטל הבאת הראיות המוטל עליו. כך, בעניין אדאטו נדחתה במפורש הטענה כי די היה, באותו מקרה, בהכחשתו של עושה השטר כדי לעמוד בנטל. בית משפט זה הדגיש שם כי ההכרעה נסמכה על תשתית ראייתית רחבה יותר, ובכלל זה תצהירו התומך של בנו של עושה השטר, תמליל שיחה בין הצדדים ודבריו של האוחז בשטר בחקירתו הנגדית (שם, פסקה ז(3)). ואכן, גם בענייננו, בית משפט השלום לא הסתפק בהכחשתה של המשיבה. בפסק דינו ציין בית משפט השלום כי: "חיזוק לעדותה של הנתבעת נמצא בעדותו של מר שדה שאישר שהמליץ לנתבעת על העסקה באיטליה, ובעדותו של התובע עצמו שהעיד כי הנתבעת לא הייתה מעורבת בעסקאות אלא רק החזירה חובות של מר יוגב" (שם, פסקה 31). כמו כן, בית המשפט נתן משקל גם לעדותו של מר שדה, שלפיה נכח עם המבקש ומר יוגב בעת העברת כספים, ומר יוגב אמר לו "שהכסף הוא מהגמ"ח" (שם). כן ניתן משקל להכחשתו של מר יוגב, שהעיד כי המבקש "סייע לו לקבל את ההלוואה מהגמ"ח בלבד" והוסיף כי לו היה מקבל מהמבקש 240,000 ש"ח היה מציין זאת בחקירתו במשטרה (שם, פסקה 32). לכך הצטרפה עדותה של המשיבה, שנתמכה במסמך שצורף לתצהירה, ולפיה בתקופה הרלוונטית קיבלה כספי פרישה מעבודתה ולא נזקקה להלוואה מהמבקש (שם, פסקה 30). בית המשפט סיכם את ממצאיו, כדלקמן: "בהתחשב בעובדה כי הנתבעת נדרשת להוכיח יסוד עובדתי שלילי לפיו לא קיבלה הלוואה מהתובע; לאור החיזוק לגרסתה בעדות מר שדה ומר יוגב; ובהיעדר ראיות כלשהן מצד התובע המעידות על מתן הלוואה או על הקשר בין המשיכות הנטענות מחשבונו אשר גם לגביהן התעוררו ספקות רבים, לבין העברת הכספים למר יוגב – התרשמתי כי עלה בידי התובעת לסתור את חזקת התמורה ולהרים את הנטל המוטל עליה להוכיח כי לא ניתנה לה תמורה בגינה עומדת לה חבות על פי השטר" (שם, פסקה 49). הנה כי כן, הכרעת בית משפט השלום לא נסמכה על הכחשתה של המשיבה לבדה, אלא על מכלול ראייתי, ובגדרו יושמה ההלכה בדבר הוכחת יסוד שלילי כהלכתה. משכך, איני נדרש, לצורך ההכרעה בבקשה דנן, לשאלה באלו נסיבות די יהיה בהכחשה אמינה של עושה השטר לסתירת חזקת התמורה. טענתו השנייה של המבקש הינה כי נגרם לו עיוות דין חמור מדחיית בקשתו לצירוף דפי חשבון הבנק המאושרים-חתומים כראיה נוספת בערעור, שכן לשיטתו היה בהם כדי לבסס מחדש את מהימנותו ולסתור את הממצא שעמד, לטענתו, בבסיס דחיית תביעתו. גם דין טענה זו להידחות. כידוע, כלל הוא כי אין מקום להגשת ראיות חדשות בשלב הערעור. עם זאת, תקנה 144 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי בית המשפט שלערעור רשאי להתיר הגשת ראיות חדשות אם שוכנע שהן עשויות להשפיע על תוצאת ההליך, וכן שמתקיים אחד מהתנאים הבאים – לא ניתן היה לאתר את הראיה בשקידה סבירה ולהגישה בערכאה הדיונית במועד המתאים לכך, או שהגשת הראיה דרושה כדי למנוע עיוות דין (ראו: רע"א 5830/22 שטראוס נ' פלג, פסקה 17 (16.1.2023); רע"א 2401/21 ג'אעוני נ' נחלת שמעון בע"מ, פסקה 55 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז (1.3.2022)). כפי שציין בית המשפט המחוזי, וכפי שעולה במפורש מפסק דינו של בית משפט השלום, הטעם שבעטיו נדחתה תביעת המבקש לא היה נעוץ רק בהטלת ספק במהימנות דפי החשבון כשלעצמם, אלא גם בכך שבדפי חשבון הבנק יש כדי להוכיח, לכל היותר, כי בתאריך מסוים נמשך סכום כסף מחשבונו של המבקש, אין בהם כדי להוכיח את טענת המבקש כי הסכום שנמשך הועבר למשיבה כהלוואה במסגרת "העסקה הסיבובית". בשים לב לכך, סבר בית המשפט המחוזי כי לא התקיים התנאי הראשוני להגשת ראיות חדשות בשלב הערעור – כי יש בראיות שמבוקש להגישן להשפיע על תוצאת ההליך. החלטת בית המשפט המחוזי שלא להתיר את הגשתה של ראיה נוספת בערעור, היא החלטה דיונית, הנוגעת לאופן ניהול ההליך. בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה, ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בהחלטות מעין אלה, בעניינן מסור לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב – אלא במקרים חריגים, בהם ההחלטה שהתקבלה מנוגדת לדין או גורמת לעיוות דין (רע"א 27149-11-24 הר אבן נ' טרקלין חשמל בע"מ, פסקה 12 (23.2.2025)). אינני סבור כי ענייננו נמנה על אותם מקרים חריגים. טענת המבקש כי מדובר ב-"ראיית זהב", שכן התאריך שבו נמשכו הכספים מחשבונו תואם לתאריך שבו נעשה שטר החוב וכי יש בדבר כדי לתמוך בגרסתו, עמדה גם בפני בית המשפט המחוזי, אשר לא מצא בה כדי להצדיק בנסיבות העניין את קבלת הבקשה להוספת הראיה. איני רואה כל בסיס להתערבותה של ערכאת הערעור במסקנה זו. משכך, גם דין טענתו השנייה של המבקש להידחות. סיכומו של דבר: מהנימוקים המפורטים לעיל הבקשה נדחית בזאת ועמה, ממילא, נדחית גם הבקשה להוספת ראיות במסגרת ההליך דנן. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.