רע"א 849/12 לזר נח נ. כונס הנכסים הרשמי

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 11.1.2012 (פש"ר 362/03, כב' השופטת ר' פוקס ). בית המשפט דחה את בקשת המבקש, נוח לזר (להלן: החייב), להפחית את התשלום החודשי שהוא מעביר לקופת פשיטת הרגל (להלן: קופת הפש"ר) מ-2,500 ₪ ל-300 ₪.

2.

ביום 9.7.2003 הוּצא נגד החייב צו כינוס. ביום 21.8.2005 הוכרז החייב כפושט רגל, והושת עליו תשלום חודשי בגובה 500 ₪ לקופת הפש"ר. ביום 24.3.2009 הוגדל התשלום החודשי ל-1,000 ₪, וביום 18.4.2010 הוגדל התשלום שוב ל-2,500 ₪. בקשת רשות ערעור על ההחלטה האחרונה נדחתה על ידי בית משפט זה (רע"א 3668/10 לזר נ' הכונס הרשמי (15.8.2010)).

החייב הגיש בקשה נוספת להקטנת התשלום החודשי לקופת הפש"ר. הוא טען כי שילם כ-80% מחובו, ואין ביכולתו לעמוד בתשלומים נוספים בהיקף זה. כן נטען שחלק מן הנושים הסכימו לבטל או להפחית משמעותית את תביעותיהם. הנאמן התנגד לבקשה, וטען כי החייב מדווח על הוצאות גבוהות שלא הוכחו, ובכלל זאת הוצאות רכב ודירה. כן טען הנאמן שהחייב לא דיווח שהוא מתגורר עם בת זוג, כך שלא ניתן לאמוד את ההכנסות וההוצאות של התא המשפחתי. נטען גם כי החייב איננו מנצל את מלוא כושר השתכרותו, ואיננו תר אחר עבודה נוספת.

בית המשפט דחה את הבקשה. זאת משום שמאז הדיון בבקשה הקודמת להפחתת התשלום החודשי לא חל שינוי בנסיבות, וכן משום שהתנהלותו של החייב נגועה בחוסר תום לב: דיווחי ההוצאות וההכנסות אינם מאומתים כנדרש, וחלק מההוצאות נראה גבוה באופן חריג ובלתי מוסבר. בנוסף, החייב המשיך לצבור פיגורים בחובו לקופת הכינוס, כאשר במקביל הוא הולך וצובר הוצאות לשם מימון הליכים משפטיים שונים. נוסף על כך החייב אינו ממצה את פוטנציאל השתכרותו. לנוכח כל זאת קבע בית המשפט כי סכום התשלום החודשי יישאר על כנו, בגובה 2,500 ₪. כן נקבע שעל החייב לשלם את חוב הפיגורים שצבר בתוך 60 יום.

החייב הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה נוספת להקטנת התשלום החודשי ל-300 ₪. כן ביקש החייב להכיר בסכומים המצויים כעת בקופת הפש"ר כעמידה בתשלום החודשי, דהיינו: לפטור אותו מתשלום חוב הפיגורים שנצבר עד כה. לדבריו, הוא לא היה מיוצג בהליכים שהתנהלו עד כה, וכפועל יוצא מכך לא הצליח להסביר את עניינו באפקטיביות. החייב ציין שוב כי שילם את מרבית חובותיו לקופה, וזאת תוך משיכת כספי הפנסיה וקופת הגמל שצבר ולקיחת הלוואות מאימו. לדבריו, הכנסתו החודשית הממוצעת היא כ-3,600 ₪, ולאחר ניכוי הוצאות שוטפות מינימאליות - אין ביכולתו לעמוד בתשלום חודשי של יותר מ-300 ₪ לקופת הפש"ר. החייב הדגיש כי עבודתו כסוכן עצמאי ממצה את כושר ההשתכרות שלו, וזאת לנוכח העדר כישורים מיוחדים מצדו וכן גילו המתקדם יחסית (החייב הוא בן 55).

הנאמן התנגד לבקשה, תוך שהוא מסביר כי אין כאן אלא חזרה על הדברים שנטענו בעבר, ונדחו הן על ידי בית המשפט העליון והן על ידי בית המשפט המחוזי. הנאמן אף הזכיר כי בית המשפט המחוזי הקציב לחייב, במסגרת אותה החלטה, מועד אחרון להשלמת חוב הפיגורים שצבר – מועד בו לא עמד החייב.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת החייב על שני חלקיה (הקטנת התשלום החודשי ופטור מחוב הפיגורים). נקבע כי אין שינוי נסיבות המצדיק שינוי מההחלטה שניתנה מוקדם יותר באותו בית משפט. כן נקבע שהחייב רק העצים מאז אותה החלטה את מחדליו: החייב ביקש להצדיק את הוצאותיו הגבוהות באמצעות הצגת קבלות, אולם אלו רשומות על שם אדם אחר (גב' זלמה לזר), ומכל מקום אינן משקפות הוצאות ראויות עבור חייב שנמצא בפשיטת רגל. טענותיו החייב כי הוא איננו יכול לעבוד בעבודה נוספת אינן מבוססות. בפועל הוא מוסיף להימנע ממיצוי פוטנציאל השתכרותו, ובכך מנציח את חובו לנושיו. לכל אלו יש להוסיף כי החייב טרם שילם את מלוא חוב הפיגורים שצבר במועד שהוקצב לו במסגרת ההחלטה הקודמת. מסיבות אלו נדחתה הבקשה, וסכום החיוב החודשי בסך 2,500 ₪ נותר על כנו. בית המשפט הקציב לחייב אורכה נוספת של 90 יום לתשלום מלוא חוב הפיגורים, שאם לא כן יישקל ביטולו של הליך פשיטת הרגל.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

3.

החייב טען, בפני בית משפט זה, כי שגה בית המשפט קמא בעת שדחה את בקשותיו. באשר לקבלות שהציג, הן נרשמו על שם אמו (גב' זלמה לזר) משום שהוא עושה שימוש בכרטיס המועדון שלה כדי לצמצם את הוצאותיו. באשר להיקף הוצאותיו, מדו"ח הכנסות והוצאות שהגיש עבור החודשים ספטמבר-אוקטובר 2011 - עולה כי הוצאותיו השוטפות למזון וביגוד הן בגובה כ-1,100 ₪ בממוצע לחודש. לשיטתו, אין מדובר בסכום חריג לאדם יחיד. באשר לכושר ההשתכרות, החייב טוען כי אין ביכולתו מבחינה מעשית לעבוד בעבודה נוספת. באשר לאי-תשלום חוב הפיגורים שצבר, החייב טוען כי זו בדיוק מהות הבקשה שהגיש לבית המשפט קמא – אי-יכולתו לעמוד בתשלום החוב.

4.

במישור הדיוני, סעיף 182(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, קובע כי לכל מי שנפגע מ"צו בפשיטת רגל" קמה זכות ערעור. משמעותו של המונח "צו בפשיטת רגל" לא נתבארה על ידי המחוקק. בעניין

כהן נקבע כי החלטה הנוגעת לשיעור התשלום החודשי שמשלם החייב לקופת הפש"ר נחשבת "צו בפשיטת רגל", וממילא יש עליה ערעור בזכות (ע"א 2831/91 כהן נ' הכונס הרשמי , פ"ד מה(4) 215 (1991)). ברם, הלכה זו שונתה לאחרונה בעניין

גרוזמן , שם נקבע כי המונח "צו בפשיטת רגל" איננו חל על החלטה בבקשה עצמאית ונפרדת של חייב להפחתת שיעור התשלום החודשי. בקשה מעין זו אף איננה מהווה "פסק דין", שכן היא איננה סוגרת את הדיון בתיק פשיטת הרגל, ואף איננה מסיימת בהכרח את סוגיית התשלום החודשי – אשר מטבעו עשוי להוסיף ולהתעדכן. לפיכך, הדרך הדיונית הנכונה להשיג על החלטה כזו היא באמצעות בקשת רשות ערעור (רע"א 4746/11 גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי , פסקאות 9-10 לפסק דינו של הנשיא גרוניס (26.10.2011)).

משקבענו כי ההליך שלפנינו סווג בצדק כערעור ברשות, נשאלת השאלה – האם יש להעניק רשות זו? אף אם בסוגיה הנידונה – בקשת חייב בהליך פשיטת רגל להפחית את שיעור התשלום החודשי – יש מקום יותר מתיק רגיל להתייחס למקרה הקונקרטי, הן בשל מושא העניין והן בשל ההיסטוריה הדיונית של השגה ערעורית על החלטה מעין זו, אין בכך כדי לסייע למבקש. לאמור, מתוך עיון בגופה של בקשה, אינני רואה מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. כפי שציין בית המשפט, לא חל שינוי בנסיבות – מאז ההחלטה האחרונה בעניין - אשר יצדיק דיון מחודש בגובה התשלום החודשי שהושת עליו. הטענות אותן העלה החייב בפני בית המשפט קמא בהליך דנן דומות במידה רבה לטענות שהעלה בהליכים קודמים, ואשר נדחו כולן הן על ידי בית המשפט המחוזי והן על ידי בית המשפט העליון: היקף החוב שטרם נפרע, היקף ההוצאות וההכנסות, וכושר ההשתכרות של החייב.

טענתו הנוספת של החייב, לפיה עד כה לא הצליח להסביר כראוי את עמדתו משום שלא היה מיוצג – אף היא איננה נראית לי. ההחלטות שניתנו בעניינו של החייב, הן בבית משפט זה והן בבית המשפט המחוזי (מספר פעמים), מעידות כי טענותיו של החייב זכו להתייחסות רצינית ומעמיקה. דחיית בקשותיו המרובות של החייב לא נעשתה כלאחר יד, אלא לאחר דיון יסודי בטענות שהציג. ראיה נוספת לכך היא שגם במסגרת הליך זה, כאשר החייב כבר היה מיוצג, לא הצביע בא כוחו של החייב על נסיבות חדשות המצדיקות הפחתה של התשלום החודשי . אדרבה, החייב המשיך במחדלים בפניהם התריעו בתי המשפט בהליכים הקודמים בעניינו, שעיקרם דיווח לקוי על היקף הוצאותיו והכנסותיו, ואי-מיצוי פוטנציאל ההשתכרות שלו (או למצער מתן הסבר מבוסס כדבעי מדוע החייב איננו יכול לעבוד בעבודה נוספת).

5.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.