רע"א 867/13 עמרן מיכאל נ. בנק מזרחי טפחות בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 14.1.2013של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ברע"א 49241-12-10 (שניתן על-ידי כב' השופטת י' שבח בהסכמת כב' השופטים י' ענבר וא' אורנשטיין ) בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה, אשר דחה את בקשות רשות הערעור שהגיש המבקש כלפי החלטות רשם ההוצאה לפועל. כלומר עניין לנו בבקשת רשות ערעור ב"גלגול רביעי".

1.

כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, למבקש זכויות במגרש עליו ניצב שלד של מבנה (להלן: הקרקע ). בשנת 2003 פתח המשיב 1 (להלן: הבנק ) תיק בהוצאה לפועל למימוש משכנתא הרובצת על הקרקע. המבקש הגיש את התנגדותו למימוש הקרקע ובין הצדדים התנהלה התדיינות ממושכת שבסופה נקבע, כי על המבקש לשלם לבנק סך של 290,182 ש"ח (בצירוף ריבית והצמדה). משהמבקש לא פרע גם חוב זה, חידש הבנק את הליכי ההוצאה לפועל נגד המבקש. בשלב מסויים מונה בא כוח הבנק לכונס נכסים לצורך מימוש הקרקע. ביום 23.5.2010, לאחר הליך התמחרות, נכרת חוזה מכר עם הזוכים, הם המשיבים 4-3 (להלן: המשיבים ).

ביום 7.10.2010 נחתם בין המבקש לבין הבנק הסכם פשרה, לפיו המבקש ישלם לבנק סכום של 550,401 ש"ח לסילוק מלוא חובו. כפי שיפורט, הצדדים הגישו בקשה לאישור הסכם הפשרה (יצוין, כי המבקש אכן פרע חוב זה) אך רשם ההוצאה לפועל (להלן: הרשם ) דחה את הבקשה.

2.

במקביל נמשכו ההליכים לקידום הליכי המכר של הקרקע וכך ביום 27.10.2010 שילמו המשיבים את מלוא התמורה עבור הקרקע וקיבלו את החזקה בה, ביום 31.10.2010 נרשמה הערת אזהרה לטובת המשיבים, ובהמשך שולם מס הרכישה וכן הוצאה שומת מס שבח.

3.

במסגרת ההליכים שפורטו לעיל, ניתנו בתיק ההוצאה לפועל מספר החלטות הרלבנטיות לבקשה שלפנינו:

(א) החלטה מיום 19.9.2010 : בהחלטה זו נדחתה בקשת המבקש לפדיון עצמי של הקרקע. עם זאת, הרשם אפשר למבקש להציע הצעת רכש מטעמו, שלא תפחת מסכום ההצעה הזוכה, וזאת עד ליום 10.10.2010.

(ב) החלטה מיום 14.10.2010: דחיית בקשת הצדדים לאישור הסכם הפשרה. הוסבר, כי המבקש לא עמד בתנאים לפתיחת הליכי ההתמחרות מחדש, קרי, הגשת הצעת רכש חדשה. עוד נאמר, כי הסכם הפשרה ממילא לא יביא למירוק הקרקע מעיקולים אחרים, ומשנושים אחרים יוכלו לפעול נגד הקרקע אין כל תועלת באישור ההסכם.

(ג) החלטה מיום 18.10.2010: בהחלטה זו אישר הרשם את מכר הקרקע למשיבים.

(ד) החלטה מיום 21.10.2010:

דחיית בקשת המבקש לעיון מחדש בהחלטה מיום 14.10.2010 (החלטה דומה ניתנה גם ביום 26.10.2010).

4.

המבקש הגיש לבית משפט השלום בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 19.9.2010 (דחיית הבקשה לפדיון עצמי של הקרקע) ובקשת רשות ערעור על יתר ההחלטות. בקשות אלה נדחו. לעניין הבקשה להארכת מועד נאמר, כי המבקש לא פרט כל טעם מיוחד המצדיק את קבלת בקשתו בעניין זה. באשר ליתר ההחלטות, נפסק כי הסכם המכר הוא בבחינת מעשה עשוי וכי יש להגן על אינטרס ההסתמכות של הרוכשים. עוד נאמר, כי בהסכם הפשרה התחייב המבקש ליתן הסכמתו לחוזה המכר עם המשיבים ככל שהרשם לא יאשר את ההסכם. לבסוף, חזר בית משפט השלום על קביעת הרשם, לפיה כונס הנכסים שמונה בתיק אמון על עניינם של כלל נושי המבקש ולא רק על עניינו של הבנק, ומאחר שהמבקש לא הגיע להסדר עם יתר הנושים הרי שאין רבותא באישור הסכם הפשרה ויש לפעול למימוש הקרקע ולפרוע מן התמורה את יתרת חובותיו של המבקש.

5.

המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית משפט השלום, ובהחלטה מיום 22.9.2011 ניתנה למבקש רשות לערער. בפסק דינו מיום 14.1.2013 דחה בית משפט קמא את ערעורו של המבקש. אמנם בית משפט קמא ציין, כי אין הוא מקבל את גישת בית משפט השלום ביחס לתפקידו של כונס נכסים, אשר התמנה לצורך מימוש נכס מסויים של החייב, שכן יש בה "להרחיב את תפקידו ... מעבר לתכלית ולמטרה בשלן מונה". עוד נאמר, כי אף שהכונס משמש כזרועו הארוכה של רשם ההוצאה לפועל במובנים מסויימים, אין להפכו "לאפוטרופוס של נושיו האחרים של החייב ודאי לא של אלו שלא הטילו עיקול על הקרקע, [ו]אף לא הביעו התעניינות בנעשה בתיק ההוצל"פ בכל צורה שהיא...". לפיכך נקבע כי לא היה מקום לדחות את אישור הסכם הפשרה רק בשל הדאגה לנושים אחרים. עם זאת, בית משפט קמא קבע כי במצב הדברים הנוכחי לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור ולבטל את חוזה המכר. בית משפט קמא נימק זאת בין היתר בהשתהות המבקש בהשגה על החלטות הרשם מיום 19.9.2010 ומיום 14.10.2010, שכן תחת הגשת בקשת רשות ערעור על החלטות אלה, המבקש חזר והגיש לרשם בקשות לעיון מחדש בהחלטתו. הוסבר, כי נוכח השתהותו של המבקש הפכה עסקת המכר עם המשיבים למעשה עשוי וגם מטעם זה יש לדחות את ערעורו:

"משהוכח כי עסקת המכר הושלמה, התמורה שולמה במלואה לפני שנתיים, החזקה בקרקע נמסרה לרוכשים [המשיבים - צ.ז], המכר דווח לשלטונות המס, הרוכשים שילמו את מס הרכישה, הוצאה שומת מס שבח, הרוכשים נטלו הלוואה אותה הם משלמים מדי חודש, ובהינתן שלא נפל כל פגם בהסכם המכר והרוכשים הינם תמי לב ולא חטאו במאומה - הרי בפנינו סיטואציה קלאסית המוגדרת כ'מעשה עשוי' שמשמעותה היא כי לא ניתן להשיב המצב לאחור" (פסקה 17 לפסק הדין).

יצוין, כי בהליכים שהתנהלו בפני בית משפט השלום ובפני בית המשפט המחוזי התנגדו הבנק וכונס הנכסים מטעמו לבקשות המבקש.

הבקשה

6.

כלפי בקשה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור ובצדה בקשה לעיכוב ביצוע. בבקשה נטען, בין היתר , כי מאחר שבית משפט קמא קיבל את מרבית טענותיו של המבקש כלפי החלטת הרשם לא היה מקום לדחות את ערעורו רק מטעמים פרוצדוראליים שנטען כי אף הם שגויים. לטענת המבקש חוזה המכר עם המשיבים הוא בבחינת "מחטף", שכן הסכם המכר אושר ביום 18.10.2010, קרי, ארבעה ימים בלבד לאחר החלטת הרשם בדבר דחיית הבקשה לאישור הסכם הפשרה ועוד בטרם חלף המועד להגשת ערעור על החלטה זו. הודגש, כי אין המדובר במקרה בו חייב פונה בבקשה לפדות את נכסו לאחר שאושר הסכם מכר, שכן המבקש פרע את חובו לבנק לפני מועד אישור הסכם המכר. לבסוף נטען, כי עסקת המכר אינה בבחינת מעשה עשוי, שכן טרם ניתן להסכם המכר אישור רשם ההוצאה לפועל כנדרש.

דיון והכרעה

7.

לאחר העיון בטענות המבקש ובהחלטות הערכאות הקודמות החלטתי שאין מקום ליתן למבקש רשות לערער, זאת אף בלי שיהא צורך בתשובה . כאמור לעיל, המדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול רביעי" שכן עניינו של המבקש נדון כבר בפני שלוש ערכאות אשר, אף אם מנימוקים שונים, מצאו כי דין השגותיו להידחות. בית משפט זה חזר לא פעם על כך שרשות ערעור ב"גלגול רביעי" תינתן במשורה ורק באותם מקרים חריגים שבחריגים בהם מתקיימים תנאים ייחודים ומבוררים:

"צריכות לשרור נסיבות נדירות שבנדירות, קיצוניות ממש, כדי שערכאה שיפוטית רביעית תידרש לאותה מחלוקת. מעבר לנושא לעיצומו, מדיניות שיפוטית ולוא גם הליברלית ביותר, אינה יכולה ככלל להלום, בעומס שבו נתונים בתי המשפט, גלגול רביעי" (רע"א 9885/06 שלטי הגליל מ.ס (1996) בע"מ ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה ד(3)

(18.3.2007)).

סבורני, כי במקרה דנא לא עלה בידי המבקש לשכנע כי בעניינו שוררות אותן "נסיבות נדירות שבנדירות" המצדיקות מתן רשות ערעור בשלב דיוני זה. אמנם בית המשפט המחוזי סבר כי יש לדחות את ערעורו של המבקש מנימוקים אחרים מאלה של בית משפט השלום, אך אין בכך בלבד כדי להצדיק דיון בערכאה נוספת (השוו: רע"א 4215/04 טיטו נ' אבו חצירא (12.9.2004)).

מעבר לצורך אציין, כי אף לגופם של דברים לא מצאתי כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נפל פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. כאמור, עוד ביום 19.9.2010 נדחתה בקשת המבקש לפדיון עצמי של הקרקע בנימוק שקיימים נושים אחרים, אך המבקש לא השיג על החלטה זו בפני ערכאת הערעור עד אשר חלף המועד לערער עליה. בהחלטה נוספת מיום 14.10.2010 נדחתה הבקשה לאישור הסכם הפשרה בגדרה חזר הרשם על כך שנימוק מרכזי להחלטתו הוא קיומם של נושים אחרים. אך גם על החלטה זו לא השיג המבקש בפני ערכאת הערעור, ותחת זאת הגיש לרשם בקשות לעיון חוזר. רק ביום 1.11.2010 פנה המבקש לראשונה לערכאת הערעור (בית משפט השלום). ואכן בשלב זה כבר נקבעו אותן עובדות בשטח המונעות כיום את קבלת בקשת המבקש לפדיון עצמי של הנכס (כאמור בפסקה 2 דלעיל). אין המדובר ב"מחטף" כטענת המבקש, שכן "עובדות" אלה נוצרו, בין היתר, כאשר המבקש השתהה ולא פנה להשיג על ההחלטות שמנעו הימנו לפדות את הקרקע בעצמו. בפסיקה נקבע, כי בבואם לשקול אם להיענות לבקשה לביטול הסכם מכר על בתי המשפט לשקול, בין היתר, אם חל שיהוי בהגשת הבקשה לביטול ההסכם והאם הקונה היה תם לב (ראו רע"א 10518/08 סקאס נ' עו"ד זר, כונס נכסים (18.12.2008)). בענייננו, השתהה המבקש בנקיטת הליכי השגה על ההחלטות הדוחות את בקשתו לפדיון עצמי של הקרקע ועל כך, כפי שציין בית משפט קמא, אין לו להלין אלא על עצמו. במאמר מוסגר אציין, כי סבורני שפסק דינו של בית המשפט המחוזי מגלם בתוכו איזון נכון בין האינטרסים של המבקש לבין האינטרסים המשיבים והאינטרס הרחב של כלל הנושים והחייבים "כי מציעים רבים יבקשו להשתתף במכירת נכסי חייבים בהוצאה לפועל ... כך תגדל התחרות, ועמה האפשרות לכריתת עסקאות מכר במחירים גבוהים. כתוצאה, ישתפרו סיכויי החייבים לעמוד בתשלום חובותיהם, אף אם לא במלואם" (רע"א 4891/04 וינקלר נ' בנק הפועלים בע"מ , פ"ד נח(6) 721, 725 (2004)).

נמצא, שגם בהנחה הנוחה למבקש, לפיה רשם ההוצאה לפועל היה צריך לאשר את הסכם הפשרה עם הבנק מיום 7.10.2010 (כפי שפסק בית המשפט המחוזי, קביעה שאין צורך לאשרה בגדר ההליך דנא), לא היה מקום לקבל את ערעורו נוכח דרך הילוכו של המבקש, שלא פעל בזריזות המתחייבת עד ש"הרכבת כבר יצאה לדרך ושעטה אל עבר היעד, בעוד המערער [המבקש - צ.ז] נותר עומד בתחנת המוצא" (פסקה 15 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי).

סוף דבר. הבקשה נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא התבקשה תשובה, לא אעשה צו להוצאות.