רע"א 931-23 רע"א 931-23

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 26.1.2023 (כב' השופטת ע' רביד) ב-ע"א 35848-01-23, אשר דחתה את בקשת המשיבים לעיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל (בתיק מס' 519855-11-21) עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 12.1.2023 (כב' השופטת ד' ורד) ב-ת"ט 63072-01-22.

רקע והליכים קודמים

1.עסקינן בבקשה שהגישה המשיבה נגד המבקשים, בלשכת ההוצאה לפועל, לביצוע שטר חוב בסך של כ-1.4 מיליון ש"ח. המבקשים הגישו התנגדות לביצוע השטר לבית משפט השלום (ת"ט 63072-01-22). בהחלטה מיום 4.7.2022 (כב' השופטת ד' ורד), הותנתה הרשות להתגונן בהפקדת ערובה בסך של 500,000 ש"ח.

2.על החלטה זו הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (רע"א 23441-09-22). בפסק דין מיום 13.11.2022 (כב' השופטת א' כהן, ס"נ), נפסק כי יש להפחית את סכום הערובה מ-500,000 ש"ח ל-250,000 ש"ח. זאת לנוכח היכולת הכלכלית של המבקשים, אשר נבחנה על ידי בית המשפט המחוזי בעצמו ועל בסיס הראיות שהונחו לפניו. בפסק הדין נקבע כי על המבקשים להפקיד את הסכום האמור עד ליום 10.1.2023.

המבקשים לא הפקידו את הערובה שנקבעה עד למועד האחרון שנקבע בהחלטה (10.1.2023), ועד בכלל. ביום 12.1.2023 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום (השופטת ד' ורד), בגדרה נדחתה התנגדות המבקשים לביצוע השטר, מחמת אי-הפקדת ערובה.

3.בשעות הערב של אותו היום, הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 375/23), נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 13.11.2022, אשר בגדרו הופחת סכום הערובה כאמור ל-250,000 ש"ח.

בהחלטתי מיום 16.1.2023 נדחתה בקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים, בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

4.ביני לביני, ביום 15.1.2023, הגישו המבקשים ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום מיום 12.1.2023, אשר דחה את התנגדותם לביצוע שטר מחמת אי-הפקדת ערובה (ע"א 35848-01-23).

לצד הערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל עד להכרעה בערעור. בגדרי הבקשה נטען כי סכום הערובה שנקבע, בסך של 250,000 ש"ח, הוא סכום "אסטרונומי" ובלתי-סביר, והותרתו על כנו תביא להתמוטטות המבקשת 1; וככל שלא יעוכבו הליכי ההוצאה לפועל יגרם למבקשים נזק בלתי הפיך בדמות פגיעה אנושה בעסק. עוד נטען כי קיימות למבקשים טענות הגנה חזקות לעניין עצם החוב, וכן לעניין קיזוז.

ביום 25.1.2023 הגישו המבקשים בקשה לביטול עיקולי צד ג' שהוטלו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל.

החלטת בית המשפט המחוזי

5.ביום 26.1.2023 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי (השופטת ע' רביד), אשר דחתה את הבקשה לעיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל.

בית המשפט המחוזי עמד בהחלטתו על ההלכה שלפיה מצבו הכלכלי של מבקש שהוטל עליו חיוב כספי אינו מהווה שיקול בבקשה לעיכוב ביצוע, אלא בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: המבקש הניח תשתית עובדתית מספקת באשר לנזק הכלכלי שייגרמו לו כתוצאה ממימוש פסק הדין; המבקש שכנע כי יש לערעור סיכויים טובים להתקבל; בית המשפט נתן את הדעת לפגיעה האפשרית העלולה להיגרם לצד הנגדי כתוצאה מעיכוב הביצוע.

בהינתן הלכה זו, בית המשפט המחוזי קבע כי לא עלה בידי המבקשים לעמוד בתנאיה, ובפרט לא הונחה תשתית לטענה שלפיה תשלום הערובה יביא לקריסתם הכלכלית של המבקשים. לעניין זה עמד בית המשפט המחוזי על כך שהמבקשים לא צירפו אסמכתאות כדי לתמוך בטענה בדבר מצבם הכלכלי. כמו כן, לעניין סיכויי הערעור, נקבע כי אלו אינם מן המשופרים, מקום בו טענות המבקשים באשר לחיובם בהפקדת ערובה, כמו גם לעניין גובה הערובה, נדונו והוכרעו זה מכבר בבית המשפט המחוזי ובבית משפט זה בהליכים קודמים (פסק הדין ב-רע"א 23441-09-22 מיום 13.11.2022; החלטתי ב-רע"א 375/23 מיום 16.1.2023).

אשר על כן, נדחתה בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל, וכיוצא בזה גם הבקשה לביטול העיקולים.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

בקשת רשות הערעור

6.בבקשת רשות הערעור דנן, טוענים המבקשים כי היה על בית המשפט המחוזי להורות על עיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל עד להכרעה בערעור שהוגש. זאת, הן לנוכח סיכויי הערעור והן לנוכח מאזן הנוחות:

במישור סיכויי הערעור, טוענים המבקשים כי סכום הערובה שנדרשו לשלם כדי לנהל את הליך ההתנגדות הוא בלתי-סביר, ויש בו כדי לשלול מהם את זכות הגישה לערכאות, במובן זה שאין ביכולתם להשמיע את טענותיהם ביחס לחוב מושא ההליכים.

במישור מאזן הנוחות, טוענים המבקשים כי ככל שלא יעוכבו הליכי ההוצאה לפועל, הליכים אלו יביאו לפגיעה אנושה בחברה, שיביאו לקריסתה ולפתיחה בהליכי חדלות פירעון. יש לציין כי זו הפעם צירפו המבקשים אסמכתאות באשר למצבם הכלכלי: אישור על היעדר נכסים של המבקש 2 (מר מקסים קוברין) מיום 8.9.2022; דוח מאזן בוחן ודוחות מע"מ לשנת 2020 ולשנת 2021 של המבקשת 1 (מקס מצברים בע"מ); תדפיסי בנק עדכניים וריכוז חשבונותיהם של המבקשים.

דיון והכרעה

7.לאחר שעניינתי בבקשת רשות הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף ללא קבלת תשובה.

8.כפי שנפסק לא אחת בבית משפט זה: "קבלת בקשות רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשה שהוגשה אליו, כערכאת ערעור, לעיכוב ביצוע פסק דינה של הערכאה הדיונית, אמורה להיעשות במשורה, כאשר הדבר נדרש למניעת עוול או נזק בלתי הפיך לבעל דין" (רע"א 7421/22 לוי נ' בן שלום ביסוד המעלה 11 בע"מ, פסקה 13 וההפניות שם (23.11.2022) (להלן: עניין לוי)). לא מצאתי כי המקרה דנן הוא מסוג המקרים הנ"ל, משלא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי. ואפרט.

9.הלכה היא כי בבסיס החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע עומדים שני שיקולים: האחד, סיכויי הערעור להתקבל; והשני מאזן הנוחות. בין שני שיקולים אלו מתקיים יחס של מקבילית כוחות – ככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר ניתן להקל בדרישת מאזן הנוחות, ולהיפך. עם זאת, מקובל לראות בשיקול מאזן הנוחות כבעל מעמד הבכורה (עניין לוי, בפסקה 14, וההפניות שם).

10.אשר לסיכויי הערעור – כאמור לעיל, הערעור שלצידו הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע הוגש על פסק דינו של בית משפט השלום בהליך ההתנגדות לביצוע שטר (מיום 12.1.2023), אשר בגדרו נדחתה ההתנגדות מחמת אי-הפקדת ערובה. במסגרת הערעור, טענות המבקשים מתמקדות בעצם התניית הרשות להתגונן בערובה, כמו גם בסכום הערובה הגבוהה, לטענתם.

אלא מאי, טענות אלו נדונו זה מכבר בשלוש החלטות שונות. תחילה, התנה בית משפט השלום את הרשות להתגונן בהפקדת ערובה בסכום של 500,000 ש"ח, וזאת לנוכח השקפתו לגבי הקשיים בטענות המבקשים בהתנגדות (החלטה מיום 4.7.2022). לאחר מכן, היה זה בית המשפט המחוזי, בפסק דינו מיום 13.11.2022, שאכן הפחית את סכום הערובה ל-250,000 ש"ח, אולם הותיר על כנו את עצם החיוב (ובסכום האמור). בפעם השלישית, ניתנה החלטתי ב-רע"א 375/23, שם נדחתה בקשתם של המבקשים למתן רשות ערעור.

עיינתי בהודעת הערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי, ונראה כי לעניין הפקדת הערובה, על פניו, אין בהודעת הערעור כל טענה חדשה שלא נשמעה בהליכים הקודמים המתוארים לעיל. משאלו פני הדברים, נראה כי סיכויי הערעור אינם מן המשופרים, בלשון המעטה.

11.אשר למאזן הנוחות – את טענותיהם במישור זה מבססים המבקשים על מצבם הכלכלי, ובמסגרת זו הניחו לפניי אסמכתאות לכך.

ככלל, הנטייה היא שלא לעכב ביצוע של פסק דין לחיוב כספי (ובקשה לביצוע שטר דינה כפסק דין (סעיף 81א(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967)), מכיוון שלרוב אין מדובר בנזק בלתי הפיך. זאת, למעט מקרים מיוחדים. כדי להצדיק עיכוב ביצוע של פסק דין כספי, על המבקש להצביע על התקיימות אחד משני מצבים: (א) אם יזכה בערעור יהא קושי ממשי לגבות את כספו בחזרה; (ב) ביצוע פסק הדין יגרום לו נזק כלכלי אנוש, ואף לקריסה הכלכלית (רע"א 6286/18 וינשטיין נ' ג'רבי, פסקה 7 וההפניות שם (11.10.2018) (להלן: עניין וינשטיין)). ענייננו נופל, לטענת המבקשים, בגדר המצב השני, עת נטען כי הליכי ההוצאה לפועל יביאו לקריסתם הכלכלית של המבקשים.

כפי שעמד על כך בית המשפט המחוזי בהחלטתו, בבית משפט זה נפסקו שלושה תנאים אשר בהתקיימם ניתן לשקול, במסגרת החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע, את האפשרות כי דחיית הבקשה תביא לקריסה כלכלית:

"יש מקרים שבהם יש לשקול את האפשרות כי אי העיכוב יביא להתמוטטות כלכלית, ולהורות על עיכוב ביצוע, וזאת בכפוף לשלושה תנאים מצטברים: ראשית, על המבקש להניח, באמצעות תצהיר, תשתית עובדתית מספקת לטענותיו באשר לנזקים שייגרמו לו כתוצאה ממימוש פסק הדין, למהותם ולאפשרות תיקונם; שנית, עליו לשכנע את בית המשפט בכך שלכאורה יש לערעורו סיכויים טובים להתקבל; ושלישית, יש להתחשב גם בפגיעה האפשרית העלולה להיגרם לזוכה מן העיכוב" (רע"א 6280/14 טישלר נ' חטיאל, פסקה 3 (6.10.2014); עניין וינשטיין, פסקה 8; בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נ(5) 405, 405–406 (1997)).

לעניין התנאי הראשון, שעניינו הנחת תשתית עובדתית מספקת לטענות בדבר הנזק הכלכלי שייגרם ככל שלא תתקבל הבקשה לעיכוב ביצוע – בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשים לא הרימו נטל זה. כאמור לעיל, בבקשת הרשות שלפניי צורפו אסמכתאות באשר למצב הכלכלי של המבקשים אשר לא הונחו בפני בית המשפט המחוזי, ובכך נעשה ניסיון מטעם המבקשים להרים את הנטל האמור. עם זאת, גם אם אניח לטובת המבקשים כי אכן מצבם הכלכלי מקים קושי לא מבוטל (ואינני קובע זאת), אין בכך כדי להביא בהכרח למסקנה כי יש להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע.

זאת, בהינתן התנאי השני מבין שלושת התנאים המצטברים המנויים לעיל, שענייננו סיכויי הערעור להתקבל. תנאי זה מקים בפני המבקשים קושי ממשי, כפי שצוין לעיל.

12.לא זו אף זו, בבית משפט זה נפסק לא פעם כי אין בנקיטת הליכי הוצאה לפועל, כשלעצמם, כדי לגרום לנזק בלתי הפיך שמצדיק את עיכוב ההליכים – וזאת מקום בו פתוחה הדרך בפני המבקשים לעתור לחקירת יכולת (ע"א 1762/22 פרץ נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 3 (11.3.2022); ע"א 4390/21 עיראקי נ' עו"ד אהד בתרון – מנהל מיוחד, פסקה 2 (26.7.2021)).

13.לנוכח האמור, סבורני כי גם שיקול מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתם של המבקשים, בוודאי שלא במידה הנדרשת לצורך קבלת הבקשה דנן.

14.אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.