רע"א 9615/06 הלן קרפילובסקי נ. ישיבת נזר ישראל מוסדות תורה

א.

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת דותן) בבר"ע 2098/06 מיום 7.11.06, בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-משפט השלום בתל-אביב (השופטת גרוסמן) מיום 13.6.06, בה הורתה על מחיקתו של כתב הגנה מתוקן שהגישו המבקשים ללא נטילת רשות מבית-המשפט.

ב.

לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו הוגשה תביעה נגד המבקשים, שעניינה התחייבות מר יצחק חיציק ע"ה (להלן המנוח) להעלות תרומה לישיבת "נזר ישראל מוסדות התורה" (להלן המשיבה) על פי הסכם מיום 22.5.01.

ג.

בכתב ההגנה המקורי שהוגש מטעם המבקשים נטען, כי המנוח ביטל את תרומתו הנטענת עוד בחייו, וכי הדבר הובא לידיעת המשיבה מבעוד מועד. עוד נטען בכתב ההגנה, כי המנוח לא הזכיר את המשיבה בצוואתו, אשר נערכה זמן קצר לאחר ביטול התרומה. בכתב ההגנה לא הועלתה טענה לפיה מסמך ההתחייבות זויף. חרף כך, בישיבת קדם משפט סופית שהתקיימה ביום 11.4.06 טענו המבקשים, כי הגישו למשטרה תלונה לפיה מסמך ההתחייבות זויף, וכי בידם חוות-דעת מקצועית של מומחה לבדיקת מסמכים התומכת בטענה זו.

ד.

בא-כוח המשיבה התנגד להעלאתה של טענת הזיוף, בנימוק שמדובר בשינוי חזית. עמדתו התקבלה על דעתו של בית-משפט השלום, אשר קבע כי שלב קדם המשפט – תם, וכי כיוון שהתביעה מתנהלת בפני בית-המשפט מזה שנתיים, אין הצדקה לשוב ולפתוח בהליכי קדם-משפט מראשיתם. בהתאם, הורה בית-המשפט על הגשת תצהירי עדות ראשית, וקבע, כי ככל שהצדדים מעוניינים להגיש חוות-דעת מומחים, עליהם לעשות כן במועדים שנקבעו להגשת התצהירים מטעמם.

ה.

חרף כל אלה, הגישו המבקשים לבית-המשפט ביום 30.4.06 כתב הגנה מתוקן אשר כלל את טענת הזיוף. זאת, מבלי שקדמה להגשתו של כתב הגנה זה בקשה לתיקון, ומבלי שניתנה לכך רשותו של בית-המשפט. לבקשת המשיבה, הורה בית-המשפט על הוצאת כתב ההגנה המתוקן מתיק בית-המשפט (החלטת בית-משפט השלום מיום 13.6.06).

ו.

כנגד החלטה זו, הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (בר"ע 2098/06). בגדר הבקשה נטען – על יסוד תקנה 136 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד -1984 – כי משהוזמנה על ידיהם חוות-דעת מומחה, עומדת להם האפשרות לתקן את כתב ההגנה שהגישו בתוך 15 ימים מקבלתה של חוות-הדעת האמורה. המשיבה התנגדה למתן רשות הערעור, בטענה כי נוסחה של תקנה 136 אינו עולה בקנה אחד עם עמדתם של המבקשים, וכי משמעותה של התקנה היא כי זכותו של בעל דין לתקן את כתב טענותיו קמה רק מקום בו הוגשה חוות-דעת של מומחה מטעם בית-המשפט, ולא מקום בו הוגשה חוות-דעת של מומחה מטעם בעלי-הדין עצמם.

ז.

בקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים – נדחתה בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי

מיום 7.11.06. בהחלטתו דחה בית-המשפט את הפרשנות שביקשו המבקשים להעניק לתקנה 136, בציינו כי תקנה 136 ממוקמת בסביבתם של סעיפים העוסקים כולם בחוות-דעת מומחה שמונה מטעם בית-המשפט, וכן ציין בית-המשפט כי: "הפרשנות המוצעת על ידי ב"כ המבקשים מעניקה לבעל דין את הזכות הבלתי מוגבלת לתקן את כתב טענותיו כל עת שיחפוץ, אם יקדים לתיקון חוות דעת מוזמנת מכל מין וסוג. פירוש זה אינו מתיישב עם הגיונם של דברים ותוצאתו תיקון בלתי מבוקר של כתבי טענות, וכפועל יוצא התמשכות אינסופית של ההליכים" (עמ' 5 להחלטת בית-המשפט המחוזי מיום 7.11.06).

ח.

מכאן הבקשה שבפני, בגדרה טוענים המבקשים כי שגה בית-המשפט המחוזי בפרשנות שהעניק לתקנה 136; כי הפרשנות הנכונה שיש ליתן לתקנה זו היא זו שהוצעה מטעמם, וכי לאורה של פרשנות זו, לא היה מקום למחוק את כתב ההגנה המתוקן שהוגש על ידיהם.

ט.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחים שצורפו לה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיעתר לה. ראשית, המדובר בהחלטה דיונית, ובבקשות מסוגה אין מדרכו של בית-משפט זה להתערב, לא כל שכן בגלגול שלישי.

י.

שנית, משום שאף לגופו של עניין, אף אם לא נאמץ במלואה את הנמקתו של בית המשפט המחוזי, אין המקרה דנא נופל בכל אופן בגדר תקנה 136. תקנה זו קובעת:

תיקון כתבי הטענות

"בעל דין רשאי, תוך חמישה עשר ימים מהיום שהומצאה לו חוות דעתו של המומחה, לתקן, בלי נטילת רשות מבית המשפט, את כתב טענותיו לאור האמור בחוות הדעת; היה בעל הדין תובע, רשאי הוא לתקן את הסעד שביקש, בין להעלאה ובין להפחתה, בין להרחבה ובין לצמצום".

דומה כי תקנה זו לא פורשה עד תום ובבהירות מלאה באשר לשאלה, האם תחולתה היא אך על מומחה שמונה מטעם בית המשפט, או אף על מומחה מטעם אחד צד מן הצדדים. פרק י"א לתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינו מומחים, ראשיתו בהוראות כלליות (תקנות 126-125), המשכו בתקנות העוסקות במומחה מטעם בעל דין (תקנות 129-127), ואחר כך באה תקנה 130, העוסקת במינויו של מומחה מטעם בית המשפט; תקנה 130א (מתשס"ה) עניינה הודעה על רצון לחקור מומחה, כל מומחה; תקנה 131 עוסקת בקביעת שכרו של מומחה שמונה מטעמו של בית המשפט; תקנה 132 קובעת את סמכותו וחובותיו של מומחה מטעם בית המשפט; תקנה 133 עוסקת בבקשת הנחיות על-ידי מומחה אשר מונה מטעם בית המשפט. ואולם, תקנה 134א (מתשס"ה) עוסקת בצירוף אסמכתאות לחוות דעת כל מומחה, בין מטעם בעל דין ובין מטעם בית המשפט; תקנה 135 עוסקת ב"מומחה רפואי" ודומה – אך איני בטוח – שעניינה מומחה שמינה בית המשפט. שאלה היא איפוא האם תקנה 136 היא המשך ישיר של התקנות המסדירות בעיקרן וברובן את פעולתו של מומחה שמונה מטעם בית המשפט, מה שיתכן על-פי מרבית סביבתה החקיקתית, וכפי שסבר בית המשפט המחוזי – או שמא חלה היא גם על מומחה מטעם צד. התיזה התומכת בזאת שהמדובר במומחה מטעם בית המשפט מסתייעת בכך שהתקנות 130א ו-134א שנוספו בתשס"ה הן חריג בנוף, בעסקן במומחים בכלל, ושמא לא ניתנה הדעת במלואה למיקומן.

י"א.

אכן, כפי שציינו המבקשים, בכתבי המחברים שעסקו בתקנות לא נתחדדה כהלכתה השאלה שהוצבה (ראו זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מה' 7 בעריכת ש' לוין) ס' 407 בעמ' 502; גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 8), עמ' 237-236). עם זאת פסק הדין החשוב שאליו נדרשו המבקשים עסק בחוות דעת שניתנה על-ידי מומחה בית המשפט; כך לכאורה עולה מע"א 644/71 שאבי נ' בן יצחק , פ"ד נו(2) 291 (השופט ברנזון), וראו עמ' 293. גם רע"א 2792/05 מנאע נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם) (השופט גרוניס) עניינו מומחה מטעם בית המשפט. אמנם, ברע"א 1513/03 משרד הבריאות נ' מתרגם לילך (טרם פורסם) (השופט – כתארו אז – אור) היה כנראה המדובר בחוות דעת של מומחה מטעם צד, אך בית המשפט נדרש שם למתן רשות בית המשפט , אף שגם הזכיר את תקנה 136; לכן אין לדעתי ללמוד הימנו לענייננו. דעתי כשלעצמי נוטה לפירושו של בית המשפט המחוזי, אף אם אינו נטול ספקות, וזאת על-פי מכלול הנתונים. ואולם – וכאן ההסבר מדוע איני סבור שיש צורך להכריע בשאלה או לקבוע מסמרות – לדידי, אף בפירוש הליברלי ביותר החורג מדל"ת אמותיו של המומחה מטעם בית המשפט, אין להחיל את תקנה 136 על חוות דעת שהוגשה מטעם המבקש לתקן את כתב ההגנה בכבודו ובעצמו, כבנידון דידן. פרשנות כזו, ובכך צדק לדעתי – בכל הכבוד – בית המשפט המחוזי, משמעה מתן חופש לבעל דין לתקן את כתב טענותיו ללא נטילת רשות בכל שלב בו יחפוץ לעשות כן, ככל שיקדים לתיקון האמור חוות דעת מומחה מטעמו. ברי, כי מצב דברים זה אינו הגיוני, והוא מנוגד לשאיפה לניהולו של ההליך המשפטי באופן יעיל ותכליתי. גם לשון התקנה אינה תומכת בפירושם של המבקשים: המדובר בתקנה בחוות דעת ש"הומצאה"; למונח המצאה יש משמעות בסדרי הדין (ראו פרק ל"ב לתקנות), וככלל המדובר בהמצאת כתבי בית דין מטעם צד אחר או מטעם בית המשפט , קרי, מצד אחד למשנהו ולא מצד לעצמו. לכן אין להלום את פירושם של המבקשים; לפיכך לא היה בידיהם להגיש כתב הגנה מתוקן ללא רשות.

י"ב.

משלא נתבקשה תשובה, כדי שלא להכביר הוצאות, לא אאריך מעבר לכך, וכמובן באי היעתרות לבקשה אין כדי לקבוע דבר באשר לדרכים דיוניות ככל שהן קיימות בידי המבקשים להביא תעצומותיהם בנשוא הבקשה לגופה, ואין בידי להוסיף על אשר כתבו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי.

י"ג.

נוכח כל האמור, אין בידי להיעתר לבקשה.