רע"א 6015/16 פלוני נ. ד"ר הרלינג מיכאל

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 28.6.2016 (כב' השופטת נ' בן אור ), בגדרה נדחתה בקשת המבקשת להגשת שתי חוות דעת רפואיות מטעמה.

רקע

1.בשנת 2012 הגישה המבקשת נגד המשיבים תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, בגדרה נטען כי טיפול רפואי רשלני שהוענק לה על-ידי המשיב 1, רופא המשפחה אצלו טופלה, גרם לנזק בלתי הפיך במסתם לבהּ. לכתב תביעתה צרפה המבקשת את חוות דעתו של פרופ' קפלינסקי בתחום הקרדיולוגיה. המשיבים מצדם, הגישו חוות דעת בתחום הקרדיולוגיה וחוות דעת בתחום רפואת המשפחה. בהמשך, ולאחר שהליכי גישור שהתקיימו בין הצדדים העלו חרס, נקבע התיק לשמיעת הוכחות בימים 7.9.2015 (פרשת התביעה) ו-28.10.2015 (פרשת ההגנה), כאשר ישיבת הסיכומים נקבעה ליום 19.11.2015. במועד שנקבע נשמעה פרשת התביעה במלואה, במסגרתה נחקר, בין היתר, פרופ' קפלינסקי. למרבה הצער, מספר ימים לאחר הישיבה האמורה נפטר בא-כוחה דאז של המבקשת, עו"ד אלבינצר ז"ל. בנסיבות שנוצרו, בוטלו המועדים הנוספים שנקבעו בתיק. ביום 26.4.2016 הגיש בא-כוחה הנוכחי של המבקשת לבית המשפט הודעה לפיה הוא שייצגהּ בהמשך ההליך, ובצדה בקשה להתיר לו להגיש שתי חוות דעת רפואיות נוספות – האחת בתחום רפואת המשפחה, והשנייה בתחום מחלות זיהומיות. המשיבים התנגדו לבקשה.

2.ביום 28.6.2016 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקשת. בטרם פנה לבחון את נסיבות העניין, פירט בית המשפט שיקולים שונים שיש לייחס להם משמעות בעת ההידרשות לבקשה להגשת ראייה לאחר שחלף המועד שנקבע להגשת הראיות – ובהם, טיב הראיה; השלב בו מצוי ההליך; הסיבה שבעטיה לא הובאה הראייה קודם לכן; והנזקים שעשויים להיגרם לכל אחד מן הצדדים להליך בעקבות דחיית או קבלת הבקשה.

הובהר כי המבקשת לא הצביעה על קיומו של טעם שיש בו כדי להצדיק הוספת חוות דעת בתחום מחלות זיהומיות. באשר לבקשה להוספת חוות הדעת בתחום רפואת המשפחה – שהיא הסוגיה המועלית בבקשה דנא – צוין, כי חוות הדעת שהוגשה בתחום הקרדיולוגיה מטעם המבקשת עסקה כולה בשאלת סבירות התנהלותו של רופא המשפחה שטיפל בה, ועל כן סבר בא-כוחה המנוח של המבקשת שיש בה כדי לבסס כראוי את עילת תביעתה, וכי אין צורך בהוספת חוות דעת נוספת בתחום רפואת המשפחה. נקבע, כי לא הובהר מדוע לא הוגשו חוות הדעת מושא הבקשה עם הגשת כתב התביעה, או למצער עם הגשת חוות הדעת מטעם המשיבים. בהקשר זה צוין, כי בא-כוחה הנוכחי של המבקשת אינו חולק על מקצועיותו של עו"ד אלבינצר ז"ל באשר לאופן ניהול התיק ולמעשה כל שעומד על הפרק במסגרת הבקשה הוא שיקול דעת מקצועי שונה בכל הנוגע לניהול התיק. לפיכך נקבע, כי חילופי הייצוג, לכשעצמם, אינם מהווים טעם טוב דיו כדי להצדיק הגשת חוות דעת נוספות באיחור ניכר.

עוד נקבע, כי בניגוד לטענות המבקשת, ההליך אינו נמצא בראשיתו שכן עדי התביעה נשמעו כולם ונותר אך לשמוע את עדי ההגנה, וזאת לאחר שההליך גם כך התעכב, בין היתר, בשל הליכי הגישור שהתקיימו בין הצדדים ופטירתו המצערת של עו"ד אלבינצר ז"ל. הובהר, כי היעתרות לבקשה תגרום לדחייה ניכרת נוספת בניהול התיק, נוכח הצורך שיתעורר לאפשר למשיבים להגיש חוות דעת משלימות מטעמם, כאשר ייתכן שאף יהא צורך בחקירה מחודשת של עדי התביעה – אפשרות שיש בה כדי להביא ל"התחלת המשפט מחדש". לבסוף צוין, שיש ממש בטענת המשיבים כי קבלת הבקשה עשויה לפגוע בהגנתם, מחשש שחוות הדעת הנוספות "יותאמו" לנקודות החוזק והחולשה שעלו מחקירת עדי התביעה.

3.כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה דנא (המשיגה על דחיית הבקשה להוספת חוות דעת בתחום רפואת המשפחה בלבד), בגדרה נטען כי החלטת בית המשפט המחוזי מנוגדת למגמה הניכרת בפסיקת בית משפט זה לפיה ראוי לנקוט ביד רחבה בכל הנוגע לבקשות להגיש ראיות באיחור, בייחוד בשלב הדיוני בו מצוי התיק הנדון, כשטרם נחקרו עדי המשיבים, כאשר הנזק שעשוי להיגרם למשיבים ניתן לפיצוי על-ידי פסיקת הוצאות שאינן מותנות בתוצאות ההתדיינות. נטען, כי חוות הדעת בתחום רפואת המשפחה לא הוגשה מלכתחילה עקב מחדל של עו"ד אלבינצר ז"ל, אשר לא היה במצב בריאותי מיטבי בזמנו, ועל כן גם לא תיקן את מחדלו בשלבים דיוניים מתקדמים יותר. בהקשר זה הובהר כי בהתחשב בכך שהרשלנות הנטענת מיוחסת לרופא המשפחה של המבקשת, אי-הבאת חוות דעת בתחום רפואת המשפחה עלול לפגוע משמעותית בביסוס תביעת המבקשת, תוך הפנייה לפסיקה במקרים דומים. לפיכך נטען, כי אי-מתן אפשרות למבקשת לתקן מחדל זה עתה, יגרום לה לעיוות דין חמור ויפגע בגילוי האמת. מכל מקום נטען, כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, הוספת חוות הדעת לא תסב נזק למשיבים ולא תביא ליתרון מהותי למבקשת, בין היתר, משום שאין מדובר בבקשה להחלפת כל המומחים הרפואיים. לבסוף נטען, כי יש לדון בבקשה עתה, שכן במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי לא יהא זה מעשי להידרש להשגות המובאות בה.

דיון והכרעה

4.לאחר העיון בבקשה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות מבלי להידרש לתשובת המשיבים.

החלטת בית המשפט שלא להתיר הגשת חוות דעת רפואיות נוספות בשלב זה של ההליך נוגעת לאופן ניהול הדיון – עניין המסור באופן מובהק לשיקול דעתה של הערכאה המבררת, וערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב באופן הפעלתו של שיקול הדעת האמור (ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 204-203 (מהדורה שלישית, 2012); רע"א 6830/15 פלוני נ' פלונית , פסקה 25 (12.1.2016). זאת, מבלי שיהא בכך אישור לדרך בה נקט בית משפט קמא.

בלי לטעת מסמרות לגופה של החלטת בית משפט קמא, לא מצאתי כי יש להתערב בה בעת הזו. ככל שהמבקשת תבקש להשיג על פסק הדין שיינתן, ובכלל זה – על ההחלטה מושא הבקשה דנא, יהא באפשרותה לעשות זאת במסגרת הערעור בסיום ההליך. מובן הוא כי ככל שיש בטענותיה ממש (וכאמור, איני מביע דעתי בעניין זה), הדבר יוכל להתברר במסגרת הערעור, ככל שיוגש.

5.מעבר לדרוש, אציין כי החלפת הייצוג בתיק, על נסיבותיה הטראגיות, אינה יכולה, לכשעצמה, להצדיק היענות לבקשת המבקשת להוספת חוות דעת רפואית מטעמה או את התערבותו של בית משפט זה בהחלטת בית המשפט המחוזי ( רע"א 2298/06 השבוע באשדוד בע"מ נ' בן זקן (23.3.2006)). יובהר, כפי שאף הטעים בית משפט קמא, כי עו"ד אלבינצר ז"ל סבר שדי בחוות הדעת בתחום הקרדיולוגיה שהגישה המבקשת כדי לבסס את חבות המשיבים, ועל כן לא הגיש חוות דעת נוספות או חוות דעת נגדיות לאחר הגשת חוות הדעת הרפואיות מטעם המשיבים. המבקשת טוענת עתה כי בא-כוחה דאז נתפס לכלל טעות בכך שלא מצא לנכון להגיש חוות דעת בתחום רפואת המשפחה, וזאת, בין היתר, בעקבות מצבו הרפואי שאף לא אפשר לו לתקן טעותו בהמשך. ואולם, לא הובא בפני כל ביסוס לטענה כי מצבו הרפואי של בא-כוח המבקשת המנוח הוביל לפגיעה באופן ניהול ההליך מצדו.

בכל מקרה, דומני שאין ממש בטענת המבקשת לפיה בהתחשב בשלב בו נמצא ההליך הגשת חוות דעת נוספת מטעמה לא תביא לסרבולו. ברי כי הגשת חוות דעת נוספת לאחר שנפתח שלב ההוכחות ונשמעו כל עדי התביעה, משבשת את סדר שמיעת המשפט, גורמת להתארכות ההליך ועלולה לפגוע בצד שכנגד. במיוחד כך הוא כאשר בפי המבקשת אין טעם טוב מדוע לא הוגשה חוות הדעת שהגשתה מתבקשת עתה במועד הקבוע לכך בדין. נראה כי בא כוחה הקודם של המבקשת סבר שאין צורך בכך, ואין לשלול את האפשרות שהנחתו זו תתאמת. לפיכך, החלטת בית משפט קמא אינה בהכרח מוטעית, אלא מבטאת גישה אפשרית לגבי אופן הפעלת שיקול הדעת של הערכאה המבררת במקרים כגון דא. עם סיום ההליך כולו, כשתתברר התמונה במלואה, תוכל ערכאת הערעור לשקול את המכלול, ובתוך כך גם את הסוגיה הנדונה, אך אין מקום להתערבות בית משפט זה בשלב הנוכחי של ההליך.

המבקשת הוסיפה וטענה, כי תקנה 136 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), מורה בפירוש כי בתגובה להגשת חוות דעת מומחה רשאי הצד שכנגד לתקן את כתב טענותיו "לאור האמור בחוות הדעת" שהוגשה בלבד . ואולם, אף בטענה זו אין ממש, שכן חוות דעת רפואית מהווה חלק מכתב הטענות של בעל-הדין, ועל כן הגשת חוות דעת רפואית נוספת מהווה למעשה תיקון כתב טענותיו. משכך, ובהתאם לתקנה 94 לתקנות, בעל הדין שכנגד אינו מוגבל בהיקף ובמהות התיקונים שיערוך מצדו לכתב טענותיו-שלו בעקבות התיקון האמור ( רע"א 3686/16

פלונית נ' מדינת ישראל - המרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי (איכילוב), פסקה 8 (26.7.2016)) . ממילא יצוין, שבית משפט זה עמד בעבר על הצורך בהשלמת פרשנותה של תקנה 136 לתקנות ולקבוע האם היא חלה אך במקרה של הגשת חוות דעת של מומחה שמונה מטעם בית המשפט או אף על הגשת חוות דעת מומחה שמונה מטעם אחד הצדדים (ראו: רע"א 9615/06

קריפלובסקי נ' ישיבת נזר ישראל מוסדות תורה

(4.2.2007)) .

6.כאמור, המבקשת תהא רשאית לערער על החלטה זו במסגרת ערעור על פסק הדין כולו, אם תהיה מעוניינת בכך ואם הנושא יוסיף ויהא רלבנטי, לאחר סיום ההליך. בשלב הנוכחי אין מקום לדיון בהשגה על החלטת הביניים הנדונה.

הבקשה נדחית אפוא, משלא נתבקשה תשובה לא ייעשה צו להוצאות.