רע"ב 1010/07 זכי אבו ראס נ. הממונה על עבודות שרות

1.המבקש נידון בבית משפט השלום בנצרת בת.פ. 1396/05 לתקופת מאסר בת ארבעה חודשים בגין עבירות אלימות במשפחה, ונקבע שהמבקש ירצה את מאסרו בעבודות שירות. ביום 1.11.05 החל המבקש בריצוי עונשו, כאשר כבר מההתחלה נעדר המבקש תכופות בלא אישור ממקום העבודה שנקבע עבורו בעיריית טבריה. לטענתו, מצבו הבריאותי מנע ממנו להתייצב במקום המרוחק מביתו. המבקש זומן מספר פעמים להופיע בפני וועדה רפואית אך לא נענה וגם לא הגיע לשימוע אליו זומן. בשיחה טלפונית זומן המבקש לוועדת בירור וסוכם כי יחזור למקום עבודתו ביום 24.1.06. בניסיון להקל עם המבקש, הוצב המבקש ביום 2.2.06 בעיריית נצרת לריצוי עונשו. אולם, גם שם נעדר המבקש מעבודתו בלא אישור ולא התייצב לשיחות בירור אליהן זומן בעקבות היעדרויותיו. בעקבות זאת הורה נציב בתי הסוהר, לפי המלצת המשיב, ביום 11.4.06 על הפסקה מנהלית של עבודת השירות.

2.

המבקש ערער על החלטת המשיב לבית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת (כב' הנשיא מ' בן–דוד). לטענתו, היעדרויותיו מעבודתו בעיריית טבריה נבעו מבעיות רפואיות. אומנם, בביקורת שנערכה בעיריית נצרת לאחר הצבתו נמצא כי נעדר אף שם, אולם לטענתו מדובר היה בהפרה מינורית של תנאי עבודתו. המשיב טען כי יש לדחות את העתירה בשל הגשתה באיחור, ובנוסף, טען לגופה של העתירה כי היעדרויותיו החוזרות של המבקש כמו גם אי התייצבותו לשיחות בירור, לזימונים אל הוועדה הרפואית ולהליכי השימוע מעידים על חוסר נכונותו לרצות את עונשו. כל זאת, על אף שניתנה למבקש ההזדמנות לרצות את עונשו קרוב למקום מגוריו. ביום 19.10.06 איפשר בית המשפט קמא למבקש לשוב ולפנות למשיב בבקשה כי יאות לאפשר לו לסיים את ריצוי עונשו בעבודות שירות. המשיב דחה את בקשת המבקש והדיון חזר לבית המשפט. בהחלטתו מיום 18.1.07 קבע בית המשפט כי החלטת המשיב להפסיק את עבודת השירות הייתה כדין. בית המשפט ציין בהחלטתו כי "אין זה מתפקידו של בית המשפט להחליף את שיקול הדעת של הרשות המנהלית כי אם לבחון השאלה האם נפל פגם המצדיק שינוי ההחלטה". בית המשפט בחן את עובדות המקרה ומצא כי לא נפל כל פגם בהחלטת המשיב, ולפיכך קבע כי על המבקש להתייצב לריצוי יתרת עונשו בבית הסוהר.

3.

על החלטה זו הוגשה הבקשה שלפני. המבקש טוען כי טעה בית המשפט בהחלטתו לדחות את עתירתו מן הטעם שאין להתערב בהחלטת הנציב על הפסקת עבודות השירות. לטענתו, לא היה ביכולתו של בית המשפט לקבוע את אשר קבע מבלי לבחון האם היו בפני הנציב ראיות ועובדות מוצקות לביסוס עמדתו והחלטתו. המבקש טוען כי החלטה על הפסקת עבודות שירות ומאסרו של אדם מחייבת תשתית ראייתית מוצקה, שלא התקיימה במקרה דנן. עוד נטען כי המשיב התעלם מהאישורים הרפואיים שהמציא המבקש וזימן אותו לוועדה רפואית אליה לא יכול היה להתייצב בשל מצב בריאותו. עוד טוען המבקש כי יש בהחלטת הנציב על הפסקה מינהלית של עבודות שירות משום התערבות פעילה בפסקי דין שניתנו על ידי בתי המשפט ואין זה מתפקידו להחליט החלטה זו, ולפיכך בקשה זו מעלה סוגיה החורגת מנסיבותיו הפרטיות.

4.דין הבקשה להידחות. הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה מתן רשות ערעור (ראו רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל , תק-על 86(2) 1134).

הנציב רשאי מתוקף תפקידו להחליט על הפסקה מנהלית של עבודות שירות. סמכות זו מוקנית לנציב על סמך סעיף51ט(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 הקובע:

נציב בתי הסוהר רשאי להחליט כי עבודתו של עובד שירות תופסק וכי הוא ישא את יתרת עונשו בבית סוהר, אם ראה הנציב כי נתקיים בעובד השירות אחד מאלה:

(1)

הוא נעדר מהעבודה ללא אישור הממונה או המפקח;

כפי שנאמר בהחלטת בית משפט קמא, תפקידו של בית המשפט מוגבל לבחינת סבירות החלטת הנציב (רע"ב 551/06 נאסר נ' נציב שירות בתי הסוהר , תק-על 2006(1) 1686). העובדה שהמבקש החל בריצוי עונשו בנובמבר 2005 וטרם השלים את חלקו הארי של העונש מעידה על זלזולו בחובותיו, וכך גם העובדה שבמהלך תקופה זו לא שמר על קשר עם הממונים עליו. לפיכך צדק בית המשפט בקבעו כי החלטת הנציב הינה סבירה וראויה (רע"ב 1663/98 יאיר נ' נציב שירות בתי הסוהר , תק-על 98(2) 332). חובת התייצבות לעבודות שירות אינה עניין שבשיקול דעת שכן מדובר בעונש שנגזר על אדם אשר יצא חייב בדין (רע"ב 6029/06 סרי נ' נציב שירות בתי הסוהר , תק-על 2006(3) 1715). משהמבקש הוא שהפר את תנאי עבודות השירות, וזאת אף לאחר העברתו לתפקיד הקרוב למקום מגוריו, אין לו להלין אלא על עצמו על כך שנשללה ממנו האפשרות לרצות את העונש שהושת עליו בעבודות שירות. טענת המבקש כי נעדר בשל בעיות רפואיות לא גובתה במסמכים בעתירה בפני בית משפט קמא וכך גם לבקשה שבפנינו לא צורף כל מסמך רפואי היכול לתמוך בטענותיו.

לפיכך, הבקשה נדחית. על המבקש להתייצב לריצוי יתרת מאסרו במקום ובמועד כפי שיורה לו הנציב.