רע"ב/רעב"ס 1384-23 רע"ב/רעב"ס 1384-23

1.לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופטת פ' נויבירט) מיום 16.2.2023, שניתנה בעתירת אסיר שהגיש המבקש (עת"א 3666-02-23). מדובר בעתירה שנייה שבה נקט המבקש בקשר עם החלטת הממונה על עבודות שירות מיום 14.11.2022, שבה הורה על הפסקה מינהלית של עבודות השירות וריצוי המאסר שהושת על המבקש כמאסר בפועל (להלן: הממונה ו-החלטת הממונה, בהתאמה).

רקע והשתלשלות ההליכים

2.במועד שבו היה על המבקש להתייצב למאסר בפועל בהתאם להחלטת הממונה, הגיש המבקש את עתירתו הראשונה – ובה עתר לשימוע נוסף בפני הממונה ולהזדמנות שנייה לביצוע עבודות השירות (עת"א 31348-12-22, להלן: העתירה הראשונה). העתירה הראשונה נדחתה ביום 23.1.2023 (השופטת ח' מאק-קלמנוביץ), תוך שנקבע כדקלמן:

"העובדות המתוארות, אשר אינן שנויות במחלוקת, מצביעות על כך שלעותר ניתנו מספר הזדמנויות. התקיימו שיחות אזהרה והבהרה בשני דרגים קודמים לפני השימוע שהתקיים בפני הגורם המוסמך. לא נפל כל פגם בהתנהלות שב"ס, לא במישור הפורמלי ולא במישור המהותי. לפיכך, אין בסיס לטענות כלשהן ואין מקום לאפשר לעותר שימוע נוסף לאחר שלא ניצל את ההזדמנויות שניתנו לו. מהתרשומות המצורפות לתגובת המשיבה ניתן לראות כי גורמי שב"ס התקשרו אל העותר פעמים רבות והבהירו לו את חובתו להתייצב. אין זה תפקידו של שב"ס לתזכר את עובד השירות ו'להתחנן' בפניו שיבוא לבצע את העונש שהוטל עליו.

למעלה מן הצורך, אוסיף כי כפי שצוין גם בהחלטות שב"ס נראה כי התנהלותו של העותר מצביעה על היעדר מוטיבציה, כך שאף אם הייתה ניתנת לו הזדמנות נוספת ספק רב אם היה בה כדיי לסייע".

בהמשך לאמור, בעתירה הראשונה נקבע כי המבקש יתייצב לריצוי מאסרו ביום 15.2.2023.

3.לאחר שהוכתבה ההחלטה המצוטטת לעיל במעמד הצדדים, ניתנה למבקש רשות דיבור – שאז טען לראשונה בפני בית המשפט כי חווה משבר משפחתי בעקבות מחלה קשה שבה חלה אביו, שהוא תושב הרשות הפלסטינית ומטופל שם, וכי מטעם זה הוא מבקש הזדמנות נוספת לרצות את עונשו בדרך של עבודות שירות. לנוכח האמור ניתנה החלטה נוספת, בזו הלשון:

"בדברי העותר (המבקש-ע'ב') שנשמעו לאחר מתן ההחלטה עלו נימוקים חדשים שאין להם ביטוי בתרשומות של שב"ס ואשר נזכרו בתצהיר המצורף לעתירה שבפני באופן לקוני ושולי.

מובהר כי החלטתי אינה מתייחסת לנימוקים הקשורים במצב הרפואי של אביו של העותר. העותר רשאי לפנות לשב"ס בבקשות בנושא זה, והגורמים המוסמכים בשב"ס יחליטו בהתאם למדיניות הנוהגת בשב"ס. אין בהחלטתי זו כדי למנוע משב"ס לקבל כל החלטה שבתחום סמכותו, וכן לשנות את מועד ההתייצבות של העותר אם יימצא לנכון" (להלן: ההחלטה הנוספת בעתירה הראשונה).

לנוכח האמור, העותר פנה לשירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס) בבקשות נוספות לעריכת שימוע לפני הממונה, ובמכתב מיום 26.1.2023 צירף לראשונה מסמכים רפואיים המעידים לכאורה על מצבו הרפואי הקשה של אביו. בקשות אלה נדחו על ידי שב"ס. ביום 13.2.2023 הגיש המבקש את אותם מסמכים רפואיים לבית המשפט במסגרת העתירה הראשונה וביקש את דחיית מועד ההתייצבות למאסר – ואולם בקשתו נדחתה עוד באותו יום, תוך שנקבע כי אין בחומר שצורף כדי להצדיק את הדחייה המבוקשת.

4.חרף ההחלטות בעתירה הראשונה, המבקש לא התייצב לריצוי מאסרו במועד שנקבע (15.2.2023 כאמור לעיל) – וחלף זאת הגיש עתירה נוספת, שנייה במספר (עת"א 3666-02-23, להלן: העתירה השנייה). בעתירה השנייה טען המבקש כי יש לזמנו לשימוע נוסף לפני הממונה לצורך הצגת המסמכים הרפואיים המעידים על מחלתו של אביו, וכן חזר וביקש את המשך עיכוב ריצוי עונש המאסר שהושת עליו. בית המשפט (השופטת פ' נויבירט) דחתה את העתירה השנייה, תוך שהובהר כי עניינו של המבקש מוצה כבר בהחלטות השונות שניתנו בעתירה הראשונה וכי לא היה מקום להגשת העתירה השנייה:

"במילים אחרות, במסגרת ההליך שהתנהל בעתירה הראשונה נבחנו טענותיו של העותר (המבקש-ע'ב') לעניין הפסקה מינהלית של עבודות השירות, כמו גם טענותיו הנוספות של העותר לעניין התנהלות שב"ס בפנייתו הנוספת של העותר לאחר דחיית עתירתו, וכן טענותיו לעניין מצבו הרפואי החדש של אביו של העותר. מעבר לכך, נבחנה הבקשה להארכת מועד של ההתייצבות למאסר בשל הפנייה לשב"ס כאמור. בירור עניינו של העותר מוצה, אם כן, במסגרת ההליך שהתנהל בעתירה הראשונה. לפיכך, ובהעדר בסיס חוקי להגשת עתירה נוספת בעניין שכבר הוכרע, לא היה מקום להגשתה של העתירה שלפניי ועל כן דינה להידחות.

במסגרת ההחלטה בעתירה השנייה הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע כי יש לדחות את עמדת המבקש, שלפיה בהחלטה הנוספת בעתירה הראשונה ניתן לו סעד אופרטיבי המחייב את שב"ס לשוב ולשקול את עניינו לאור המסמכים הרפואיים של אביו. בעניין זה הובהר כי "למרות הצגתם של מסמכים אלה התרשם בית המשפט כאמור כי לא הוצגה תשתית ראייתית למתן ארכה נוספת להתייצבות להמשך ריצוי העונש, שכן אין אינדיקציה לקריטיות מצבו של אבי העותר". סופו של דבר נקבע כי על המבקש להתייצב לריצוי מאסרו ביום 19.2.2023.

בקשת רשות הערעור שלפניי נסבה על ההחלטה בעתירה השנייה.

טענות המבקש

5.המבקש חוזר ומבקש "הזדמנות נוספת" לדבריו לריצוי מאסרו בעבודות שירות. לטענתו, אביו חלה במחלה קשה והוא זה שנושא לבדו בעלות הטיפול הרפואי שניתן לו ברשות הפלסטינית. עוד נטען כי משפחתו של המבקש היא קשת יום, ולמעשה אין איש שיכול לסייע לאב מלבד המבקש. יצוין כי לבקשת רשות הערעור לא צורפו מסמכים רפואיים או תשתית ראייתית אחרת כלשהי לנטען בה. המבקש, שאיננו מיוצג, מוסיף ומבקש כי ימונה לו סניגור מהסניגוריה הציבורית לצורך דיון בבקשה.

דיון והכרעה

6.דינה של בקשת רשות הערעור להידחות, בלא צורך בעמדת המשיבים.

כידוע, אמת המידה למתן רשות לערער על פסק דין של בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר היא מצמצמת, ורשות כאמור תינתן ככלל במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או סוגיה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה. כלל זה כוחו יפה גם בכל הנוגע לעתירות שעניינן החלטה על הפסקה מינהלית של צו עבודות שירות (רע"ב 856/22 אלמקייס נ' שירות בתי הסוהר - הממונה על עבודות שירות, פסקה 5 (3.2.2022); רע"ב 5863/21 שטרן נ' מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר, פסקה 5 (30.8.2021). אף אם ניתן לנקוט בגישה מקילה בעתירות מסוג זה, בהיותן למעשה בבחינת "גלגול שני", עניינו של המבקש אינו עומד באמת המידה המצמצמת האמורה. טענותיו מתמצות בעניינו הפרטני והקונקרטי, ודי בכך כדי להביא לדחיית בקשת רשות הערעור.

לגופם של דברים, ריצוי עונש מאסר בפועל בדרך של עבודות שירות מהווה "פריווילגיה שיפוטית" הניתנת לאסיר, בין היתר משיקולי שיקום. משכך, במקרים שבהם עובד השירות לא עומד בתנאים הנדרשים ממנו, הכלל הוא שאותה פריווילגיה תישלל ממנו ויתרת עונשו תרוצה בדרך של מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח (רע"ב 7734/22 כהן נ' הממונה על עבודות שירות – מפקדת גוש דן, פסקה 11 (13.12.2022); רע"ב 2666/21 ביטון נ' הממונה על עבודות שירות, פסקה 8 (19.4.2021)). בהחלטה שניתנה בעתירה הראשונה פירט בית המשפט שורה של הזדמנויות שניתנו למבקש לבצע את עבודות השירות כנדרש ממנו – לרבות שיחות טלפון ושיחות בירור והבהרת נהלים שנערכו לו, אזהרות שקיבל ושיחת שימוע שאליה לא התייצב. בנסיבות שפורטו, בית המשפט המחוזי לא מצא מקום לאפשר למבקש שימוע נוסף בפני הממונה – ויובהר כי ההחלטה שניתנה בנדון בגדר העתירה הראשונה היא סופית וחלוטה. במצב דברים זה, הצדק עם בית המשפט המחוזי כי לא היה מקום להגשת העתירה השנייה; ויודגש בהקשר זה כי אין זה מתפקידו של בית המשפט היושב בדין בעתירה השנייה לשמש כערכאת ערעור על המותב שנתן את ההחלטה בעתירה הראשונה.

יש להוסיף ולהבהיר כי במסגרת העתירה הראשונה כבר הוצגו לבית המשפט אותם מסמכים רפואיים שאותם מבוקש שוב להציג בפני הממונה. בית המשפט לא סבר כי יש במסמכים אלה כדי להצדיק היעתרות לעתירתו. בנסיבות אלה ברי כי לא היה מקום לשוב ולהידרש אף לעניין זה בגדר העתירה השנייה. ועוד ייאמר, כי מסמכים אלה ממילא לא צורפו לבקשת רשות הערעור וגם בבכך יש כדי להביא לדחייתה.

סוף דבר

7.התוצאה היא שבקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות. המבקש יתייצב לריצוי עונשו עד ליום 19.2.2023 בשעה 09:00.