רע"ב 2427/22 בני סלע נ. שרות בתי הסוהר

1.

בעתירה שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (עת"א 58776-02-20) (להלן: העתירה הראשונה ), במהלך שנת 2020, טען כי שירות בתי הסוהר אינו מקיים כהלכה את האמור בסעיף 7 לפקודת נציבות שירות בתי הסוהר, מספר 04.43.00 "מכתבי אסירים ודברי דואר-משלוח וקבלה" (להלן: פקודת הנציבות ) , שלפיו: "קבלה או שליחה של מכתבים/מסמכים לרבות חומר משפטי מאסיר או אל אסיר, באמצעות פקס, תיעשה על פי החלטה שיפוטית בלבד, אלא אם כתב בית דין נשלח לאסיר שאינו מיוצג ותגובת האסיר לכתב זה, קצובה בסד זמנים של עד 30 יום" . לאחר שבחן את טענות הצדדים מזה ומזה, קבע בית המשפט המחוזי (השופט ש' פרידלנדר ), בפסק דין מיום 22.3.2021, את הדברים הבאים:

"לפניי עתירת אסיר נגד המגבלות המוטלות עליו, כבעל דין, בהעברת כתבי בית דין לבית המשפט באמצעות מכשיר הפקס המצוי במשרדי בית הסוהר.

פקודת נציבות שרות בתי הסוהר מספר 04.43.00

סעיף 7, מורה כי 'קבלה או שליחה של מכתבים/מסמכים לרבות חומר משפטי מאסיר או אל אסיר, באמצעות פקס תעשה על פי החלטה שיפוטית בלבד, אלא אם כתב בית דין נשלח לאסיר שאינו מיוצג ותגובת האסיר לכתב זה, כתובה בסד זמנים של עד 30 יום'.

מדברי הצדדים בפרוטוקול לעיל, אני למד כי למעשה אין מחלוקת שכאשר מתקיימים שני התנאים האמורים, קרי: היות האסיר לא מיוצג, ומידת דחיפות בהמצאת הכתב לבית המשפט, כאשר, לעניין זה, לוח זמנים קצר מ-30 יום נחשב כמידת דחיפות מספקת, שומה על שב"ס לאפשר לו לשלוח כתבי בית דין בפקס.

בהקשרים אחרים, שבהם אין דחיפות כזו, והאסיר חושב שיש צורך בכך, הוא רשאי לבקש את עזרת שב"ס, והדבר מסור לשיקול דעת שב"ס אם להיעתר לו על בסיס נקודתי, וללא מחויבות בכך [...].

אין לי אלא לתת תוקף של פסק דין להסכמה הפרשנית האמורה.

סעיף 7 האמור מאפשר לאסיר מוצא נוסף, והוא הצטיידות בהחלטה שיפוטית אשר מורה לשב"ס לאפשר לאותו אסיר באותו הליך לשלוח כתבי בי דין באמצעות הפקס.

פתוחה, אפוא, לפני העותר הדרך לבקש מן השופט הדן בהליך שבו מדובר החלטה שיפוטית כאמור, ואם תינתן – מובן כי היא תחייב את שב"ס בהתאם לסעיף 7 האמור.

עוד אזכיר, כי השימוש בפקס לצורך משלוח כתבי בי דין, הוא החריג, ולא הכלל; משום שזכותם של אסירים להשתמש בדואר, ובהעדר דחיפות – עליהם להשתמש באמצעי זה ולא להעמיס על שרותי המשרד של שב"ס אשר לא נועדו למטרה זו.

מכל מקום, בהקשרים הדחופים המתאימים, והדבר כולל את כל המקומות שבהם, כפי שציין העותר, סדרי הדין מחייבים אותו להגיב בדחיפות, הרי שעל שב"ס לאפשר לו לעמוד באותם מועדים, לרבות באמצעות הפקס, והמשיב, בטיעוניו לפניי לא חלק על כך.

בהבהרת ההסכמה הפרשנית האמורה מוצה הטיפול בעתירה והיא נמחקת בזה".

2.

בקשה שהגיש המבקש, למתן פסק דין משלים שיכלול התייחסות לסיטואציות ספציפיות נוספות – נדחתה. בית המשפט המחוזי קבע (בהחלטה מיום 10.5.2021) כך: "חלף זמן רב מאז פסה"ד. ביהמ"ש קם מכסאו (ואף פינה את כסאו ואינו דן עוד בעתירות אסירים). כמו כן, בקשה זו אינה מתייחסת למקרה מסוים הנדון בעתירה, אלא להתנהלות כללית ולסעד הצופה פני עתיד. בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום להחיות את הדיון בעתירה, להזמין תשובה לבקשה ולפסוק בה. אם וכאשר ייתקל העותר, בעתיד, במקרה ספציפי שבו המשיב יפעל שלא כדין לדעת העותר –

יגיש העותר, ללא דיחוי, הליך מתאים שיתמקד באותו עניין" . בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על החלטה זו – נדחתה גם היא, בהיותה תיאורטית (רע"ב 2899/21 סלע נ' שירות בתי הסוהר (27.5.2021)).

3.

המבקש לא אמר נואש, וזמן קצר לאחר מכן, במהלך חודש אוגוסט 2021, הגיש עתירת אסיר נוספת (עת"א 14292-08-21), אשר עסקה גם היא, כקודמתה, בטענתו הכללית, כי המשיב אינו פועל בהתאם להוראת סעיף 7 לפקודת הנציבות, ואינו מאפשר למבקש לשלוח כתבי בית דין באמצעות פקס, במקרים המתאימים לכך. בתגובה טען המשיב, כי יש למחוק את העתירה על הסף, מחמת חוסר תום לב, בשל הימנעותו של המבקש מאזכור ההליך הקודם ותוצאותיו, וכן נוכח קיומו של מעשה בית דין. לאחר שבחן את טענות הצדדים, ובכלל זה גם את האמור בפסק הדין הקודם, הורה בית המשפט המחוזי על מחיקת העתירה על הסף (פסק דין מיום 27.10.2021; השופטת מ' גרינברג ), בקובעו כך: "עיון בעתירתו שהוגשו במסגרת ההליך הקודם [...] מלמד, כי מדובר בעתירה הזהה לעתירה שלפנינו. למעשה, העותר לא מציין מקרה עדכני, החלטה מנהלית קונקרטית, אלא מלין, עקרונית, שוב, כנגד התנהלות המשיב. בית המשפט דן במסגרת עת"א 58776-02-20, במושא העתירה, מצא כי נכון לשעתו נפלה תקלה בהתנהלות המשיב וקבע כי עליו לפעול בהתאם לפקודת נציבות שב"ס 04.43.00 סע' 7, המורה כי מקום בו אסיר אינו מיוצג ועליו להגיש תגובתו בלוח זמנים קצר מ-30 יום, ייחשב כמקרה דחוף, ועל המשיב לאפשר לעותר לשלוח כתבי דין בפקס. [...] חרף העדרה של החלטה מנהלית עדכנית קונקרטית, הגיש העותר עתירה זהה ביום 27.8.21, כשלושה חודשים בלבד לאחר שנדחה רע"ב שהגיש באותו עניין. על העותר היה לציין קיומם של הליכים דומים בעתירתו. סעיף 4(ג)(4) לתקנות סדרי הדין (עתירות אסירים) תש"ם-1980, קובע, כי מקום שלא חל שינוי בנסיבות, עתירה קודמת זהה נדחתה בהחלטה שיפוטית ו/או טרם חלף פרק זמן משמעותי ממועד ההחלטה הקודמת, ניתן למחוק עתירה על הסף. במקרה שלפנינו, בהעדר החלטה מנהלית חדשה, כשהעתירה הוגשה זמן קצר ביותר לאחר שהוכרע עניינה של עתירה זהה, ובהעדר נסיבות חדשות, קם בסיס למחיקה על הסף של העתירה" .

4.

ביום 26.12.2021, בחלוף חודשיים-ימים, הגיש המבקש בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט, בגדרי העתירה הראשונה. בבקשתו טען, כי בהליך אזרחי שהוא צד לו, ואינו מיוצג, היה עליו להגיש כתב תשובה לכתב הגנה, בתוך פחות מ-30 ימים. אף על-פי כן, סירבה קצינת האסירים לשלוח את כתב התשובה לבית המשפט באמצעות פקס. בנסיבות אלה טען המבקש, כי נוכח הפרת הוראות פסק הדין שניתן בעתירה הראשונה, קמה הצדקה להפעיל נגד המשיב את הסנקציות הקבועות בפקודת בזיון בית משפט.

5.

בתגובתו, ביקש המשיב להורות על דחיית הבקשה על הסף. לדבריו, בפסק הדין בעתירה הראשונה, לא נקבע כל סעד אופרטיבי, קונקרטי, המוסיף נדבך כלשהו על ההוראות הבסיסיות שבפקודת הנציבות. כל שנקבע בפסק הדין הוא, כי ניתן תוקף של פסק דין לפרשנות שהוצגה על-ידי המשיב לסעיף 7 לפקודת הנציבות, לאחר שגם המבקש הבהיר כי פרשנות זו מקובלת עליו. אם כן, אם המבקש מעוניין עתה להלין על החלטה קונקרטית, שאינה עולה בקנה אחד עם הוראה זו, עליו לפנות בעתירת אסיר חדשה, ולא להגיש בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט בעתירה הראשונה. נטען אפוא, כי טענת המבקש, הלכה למעשה, היא כי המשיב חרג בהחלטתו מהוראות פקודת הנציבות, ולא כי הפר את פסק הדין שניתן בעתירה הראשונה, אשר אינו כולל, כאמור, סעד אופרטיבי, ספציפי. עוד טען המשיב, כי כלל לא ניתן להגיש בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט נגד רשות מרשויות המדינה, ועל כן, גם מטעם זה דין הבקשה להידחות על הסף.

6.

ביום 26.3.2022 דחה בית המשפט המחוזי (השופט ע' כהן ) את הבקשה, כדלקמן:

"5. לעניין הפעלת פקודת בזיון בית המשפט נגד רשויות המדינה: השאלה אם ניתן ליישם את הוראות פקודת בזיון על רשויות המדינה טרם הוכרעה, אם כי ספק אם הדבר אפשרי [...].

בענייננו אין צורך להכריע בשאלה אם הוראות פקודת בזיון חלה על המשיב אם לאו, משום שגם אם פקודת בזיון חלה, לא התגבשו תנאים המאפשרים להפעיל אותה.

6.הלכה היא שככלל יש להיזקק להליך בזיון מכוח פסק דין, רק כאשר ההפרה של פסק הדין ברורה וחד משמעית [...].

בפסק הדין לא ניתנה לשב"ס הוראה אופרטיבית, אלא נקבעה הפרשנות הראויה של סעיף 7 לפקנ"צ 04.43.00. הדבר נלמד גם מההחלטה המשלימה של כב' השופט פרידלנדר בבקשה שהגיש המבקש לפסק דין משלים, ביום 9.5.21, אשר נדחתה ביום 10.5.21, תוך שנקבע: 'אם וכאשר ייתקל העותר, בעתיד, במקרה ספציפי שבו המשיב יפעל שלא כדין לדעת העותר – יגיש העותר, ללא דיחוי, הליך מתאים שיתמקד באותו עניין'.

משלא ניתנה הוראה אופרטיבית, הרי שהמשיב לא הפר את פסק הדין, ולכל היותר, אם טענות המבקש נכונות, הופרו הוראות הפקנ"צ.

על כן, הבקשה נדחית" .

מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי.

7.

המבקש טוען, כי היה על בית המשפט המחוזי לברר את הליך הבזיון לגופו, ולא להפנותו להגיש עתירת אסיר חדשה. את טענתו תומך המבקש בפסק הדין שניתן ברע"ב 7183/16 פלוני נ' שרות בתי הסוהר (21.2.2017) (להלן: עניין פלוני ). באותו עניין, הגיש המבקש בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט, בטענה כי המשיב הפר צו שיפוטי שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, אך זה בחר למחוק את בקשתו, נוכח העברת המבקש לבית סוהר שאינו מצוי באותו אזור שיפוט, והורה לו לפנות בעתירת אסיר חדשה, באזור השיפוט המתאים. בפסק הדין שניתן בבקשת רשות הערעור שהגיש המבקש, קבע בית המשפט (השופט ע' פוגלמן , בהסכמת השופטים ד' ברק-ארז ו מ' מזוז ) כי "הסמכות השיפוטית להטיל סנקציה לפי פקודת הבזיון מסורה לערכאה השיפוטית שנתנה את הצו שנטען שהופר, או לערכאת הערעור אם הראשונה החליטה שלא להעניק צו כמבוקש" . על כן, בקשת רשות הערעור התקבלה, נדונה כערעור, ולבסוף נקבע כי "בית המשפט המחוזי מרכז-לוד היה מוסמך להכריע בטענות המבקש לפי פקודת הבזיון, שכן אלו נגעו לעתירה המקורית שהתנהלה לפניו בעניינו של המבקש" . בהתאם, המבקש טוען, כי היה על בית המשפט המחוזי לאפשר לו לפעול במסגרת ההליך שבו ניתן הצו השיפוטי, ולא להפנותו להגשת הליך משפטי חדש. עוד טוען המבקש, כי לא ניתנה לו הזדמנות להגיב לבקשת המשיב לדחיית הבקשה על הסף, ומעבר לכך, כי בקשת המשיב הועברה לידיו רק ביום 4.4.2022, לאחר שבקשתו-שלו, מכוח פקודת בזיון בית משפט – נדחתה.

8.

דין הבקשה להידחות על הסף. כפי שקבעתי אך לאחרונה, ברע"ב 6929/21 אבוטבול נ' שירות בתי הסוהר (27.1.2022) (להלן: עניין אבוטבול ):

"16. [...] ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור, עניינה בדחיית בקשה שהגיש המבקש, לפי פקודת בזיון בית משפט. כידוע, השאלה אם ניתן ליישׂם את הוראות הפקודה על איזו מרשויות המדינה, לא הוכרעה עד תום בפסיקתו של בית המשפט, אך כפי שציינתי בעבר, 'ספק אם ניתן להפעיל את הוראות הפקודה על רשות מרשויות המדינה, ובכלל זה שירות בתי הסוהר' (רע"ב 5877/21 ברקאי נ' שירות בתי הסוהר (29.9.2021)); הידרשות לבקשה דנן, טעונה אפוא הכרעה בשאלה שהתשובה לה אינה פשוטה כלל ועיקר. כבר מטעם זה, ספק רב אם יש מקום להידרש לבקשת רשות הערעור לגופה. מעבר לכך, ישנם כמה עקרונות שנקבעו בפסיקת בית המשפט, לגבי בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, שאינם נתונים בספק, לא שנויים במחלוקת, ונראה כי אינם מתקיימים בעניין דנן. כפי שנקבע למשל בבג"ץ 4299/13 ברקוביץ' נ' שר האוצר, פסקה 8 (18.11.2014): 'מקובל לראות בהליך הבזיון הליך שיורי, אשר השימוש בו צריך להיות מוגבל למקרים מתאימים בלבד. הלכה זו נקבעה בשל היות הליך הבזיון הליך אכיפה קיצוני, אשר הסנקציה שבצדו – מאסר או קנס – עשויה להיות קשה [...]. ככלל, יש להיזקק להליך בזיון מכוחו של פסק דין מוסכם במקרים מיוחדים, שבהם הצדדים אינם חלוקים בשאלת פרשנותו של פסק הדין המוסכם או כאשר עמדת אחד הצדדים נגועה בחוסר תום לב, ושבהם ההפרה היא ברורה וחד משמעית'. במקרה זה שלפנַי, לא זו בלבד שקיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי השאלה אם רכישת כונן ה- DVD

בלו-ריי עולה בקנה אחד עם החלטת בית המשפט המחוזי, אלא שגם בית המשפט המחוזי עצמו לא התייחס לשאלה זו במפורש, והעיקר – לא מצא כי החלטתו בּוּזתה; בבחינת 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר' (בבלי, כתובות כב, ע"א). קיים אפוא קושי אינהרנטי לקבל את בקשת רשות הערעור, ולקבוע כי המשיב לא מילא אחר החלטת בית המשפט המחוזי, וכי יש להפעיל נגדו אותו הליך חריג וקיצוני, מקום שבו בית המשפט המחוזי עצמו לא ראה מקום להורות כן. על כן, מטעמים אלה, דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף" .

9.

דברים אלה יפים, ככתבם וכלשונם, גם לגבי ענייננו-אנו. כאמור, בדומה לעניין אבוטבול , בקשת רשות הערעור דנן, מופנית כלפי דחיית בקשה שהגיש המבקש, לפי פקודת בזיון בית משפט. דא עקא, עצם השאלה אם ניתן להפעיל את הוראות פקודה זו, כלפי מי מרשויות המדינה, איננה פשוטה כלל ועיקר. על כן, ספק רב אם יש מקום להידרש לבקשת רשות הערעור לגופה. מעבר לכך, גם אם נתעלם לרגע קט מספק זה, ונבקש לעיין בבקשה לגופה, נמצא כי היא אינה עומדת בעקרונות ההפעלה של הליך הבזיון. כאמור לעיל, בית המשפט לא יזדקק להליך בזיון – שהוא הליך אכיפה חריג וקיצוני – אלא במקרים שבהם נמצא כי קיימת הפרה ברורה וחד-משמעית של פסק הדין, שאינה נתונה לפרשנות אחרת. בעניין דנן, פסק הדין בעתירה הראשונה אינו קובע סעד אופרטיבי, מעשי, ולמעשה הוא אינו מוסיף דבר על האמור בסעיף 7 לפקודת הנציבות. כל שנקבע בו הוא, כי לאחר שהמשיב הציג את פרשנותו לסעיף זה, ומשהתברר כי היא מקובלת גם על המבקש, הרי שלא נותר אלא לתת לה תוקף של פסק דין. אם כן, הלכה למעשה, חריגה מהוראות סעיף 7 לפקודת הנציבות, איננה מבזה ציווי קונקרטי של בית המשפט; לכל היותר, היא אינה עולה בקנה אחד עם ההוראות שבפקודת הנציבות. במצב דברים זה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, יש לפנות בעתירת אסיר חדשה, ולא בהליך בזיון. בהקשר זה יש להוסיף, כי בית המשפט המחוזי עצמו, אשר פסק הדין ניתן על-ידו (גם אם על-ידי שופט אחר), לא התרשם כי המשיב הפר את פסק הדין. כלשונו: "משלא ניתנה הוראה אופרטיבית, הרי שהמשיב לא הפר את פסק הדין" . על כן, בדומה לאשר נקבע בעניין אבוטבול , גם במקרה זה קיים קושי אינהרנטי לקבל את בקשת רשות הערעור, ולקבוע כי המשיב לא מילא אחר פסק הדין, מקום שבו בית המשפט המחוזי עצמו לא מצא כי המשיב הפר את דברו. מטעמים אלה, דין הבקשה להידחות על הסף.

10.

אמנם, המבקש טוען, בדומה לאשר נקבע בעניין פלוני , כי גם כאן נדרש היה ליישם אותה הלכה, ולדון בהליך הבזיון לגופו. ואולם, אין הנדון דומה לראיה. בעניין פלוני , הורה בית המשפט המחוזי למשיב, לאפשר למבקש לשלוח דואר רשום – לגורמים משפטיים, ולצדדים להליכים משפטיים שהוא צד להם – על חשבון שירות בתי הסוהר, בהיותו אסיר נזקק. קביעה זו, מהווה הוראה אופרטיבית, מעשית, שניתן באופן עקרוני להפעיל בעניינה הליכי בזיון, אם נמצא כי היא הופרה (בכפוף כמובן להסתייגויות שלעיל, לגבי עצם האפשרות לנקוט הליך שכזה נגד רשות מרשויות המדינה). לעומת זאת, במקרה דנן, ההוראה האופרטיבית נקבעה בסעיף 7 לפקודת הנציבות, ואילו פסק הדין רק מאשרר את הפרשנות שנתנו לה הצדדים. ממילא, לא ניתן לפנות בהליכי בזיון מכוחה.

11.

גם טענת המבקש, כי לא ניתנה לו הזדמנות להשיב לבקשת המשיב, לדחיית בקשתו על הסף – דינה להידחות. המבקש לא הצביע על קיומה של חובה המוטלת על בית המשפט, לקבל את עמדת הצד שכנגד, ביחס לכל בקשה ובקשה המוגשת במסגרת ההליך. פשוט וברור, כי בית המשפט מוסמך לקבוע, מקום שבו לא נאמר אחרת בסדרי הדין, כי די בטיעונים שהוצגו עד אותו שלב, כדי לדון ולהכריע בעניין שלפניו. הדבר עולה בקנה אחד עם האמור בתקנה 6 לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), התש"ם-1980, שבה נקבע, כי

"בכל ענין של סדר דין שלא נקבע בתקנות אלה, ידון בית המשפט בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה" . מעבר לכך, בל נשכח, כי למבקש היה יומו, גם אם לא בדרך של הגשת תשובה, במסגרת הבקשה שהגיש בתחילה.

12.

טרם סיום, בהתייחס לטענת המבקש, כי בקשת המשיב הועברה לידיו רק ביום 4.4.2022, לאחר שבקשתו כבר נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי – אדגיש ואחדד את המובן מאליו: על המשיב להמציא לאסירים את כתבי הטענות המוגשים על-ידו בהקדם, סמוך לאחר הגשתם, כפי שזכאי לכך כל בעל דין אחר, שאינו נתון במשמורת. העובדה שאדם נשלח לרצות מאסר מאחורי סורג ובריח, תוך שלילת חירותו, איננה מפשיטה אותו מכל יתר זכויותיו. ההיפך הוא הנכון : דווקא משום שהאסיר נתון במשמורת המדינה, מוטלת עליה ועל אורגניה חובה מוגברת לשמור ולהגן על זכויותיו. מקום שבו נמצא כי בוצעה הפרה כזו, קטנה כגדולה, נדרש לעמוד על המשמר, ולעורר בדבר. כפי שציינתי במקום אחר: "אחריותנו-שלנו כשופטים, אינה מתמצית בשליחת אנשים אל מאחורי סורג ובריח; עלינו לעמוד על משמר זכויותיהם" (בג"ץ 158/21 רופאים לזכויות אדם נ' השר לביטחון פנים (31.1.2021)). המשיב יתן דעתו על האמור לעיל, ויפעל למניעת מקרים דומים נוספים.

13.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת על הסף.