רע"ב 4004/18 אימן אבו הדואן נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' דורות ) מיום 9.5.2018 בעת"א 50494-04-18 בה נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת הממונה על עבודות שירות (להלן: הממונה ) מיום 1.4.2018 להורות על הפסקה מינהלית של עבודות השירות של המבקש. כן התבקש עיכוב ביצוע העונש עד למתן החלטה.

1.

המבקש הורשע על פי הודאתו בעבירות על פי פקודת התעבורה [נוסח חדש], ובכלל זה, בארבע עבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ברכב ללא ביטוח ואי ציות להוראות שוטר.

2.

ביום 1.10.2017 נגזר דינו של המבקש בבית משפט השלום לתעבורה בירושלים (כב' השופט נ' מהנא ) והוטלו עליו, בין היתר, 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות. לבקשת המשיבה נקבע כי ביצוע העונש יעוכב עד ליום 19.11.2017 על מנת שתוכל לבחון אפשרות להגשת ערעור. בסופו של יום לא ערערה המשיבה על גזר הדין והוא הפך חלוט.

3.

ביום 19.3.2018, ארבעה חודשים לאחר המועד שנקבע להתייצבותו בפני הממונה, הגיש המבקש לבית המשפט לתעבורה בקשה להמשך עיכוב ביצוע עבודות השירות עד ליום 17.6.2018. בית המשפט דחה את הבקשה מן הטעם שהוגשה מספר חודשים לאחר מועד ההתייצבות מבלי שהעלתה הצדקה לאי התייצבותו. בהמשך לאחר שביום 21.3.2018 הגיש המבקש הודעת הבהרה בה הוסיף כי לא התייצב נוכח איום בפיטורין מצד מעסיקו אם יעזוב את מקום עבודתו לצורך ריצוי עונשו, בעוד שששת ילדיו סמוכים על שולחנו, ומשום שהתלווה לטיפולים רפואיים של בנו הקטין, קבע בית המשפט כי על המבקש לפנות לממונה על מנת שיחליט בבקשתו לאחר קיום שימוע.

4.

ביום 1.4.2018 ניתנה החלטת הממונה על הפסקה מינהלית של עבודות השירות של המבקש בשל אי התייצבות לתחילת ריצוי העונש ללא אישור. בהחלטה צוין כי לאחר שאותר טלפונית, טען המבקש כי לא ידע על מועד תחילת הריצוי ונקבע כי הטענה מופרכת שכן תאריך ההתייצבות צוין במפורש בגזר הדין. עוד צוין כי ביום 28.11.2017 נשלח למבקש בדואר רשום זימון לשיחת בירור ביום 10.12.2017, אליה לא התייצב, וכן כי ביום 3.1.2018 נשלח למבקש זימון לשימוע, שגם אליו לא התייצב. בהמשך התקיימה שיחת טלפון עם המבקש, במהלכה הבטיח להתייצב, אולם לא התייצב. לאחר מכן ניתנה למבקש הזדמנות אחרונה להתייצב והובהר לו כי עניינו עומד בפני הפסקה מנהלית. ביום 6.2.2018 התייצב המבקש בשירות המבחן, חתם על כללי עבודות השירות, שובץ לעבודה וחתם על זימון לשימוע. ממועד זה ואילך לא התייצב המבקש לעבודה או לשימוע ולא יצר קשר עם הגורמים האחראיים. נקבע כי המבקש הגיב בזלזול למאמצים הרבים שהושקעו בדרבונו לרצות את עונשו בעבודות שירות, תוך התעלמות מחובותיו, והוחלט להורות על הפסקה מנהלית של עבודות השירות שהוטלו עליו.

5.

על החלטה זו הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי בטענה כי החלטת הממונה הייתה בלתי סבירה בנסיבות העניין. בית המשפט ציין כי בגזר דינו של בית המשפט לתעבורה נכתב כי כל הפרה של תנאי עבודות השירות תגרור הפסקה מיידית של עבודות השירות וריצוי עונש מאסר בפועל. בהמשך, קבע בית המשפט כי התנהלות המבקש מעידה על זלזול חמור בהחלטת בית המשפט, שקבע מועד לתחילת ביצוע עבודות השירות, כמו גם בחובותיו ובהתחייבויותיו מול הממונה, חרף הזדמנויות נוספות שניתנו לו. נקבע כי עולה מהבקשה שהוגשה ביום 19.3.2018 כי הרקע לה היה סיכום בין המבקש למעסיקו לאפשר מציאת מחליף. כמו כן, נקבע כי חרף הקשיים שהציבו בפני המבקש מחלותיהם של אשתו ובנו, היה עליו להתייצב במועדים שנקבעו ולעמוד בקשר עם הממונה, כפי שהתחייב. לבסוף קבע בית המשפט כי החלטת הממונה אינה חורגת ממתחם הסבירות באופן שמצדיק התערבות, דחה את העתירה וקבע כי על המבקש להתייצב לריצוי עונשו ביום 23.5.2018.

6.

ביום 21.5.2018 הוגשה הבקשה שלפניי, בה נטען כי נפלה טעות משפטית בפסק-דינו של בית משפט קמא שמחייבת התערבותו של בית משפט זה, והיא – " אי קיום החובה שבדין על יידוע עובדת (כך במקור – ג'.ק.) השירות בדבר מועד השימוע ואת זכותו של עובד השירות להשמיע את דבריו וגם להיות מיוצג... ", ובתוך כך נטען כי נדרש בירור עובדתי של טענת הממונה בדבר משלוח מכתבי הזימון למבקש. פגם זה מחייב, לטענת המבקש, את ביטול החלטת הממונה ובית המשפט קמא שגה משלא הורה כן. עוד נטען כי נסיבותיו האישיות הקשות של המבקש מסבירות את הפרת חובותיו שנבעה מלחץ נפשי ומצוקה ולא מזלזול ומצדיקות התערבות בית משפט זה בפסק-הדין של בית משפט קמא.

7.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, סבורני כי דין הבקשה להידחות, אף ללא תגובת המשיבה.

8.

הלכה היא כי רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר לפי סעיף 62א ל פקודת בתי הסוהר

[נוסח חדש], התשל"ב-1971 תינתן במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, וזאת גם בעתירות שעניינן החלטות המורות על הפקעה מינהלית של צו עבודות שירות (רע"ב 9867/17 נאשף נ' מדינת ישראל (28.12.17 )). אף לפי גישה מרחיבה יותר בפסיקה, לפיה עתירות אלו הן למעשה בבחינת "גלגול שני" (כדעתו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס ברע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (11.3.2009)), לא מצאתי להתערב בקביעת בית משפט קמא. טענות המבקש מתייחסות כל כולן לעניינו הפרטי בלבד ואינן מעוררות כל סוגיה כללית.

9.

מעבר לכך, גם לגופו של עניין לא מצאתי כי נפלה טעות בפסק-הדין שמצדיקה התערבות בית משפט זה. בפסק דינו נדרש בית משפט קמא הן להזדמנויות הרבות שניתנו למבקש לעמוד בחובותיו להתייצב בפני הממונה והן לנסיבותיו האישיות הקשות ומצא כי החלטת הממונה אינה חורגת ממתחם הסבירות באופן המצדיק התערבות. המבקש לא התייצב בפני הממונה בתאריך שנקבע בגזר הדין, ובהמשך נמנע מלהתייצב גם לאחר שיחה טלפונית עם המפקח. המבקש התייצב בפני הממונה רק לאחר שנאמר לו כי עניינו יעמוד לפני הפסקה מנהלית של עבודות השירות, ולאחר מכן חזר לסורו, לא התייצב ולא הגיע גם לשימוע שעל הזימון אליו חתם במשרדי הממונה. די בכך כדי לאשש את קביעת הממונה ולאחריה את קביעתו של בית המשפט קמא כי המבקש הפגין זלזול חמור בהוראת בית המשפט, בהוראות הממונה ובחובותיו כמי שנדון לריצוי עונש מאסר בעבודות שירות. כפי שציין בית המשפט קמא, נפסק כי ריצוי עונש מאסר בעבודות שירות הוא פריבילגיה העומדת למורשע בדין, שתישלל ממנו אם לא יעמוד באחריות הנלוות לכך (רע"ב 3867/17 חדד נ' מדינת ישראל (29.5.2017); רע"ב 4192/17 פלוני נ' שירות בתי הסוהר – הממונה על עבודות שירות (20.7.2017)).

10.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית וממילא גם הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר.

כאמור בהחלטת בית משפט קמא, על המבקש להתייצב לריצוי עונשו ביום 23.5.2018 עד השעה 10:00 בבית המעצר קישון, או על פי החלטת שב"ס, כשברשותו תעודת זהות והעתק מהחלטה זו.