רע"ב 5170/14 מיכאל שטרית נ. משטרת ישראל

1.

המבקש הוא אסיר הנושא בעונש מאסר של 13 שנים ושמונה חודשים שהושת עליו בגין עבירות של קשירת קשר לפשע; חבלה בכוונה מחמירה; פציעה בנסיבות מחמירות; ואיומים. המבקש פנה למשיב בבקשות שונות הנוגעות לתנאי מאסרו, ומשאלו סורבו הגיש לבית המשפט המחוזי בנצרת עתירה שבגדרה טען כי הוא מוגדר, שלא כדין, כאסיר מינהלי ולא פלילי; כי יש להעבירו לבית סוהר אחר שבו יינתן מענה הולם יותר לצרכיו; כי יש להפסיק להגדירו כמי שיש סכנה גבוהה לבריחתו מהכלא (להלן: סג"ב ); כי יש לשלבו בקבוצות טיפול מתאימות; וכי יש להוציאו מאגף ההפרדה ולהעניק לו זמן רב יותר לטיול בחצר הכלא.

2.

ביום 8.7.2014 קיבל בית המשפט (כב' השופט י' אברהם ) את העתירה באופן חלקי בלבד, כפי שיפורט להלן. נקבע כי המבקש אינו מוגדר כאסיר מינהלי, ועל כן אין מקום להידרש לטענתו בעניין זה; כי עתירתו להעברה לבית סוהר אחר מוקדמת ולא תוכל להישמע הואיל ולא הקדים ופנה בעניין זה לרשות המינהלית הרלוונטית; וכי המשיב עושה מאמצים סבירים כדי לשלב את המבקש בהליך טיפולי, אלא ששהותו באגף ההפרדה מגבילה מראש את האפשרויות להליכים כאלה. אשר לשהות באגף ההפרדה גופה קבע בית המשפט כי הדו"חות המודיעיניים בעניינו של המבקש, המלמדים על התנהגותו הבעייתית ויחסו השלילי כלפי אחרים, מצדיקים את השארתו באגף זה. בהתאם נקבע כי משך הזמן המוקצב לו לטיול בחצר הוא סביר בהינתן הצורך לשמור על הפרדה בין האסירים מזה והחובה לאפשר טיולים לאסירים אחרים השוהים באגפים שמורים מזה. בצד האמור, קיבל בית המשפט את עתירתו של המבקש ככל שהיא מתייחסת לסיווגו כסג"ב. בית המשפט ביטל את הסיווג האמור, הואיל ונמצא כי סיווג זה נשען על מידע לא עדכני.

3.

מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט קמא בכך שלא ייחס משקל הולם למצבו האישי והמשפחתי ולעובדה שלא מוצע באגף שבו הוא שוהה טיפול לאסירים אלימים, שלו הוא זקוק. לשיטתו, יש לאפשר לו לעבור לבית כלא אחר, ולמצער לאגף אחר, שבו יוכל לקבל טיפול כאמור. עוד טוען המבקש כי יש להקים ועדת חקירה שתידרש להתנהלות המשיב כלפיו; וכי יש להורות על מינוי סנגור.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסק הדין של הערכאה שקדמה לי, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. בהתאם לאמת המידה למתן רשות לערער על פסק דין של בית משפט מחוזי בעתירת אסיר, רשות כאמור לא תוענק כדבר שבשגרה אלא רק מקום שמתעוררת שאלה משפטית-עקרונית החורגת מהעניין הקונקרטי (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986); רע"ב 1611/14 פלוני נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 4 (26.3.2014)). לא מצאתי כי הבקשה שלפניי מגלה עילה למתן רשות לערער בשים לב לאמת המידה האמורה. אף אם אניח לטובת המבקש כי בעתירות אסיר נוהגת אמת מידה מקלה יותר (ראו: רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה , פסק הדין של השופט (כתארו אז) א' גרוניס (11.3.2009); רע"ב 6687/09 אביטל נ' שירות בתי הסוהר (24.8.2009)), אין בכך כדי לשנות ממסקנה זו. משטענתו של המבקש בדבר סיווגו כסג"ב התקבלה על ידי בית המשפט קמא, מופנית עיקר בקשתו להעברתו לבית סוהר אחר ולחילופין לאגף אחר. ביחס להחלטות מעין אלו נקבע לא פעם כי הן "בליבת שיקול הדעת המינהלי-ארגוני של שירות בתי הסוהר, וכנגזרת – היקף ההתערבות השיפוטית בהן הוא מצומצם" (רע"ב 589/13 נאיל נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 4 (2.4.2013); רע"ב 8126/11 מג'דבה נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 8 (1.2.2012)). מעיון בבקשה נראה שהמבקש אינו משיג על הרכיב בפסק הדין של בית המשפט קמא שבו נדחתה בקשתו לעבור מאגף ההפרדה, אלא משיג על העדר מסגרות טיפוליות. החלטותיו של המשיב בנושא זה מצויות במתחם שיקול הדעת המינהלי המסור לו כאמור ואינן מקימות עילה למתן רשות לערער, מה גם ששירות בתי הסוהר הצהיר כי הוא פועל לשלב את העותר במסגרות מתאימות לו, כפי שעולה גם מהחלטת בית המשפט קמא. ככל שהמבקש לא ישולב במסגרות טיפוליות גם בעתיד, שמורה לו הזכות לשוב ולפנות בעניין זה לבית המשפט המחוזי. לא ראיתי להידרש לטענת המבקש בדבר מינוי ועדת חקירה הואיל וטענה זו לא הובאה לפני בית המשפט קמא והיא נטענת כאן לראשונה. בנסיבות העניין אף לא ראיתי מקום למנות למבקש סנגור בגדרי בקשה זו.

סוף דבר, הבקשה נדחית.