רע"ב 5925/98 עלאונה מחמד נ. שרות בתי הסוהר

1.בקשת רשות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי (השופט א' בייזר) לדחות את עתירותיו של המבקש כנגד החלטת שירות בתי הסוהר למנוע ממנו יציאה לחופשות.

2.המבקש מרצה מאז שנת 1991 עונש של שבע עשרה שנות מאסר, בין השאר בגין עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות ושוד. הוא ביקש לצאת לחופשה. שירות בתי הסוהר סירב לבקשה. המבקש עתר כנגד החלטה זו לבית משפט קמא. לבקשת בית המשפט, נבדק המבקש על ידי שירותי בריאות הנפש, אשר המליצו, בחוות דעת שהוגשה לבית המשפט, להימנע מלאשר למבקש חופשה. על רקע זה, החליט בית המשפט לדחות את עתירתו של המבקש.

3.חוות הדעת נערכה על ידי ד"ר בירגר, מנהל החטיבה הפסיכיאטרית במרכז בריאות הנפש בבאר יעקב ( להלן: מב"ן). בחוות הדעת מתואר המבקש כמי ש"לאורך כל מאסרו עושה מינימליזציה של חומרת המעשה ומשנה את גירסאותיו בין בדיקה לבדיקה". עוד עומדת חוות הדעת על כך, ש"לא ניכרו כל ביטויים לאשמה, בושה, חרטה או אמפטיה לקורבן, גישתו היתה אגוצנטרית תוך כדי כך שוהא מתאר עצמו כקורבן של החיים, השב"ס הבודקים השונים וכו'". בחוות הדעת מצויין גם, כי "נראה כי עיקר מאמציו מכוונים לתקיפה של המערכת במטרה להשיג זכויות הנגזלות ממנו כביכול ולא לצורך הסתגלות לכלא ופעולות הקשורות לשיקומו, טיפול בבעיותיו הנפשיות וכו'".

בפרק הדיון וההמלצות, עומד מחבר חוות הדעת, כי מדובר ב"...גבר צעיר הסובל מהפרעת אישיות עם קווים פרנואידיים, נרקיסיסטיים ואנטיסוציאליים, אשר ביצע עבירת מין חמורה אשר אותה הוא מכחיש חלקית. אישיותו משדרת חוסר אמינות, תוקפנות, נטיה לחוסר גבולות. נראה לנו כי מדובר באדם שאישיותו הינה נוקשה ומעוותת וקשה מאוד לדעת מה קורה בעולמו הפנימי, הדבר גורם לו להיות בעל חזקה למסוכנות מינית, מה עוד שבעבירה המיוחסת לו יש סממנים של סאדיזם סקסואלי".

מסקנת חוות הדעת היא, כי "אנו נמנעים מהמליץ על חופשות". חוות דעת זו עמדה בבסיס החלטתו של בית משפט קמא לדחות את עתירתו של המבקש.

4.לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת בית משפט קמא.

כפי שצויין לא אחת בפסיקה, "תנאי ליציאתו של עבריין מין לחופשה הוא המלצה מאת מב"ן. סרובו של שירות בתי הסוהר לאפשר לאסיר לצאת לחופשה בהעדר המלצה כזו הינו סביר ואין הצדקה להתערב בו" (דברי המשנה לנשיא ברע"ב 5043/98 קחלון נ' שירות בתי הסוהר

(טרם פורסם)). התנאי האמור להענקת חופשה לא התקיים במקרה שבפנינו. חוות הדעת היסודית של מב"ן נמנעה מהמליץ על הענקת חופשות למבקש, נוכח המסקנה בדבר מסוכנותו של המבקש. קביעה זו נעוצה בקווי אישיותו, במאפייניו של מעשה העבירה ובהתייחסותו לעבירת האינוס אשר הורשע בביצועה.

בדברים אלה יש תשתית איתנה להחלטת בית משפט קמא לדחות את עתירותיו של המבקש. בבקשתו עתה, תוקף המבקש תוקף את חוות הדעת, וטוען כי האמור בחוות הדעת לענין התייחסותו למעשה העבירה אינו נכון. לטענת המבקש, הודה בביצוע העבירות. המבקש מביע בבקשתו גם חרטה על המעשה שעשה. ואולם, חוות הדעת אינה מתארת הכחשה גורפת של המבקש את מעשי העבירה, כי אם מינימליזציה של המעשים ושינויי גירסאות ביחס אליהם. כך, מצויין בחוות הדעת כי בתחילה טען המבקש כי קורבן מעשה האינוס שביצע שיתפה עימו פעולה, ועל כן לא מדובר באונס. הודייתו כי מדובר באונס באה רק לאחר עימותים. זאת ועוד, מחוות הדעת עולה, כי לטענת המבקש הוא לא עשה שימוש באלימות, למרות שקשר את הקורבן בידיה.

אין בבקשה דבר, אשר יש בו כדי לערער קביעות אלה. אין בבקשה גם דבר, אשר יש בו כדי לערער את הנדבכים האחרים עליהם הושתתה חוות הדעת של מב"ן. בנסיבות אלה, ונוכח האמור בחוות הדעת, אני סבור כי אין עילה להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא לדחות את עתירותיו של המבקש.

הבקשה נדחית.