רע"פ 1599/12 אריאל קליינר נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט בן-יוסף) מיום 9.2.12 בתיק עפ"ת 1541-01-12, בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה (השופט דרורי) מיום 14.12.11 (הכרעת הדין מיום 29.11.12) בתיק תת"ע 37329/09. עניינה של הבקשה הרשעת המבקש בנהיגה בשכרות.

רקע והליכים

ב.

המבקש הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בעבירה של נהיגה בשכרות. הרשעתו נשענה על מספר אדנים: ראשית , השוטרת אשר עצרה את רכבו של המבקש העידה כי נהג בפראות, ביצע עקיפה מסוכנת ולאחר מכן סטה מהנתיב באופן שהביא את הרכב אותו עקף לבלום. שנית , המבקש כשל בבדיקת הנשיפון ובבדיקות המאפיינים הבאות - עמידה, הליכה והבאת אצבע לאפו; בנוסף, המבקש הודה כי שתה משקה אלכוהולי (תחילה אמר ששתה שתי בירות ולאחר מכן אמר כי שתה אחת, אולם עדת ההגנה אישרה ששתה שתי בירות), מבלי שאכל קודם לכן. שלישית , בבדיקת ינשוף נמצאו 600 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף. בית המשפט השית על המבקש, בין היתר, 24 חודשי פסילה בפועל - עונש המינימום בגין העבירה בה הורשע, בציינו כי אמנם בבדיקת הנשיפה נמצאה כמות רבה של אלכוהול, אולם נוכח עברו הנקי של המבקש אין להשית עליו עונש הגבוה מעונש המינימום. ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה. נקבע, כי מכלול הראיות מצביע על אשמת המבקש בנהיגה בשכרות, וכי העונש שהושת עליו אינו מצדיק התערבות.

הבקשה

ג.

נטען, כי שגה בית המשפט לתעבורה בהרשיעו את המבקש על סמך בדיקת הינשוף, שכן הערך הנקוב בתוית בלון הכיול, מטעמים כאלה ואחרים, אינו ראיה קבילה. לכן נטען, כי יש לצרף את הליך זה להליך אחר שנדון בבית משפט זה – רע"פ 3981/11 שרביט נ' מדינת ישראל – בו נדונה שאלה דומה, וטרם ניתנה בו החלטה. בא כוח המבקש מיקד דבריו בטענה כי נפלו בראיות הנוגעות לתקינות בלוני הכיול פגמים, המגיעים לכלל "היסחפות" אל מעבר לכללי הקבילות.

דיון והכרעה

ד.

לאחר עיון, לא אוכל להיעתר לבקשה. הרשעת המבקש נסבה, בין היתר , על בדיקת הינשוף, אולם אליה הצטרפו כישלונו בבדיקת המאפיינים ונהיגתו הפרועה קודם לכן, ודי באחרונים כדי להרשיעו בעבירת הנהיגה בשכרות:

"האמור בתקנות 169 א ו- 169 ב (לתקנות התעבורה, בהן נקבע כי מי שנמצא בגופו ריכוז של 240 מיקרוגרם אלכוהול בליטר נשוף, לכל הפחות, הוא שיכור - א"ר) בא לרבות ולא למעט. הוא אינו בא להוציא מכלל תחולה את מי שהוא שיכור אליבא דכולי עלמא, על-פי ראיות המובאות לפני בית המשפט. הוא, למשל, אינו בא למנוע הסתמכות על עדות של מי שפוגש בנהג מטושטש הנוהג בזיגזג ימינה ושמאלה ואשר איננו יכול לעמוד על רגליו משנעצר על-ידי השוטר כאשר ריח חזק של אלכוהול נודף מפיו. מערכת ראיות כגון זו יכולה (אך אינה צריכה) להוות ראיה לצורכי הסקת המסקנה בדבר שיכרותו של נהג פלוני אף בהעדר דרך ההוכחה המדעית, שנוצרה כדי להרחיב את המעגל של אלה אשר

אותם מקיף האיסור שבתקנות ולמנוע כל ויכוח או חוסר ודאות" (ר"ע 666/86 עודה נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(4) 463, 468-467).

ובעניין דומה ציינתי:

"בית המשפט אינו יכול להיות כשלושת הקופים הנודעים, לאטום עיניו, אוזניו ולענייננו אפו, מראות את ההתנהגות, משמוע את הצעקות והקללות, ומהריח את האלכוהול" (רע"פ 9141/11 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

ונראה כי הדברים הולמים את ענייננו כלשונם, שכן המבקש הודה בשתיית משקה אלכוהולי, מבחן המאפיינים לא היה תקין בכל הפרמטרים וזאת מלבד הנשיפות, לכן, אין מקום להידרש לשאלת קבילותה של תעודת הכיול, שעה שדי בראיות אחרות כדי להרשיע את המבקש בעבירת הנהיגה בשכרות. אשר לעונש ברי, כי עונש המינימום שהושת על המבקש אינו חורג לחומרה ואין להתערב בו.

ה.

אין בידי איפוא להיעתר לבקשה.