רע"פ 8101/06 יחיא קאסם נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-המשפט לתעבורה בנתניה (ת.פ 82/03) בגין עבירה של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה); עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, לפי סעיף 10(א) לפקודה; וכן עבירה של נהיגה ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 19.8.03 בשעה 23:30 לערך, נהג המבקש במשאית מסוג "וולבו" בציר עפר, וזאת על-אף שנפסל מלהחזיק רישיון נהיגה לשנתיים בתיק קודם בו הורשע ביום 21.1.03.

בית-המשפט לתעבורה בנתניה (כבוד השופטת ר' בן יששכר-שוורץ) הרשיע את המבקש, בהיעדרו, בעבירות שיוחסו לו ודחה את הדיון בטיעונים לעונש ליום 31.3.04. ביום 31.3.04 ביקש בא-כוח המבקש דאז לבטל את הכרעת הדין שניתנה בהיעדרו של המבקש ולאפשר למבקש להציג את הגנתו וכן לדחות את מועד הדיון. הדיון בטיעונים לעונש נדחה מספר פעמים

עקב אי-התייצבותו של המבקש עד שלבסוף אף הוצא כנגדו צו-הבאה. ביום 10.3.06 התקיים דיון בטיעונים לעונש. בתחילת הדיון הודיע המבקש, כי הוא מעוניין להחליף ייצוג ולדחות את מועד הדיון. בית-המשפט החליט לדחות את בקשתו, היות ועמדת התביעה הייתה ידועה למבקש מאז יום 22.4.04.

באותו היום ניתן גזר-הדין המטיל על המבקש עונש של שמונה חודשי מאסר בפועל; הפעלת עונש מאסר מותנה בן שישה חודשים אשר הוטל עליו בתיק קודם באופן חופף; שמונה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור עבירות לפי סעיף 10(א) וסעיף 67 לפקודה; וכן עונש של פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שנתיים, במצטבר לכל פסילה אחרת שעל המבקש לרצות. בגזר-דינו התייחס בית-המשפט לעברו התעברותי של המבקש הכולל, בין היתר, שתי עבירות קודמות של נהיגה בזמן פסילה ולכך שתלוי ועומד כנגדו מאסר על תנאי בן שישה חודשים. לאור נסיבות אלו קבע בית-המשפט, כי במקרה זה גובר האינטרס הציבורי של הרתעה על האינטרס האישי של המבקש. כן התייחס בית-המשפט להלכה לפיה העונש הראוי לעבירה של נהיגה בזמן פסילה הינו מאסר בפועל ולכך שאין להסכים להתנהגותו המזלזלת של המבקש אשר פירש את מידת הרחמים שננקטה כלפיו בעבר כאישור להמשיך ולעבור על החוק.

על פסק-דינו של בית-המשפט לתעבורה בתל-אביב יפו ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד) דחה את הערעור לגבי הכרעת הדין וקיבל חלקית את הערעור לגבי גזר-הדין. לעניין טענותיו של בא-כוח המבקש, לפיהן יש לבטל את ההרשעה שניתנה בהיעדרו של המבקש, קבע בית-המשפט המחוזי כי בדיון בפני בית-המשפט לתעבורה ביום 10.3.05 טענה באת-כוחו דאז של המבקש לעונש ובכך חזרה באופן משתמע מהבקשה לביטול הכרעת הדין. כמו-כן, מציין בית-המשפט, כי המבקש בעצמו אמר באותו הדיון שהוא יודע שעשה טעות ושהוא מתנצל. לעניין העונש קבע בית-המשפט המחוזי, כי בית-המשפט לתעבורה עשה חסד עם המבקש בכך שגזר עליו חודשיים מאסר בפועל בלבד בגין העבירות נשוא בקשה זו. יחד עם זאת, הקל בית-המשפט המחוזי בעונשו של המבקש בכך שהפחית את חודשי הפסילה בפועל שהוטלו עליו ל-15 חודשים בלבד, במקום 24 חודשים.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר במסגרתה טוען בא-כוח המבקש, כי היות והמבקש נשפט בגין עבירות אשר צפוי היה כי ייגזר בגינן עונש מאסר לא היה ניתן לשפוט אותו בהיעדרו לפי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: החוק). כמו-כן, טוען בא-כוח המבקש, כי בית-המשפט המחוזי שגה בקובעו, כי ניתן ללמוד מכך שבאת-כוח המבקש טענה לעונש ומדברי המבקש בדיון על ויתור מכללא על הבקשה לביטול הכרעת-הדין. בנוסף, טוען בא-כוח המבקש, שעל בית-משפט זה לקבוע, כי חלה חובת ייצוג לנאשם אשר עתיד להישלח למאסר החל מתחילת המשפט וזאת, בין היתר, לאור תיקון מס' 49 לחוק. לעניין חומרת העונש, טוען בא-כוח המבקש, כי יש להקל בעונשו של המבקש לאור נסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה מתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה. לגופו של עניין נטען, כי המבקש לא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו על-מנת להגיש בקשה מפורטת לביטול הכרעת הדין לפי הכללים שנקבעו להגשת בקשות מסוג זה ובאת-כוחו דאז אף לא העלתה את הבקשה כטענה מקדמית במהלך הדיון בטיעונים לעונש. כמו-כן מציין בא-כוח המשיבה, כי ניתן ללמוד על כך שהמבקש ויתר על בקשתו לבטל את הכרעת הדין מכך שבא-כוחו הצהיר באחת מבקשות דחיית הדיון בבית-המשפט לתעבורה, כי בכוונתו לבקש צירוף תיקים וכן מדבריו של המבקש בפני בית-המשפט במועד הטיעונים לעונש. לעניין חובת הייצוג, טוען באת-כוח המשיבה כי התיקון לחוק סדר הדין הפלילי לא היה בתוקף שעה שהתנהלו ההליכים בעניינו של המבקש ולכן אינו רלוונטי. כמו-כן, טוען בא-כוח המשיבה, כי אין ממש בטענת ההגנה שהציג המבקש וכי אין בה על-מנת להוות עיוות דין המצדיק את ביטול ההרשעה. לעניין חומרת העונש, טוען בא-כוח המשיבה, כי לא מדובר בעונש בלתי סביר החורג ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מסוג זה.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

המבקש הורשע שלא בנוכחותו מכוח סעיף 240(א)(2) לחוק ולא הגיש בקשה לביטול הכרעת-הדין בהתאם לסעיף 130(ח) לחוק וצדק בית-המשפט המחוזי בכך שראה בדברי המבקש ובאת-כוחו דאז בעת הטיעונים לעונש משום ויתור על רצונם לבקש את ביטול ההרשעה. מעבר לכך, המבקש הודה, כי ההזמנה הומצאה לו כדין ולא שוכנעתי, כי הכרעת-הדין שניתנה בהיעדרו עולה עד כדי עיוות דין וזאת לאור טענת ההגנה שהציג בבקשת רשות הערעור, אשר אינה משכנעת ולא נטענה בפני בית-המשפט לתעבורה. יחד עם זאת היה ראוי, כי בית-המשפט לתעבורה היה מתייחס בהכרעת-הדין לכך שהיא ניתנה בהיעדרו של המבקש ומנמק מדוע אין בכך משום עיוות דיון ( ראו רע"פ 1614/05 קובי אל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כמו-כן, המבקש לא יכול להסתמך על תיקון מספר 49 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע חובת ייצוג לנאשם שמורשע בעונש של מאסר בפועל, היות ולפי סעיף 4(ב) לחוק, הוא יחול רק לגבי כתבי אישום שהוגשו החל מיום כניסתו לתוקף, דהיינו, ה- 31.12.06.

אף בטענותיו של בא-כוח המבקש לעניין הרשעתו של המבקש וחומרת העונש שהוטל עליו אין כדי להצדיק דיון בפני ערכאה שלישית. הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).

אף לגופו של עניין לא מצאתי מקום להקל בעונשו של המבקש. העונש שהוטל על המבקש הינו סביר ואינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה, וזאת בייחוד לאור עברו התעבורתי הכבד, הכולל אף הרשעות קודמות בעבירה של נהיגה בזמן פסילה. העובדה, כי בעת שעבר את העבירות נשוא בקשה זו היה תלוי ועומד נגדו עונש של מאסר על תנאי מעידה על זלזול בהחלטות בתי-המשפט ובמערכת אכיפת החוק (ראו רע"פ 3531/06 חאלד נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בנסיבות אלו, בצדק הוטל על המבקש עונש כבד אשר משדר מסר של גמול והרתעה. לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

החלטתי מיום 5.10.06 לעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש – מובטלת בזה.

המבקש יתייצב לרצות את עונשו במזכירות בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביום 1.2.07 לא יאוחר מהשעה 10:00 לשם תחילת ריצוי עונשו.