רע"פ 8317/10 מאיר כהן נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגן הנשיאה מודריק) מיום 5.9.10 בתיק ע"ח 13543-08-10, בו נדחה ערעור המבקש על החלטת בית המשפט לתעבורה (סגן הנשיאה ויטלסון) מיום 17.5.10 בתיק ת"ד 12544/06.

ב.

הבקשה שלפנינו (אשר הרקע העובדתי לה נפרס בהרחבה על ידי חברי השופט דנציגר בתיק בש"פ 7824/10 כהן נגד מדינת ישראל (לא פורסם)) מעלה,

כנטען , שאלה שבית המשפט המחוזי בחיפה (השופט סעב) היטיב להגדירה:

"הערעור שבפניי עוסק בסוגיית מניין תקופת הפסילה במקרים בהם מוטלים יותר מעונש פסילה אחד. וביתר פירוט, האם אדם שהפקיד את רישיונו במסגרת הליך משפטי אחד, מחויב להגיש תצהיר בכל הליך והליך אחר ובו יצהיר על ההפקדה או שמא די בהפקדה הראשונה?" (ע"פ (חיפה) 3211/08 אלנקוה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - להלן עניין אלנקוה ).

ג.

במקרה דנא פסל בית המשפט לתעבורה בירושלים את רשיונו של המבקש לתקופה של חודשיים (שהחלו מיום 2.11.09 אז הופקד הרישיון). במקביל (ביום 17.11.09), בהליך אחר, פסל בית המשפט לתעבורה בתל אביב את המבקש מלהחזיק ברשיון נהיגה, לתקופה שבית המשפט המחוזי העמידה (ביום 8.4.10) על שנה. ביום מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי הפקיד המבקש את רישיונו.

ד.

השאלה שהתעוררה היא, האם על מנת שתקופת הפסילה המאוחרת תימנה מתום תקופת הפסילה הראשונה (2.1.10) באופן רציף, היה על המבקש להמציא לבית המשפט בתל אביב תצהיר לפי תקנה 557(ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, בו ייאמר כי הרישיון מופקד בבית המשפט בירושלים, ומשלא עשה כן תימנה התקופה מיום הפקדת הרישיון בהליך המאוחר (8.4.10); או שמא, כיון שבעת השתת תקופת הפסילה המאוחרת (ביום 17.11.09) היה הרישיון מופקד בבית המשפט בירושלים, היה פטור המבקש מהפקדתו או מהמצאת תצהיר כאמור.

עמדות הצדדים

ה.

לשיטת המשיבה , אשר התקבלה בהחלטות בית המשפט לתעבורה ובית המשפט המחוזי - "בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במנין... (1) התקופה שחלפה עד מסירת הרישיון" (כלשון סעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה) ולפיכך התקופה תימנה ממועד הפקדתו של הרישיון בבית המשפט בו נגזרה תקופת הפסילה המאוחרת, או ממועד הפקדתם של תצהיר ואישור בדבר היות הרישיון מופקד בבית המשפט הראשון (לפי תקנה 557(ב) הנזכרת).

ו.

מנגד, לשיטת המבקש , יש למנות את תקופת הפסילה השניה מהמועד בו נסתיימה התקופה הראשונה - מבלי שנדרשת כל פעולה מצדו (וכנטען, זו היא מסקנת בית המשפט המחוזי בחיפה בעניין אלנקוה ). נאמר, כי "אין היגיון, וממילא אין חובה בדין, לבצע הפקדה כפולה. הרישיון הוא בידי הרשות, אשר אמורה לדעת 'מי נגד מי' ולהורות על העברת רשיון הנהיגה לבית המשפט הנוסף בו הוטלה על הנהג פסילה נוספת" (סעיף 19 לבקשה).

ז.

עוד נטען, כי תקנה 557(ב) מתייחסת למי שרשיונו "אבד ואין בידו כל עותק של הרישיון" ולפיכך לא חלה על מי שרשיונו מופקד בבית משפט. כן הוזכר, כי גם עניין ביטון (רע"פ 4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) אליו נדרשו בתי המשפט המחוזיים הן בענייננו והן בעניין אלנקוה , עסק במי שרשיונו אבד, ובמספר התצהירים שעליו להגיש - ולא במי שרשיונו מופקד. לשיטת המבקש, מדובר בפסיקות סותרות של בתי המשפט המחוזיים, אשר נחלקו באופן בו ראוי ליישם את פסק דינו של בית משפט זה בעניין ביטון , ולפיכך בעניין המצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

דיון והכרעה

ח.

לאחר העיון אין בידי להיעתר למבוקש. רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית חשובה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128; רע"פ 9331/09 עראמין נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 8289/09 שלבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), ואף שענייננו עשוי היה לעורר שאלה כאמור - נסיבות המקרה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור. לענייננו די לציין שתי עובדות קונקרטיות: (1) תקופת הפסילה שהושתה על המבקש בהליך הראשון (ת' (תעבורה ירושלים) 5989/09) הסתיימה ביום 2.1.10; (2) ביום 8.4.10 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב את ערעורו בהליך השני והעמיד את תקופת הפסילה על 12 חודש - ובו ביום הפקיד המבקש את רשיונו בבית המשפט בתל אביב. קרי, נראה כי בנסיבות קיבל המבקש חזרה את רשיון הנהיגה מבית המשפט בירושלים, החזיק בו תקופה מסוימת - ואז הפקידו בבית המשפט בתל אביב.

ט.

קשה להלום מצב בו, על פני הדברים, הושב

למבקש רשיון הנהיגה מבית המשפט בירושלים, והוא עותר לראות בתקופה בה החזיק את רשיון הנהיגה בידיו בפועל כתקופה בה היה הרישיון מופקד. גם לשכל הישר מקום בינותינו, ולא נטען כי לאורך כל התקופה היה הרישיון מופקד, שאם לא כן, כיצד היה המבקש יכול להפקידו ביום 8.4.10. בנסיבות אלה אין צורך לדון בהרחבה בתחולת תקנה 557(ב) שעניינה, כאמור, במי שרשיונו אבד, על נסיבות אחרות בהן אין ביכולתו של הנאשם להפקיד את רשיון הנהיגה.

י.

מעבר לצורך - בתיק זה - אומר, כי אין מדובר בשאלה פשוטה. באופן מילולי מתייחסת התקנה למי שרשיונו " אבד ואין בידו כל עותק של הרשיון" (ההדגשה הוספה - א"ר). בתיק אחר שאף הוא הוכרע היום הודתה המשיבה (אם כי לעניין חלק אחר של תקנה 557(ב)), "שאין בכוחה של פרשנות תכליתית... כדי להתגבר על לשונה המפורשת של התקנה" (רע"פ 7431/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בעניין פלוני (שניתן בהרכב שלושה) אף קראתי למחוקק המשנה להבהיר את התקנה:

"ייטיב מחוקק המשנה אם יבהיר את רשימת המצבים בהם חלה חובת המצאת תצהיר לפי תקנה 557(ב). מעבר לשאלה נשוא הליך זה (חובת המצאת תצהיר למי שמעולם לא החזיק רשיון נהיגה), עוררה התקנה שאלות נוספות, בכללן: חובת המצאת תצהיר שעה שכבר הומצא תצהיר בדבר אבדן הרישיון בהליך אחר (לגביה ראו רע"פ 4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)); וכן חובת המצאת תצהיר שעה שרשיון הנהיגה עצמו מופקד בגין פסילה בהליך אחר (שאלה שהתעוררה, אך לא הוכרעה לגופה, בתיק רע"פ 8317/10 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם))".

באותו עניין אף הדגשתי, "מבלי להיכנס לשאלה מהם המצבים בהם ראוי

לדרוש המצאת תצהיר, יאה אם מחוקק המשנה יבטיח, שנאשם ידע מתי חלה עליו חובה כאמור, ומתי הוא פטור הימנה, והדבר אינו מסובך כלל".

י"א.

אכן, הטענה כי על הרשויות לתאם יידוע ביניהן לבין עצמן שובת לב, בודאי כך בעידן המחשב. תיאום יפעל לא רק להקלה על נאשמים שלא יצטרכו להפקיד את רשיונם (או תצהירים) במספר בתי משפט, אלא גם - ואולי בעיקר - לטובת פיקוח מצד הרשויות, כדי למנוע את "אין ספור האפשרויות המניפולטיביות שנאשמים כדוגמת העורר עשויים לנקוט בהן" (כלשון בית המשפט המחוזי בענייננו). לא רק שטענה זו שובת לב במישור המעשי, היא גם עשויה לפתור את הספקות המשפטיים בדבר הפרשנות התכליתית שהמשיבה עותרת ליתן למלים "כי רשיונו... אבד" - "אבד לרבות מופקד בידי הרשות"; ודאי כך נוכח עמדתה הנכונה בעניין פלוני "שאין בכוחה של פרשנות תכליתית... כדי להתגבר על לשונה המפורשת של התקנה" (ולא למותר לציין, כי בעניין ביטון אמנם הורה בית המשפט על "ריבוי הפקדות", אך לכאורה שם התקיימו תנאי תקנה 557(ב) באופן מילולי). כך - לוא זכינו לתיאום האידיאלי בין הרשויות.

י"ב.

ברם, לא נכחד כי אל מול המצב הרצוי עומדת מציאות נתונה - ובמציאות זו, גם אם מופקד הרישיון בידי הרשות בשעה שנגזרת פסילה חדשה, אין מקום לסמוך לעת הזאת על מערכת תיאומים, ויש לוודא כי הנוגע בדבר לא ינהג. יתכן שיש להתאים את לשון התקנה למציאות זו; וטוב מזה, ולוואי וניתן יהיה להתאים - בהקדם - את המציאות ללשון התקנה. על כל פנים, בענייננו שלנו - כאמור - לא ניתן להלום את עתירת המבקש לראות ברשיונו כאילו היה מופקד כבר מיום 2.1.10, שכן למצער בחלק מהתקופה הרלבנטית (8.4.10-2.1.10) היה מצוי בידיו.

י"ג.

סוף דבר אין בידי להיעתר לבקשה. טוב יעשו גורמי הרשות אם ייתנו דעתם לאמור בענייננו (כמו גם בעניין פלוני בהרכב שלושה) בכל הנוגע להבהרתה של חובת המצאת תצהיר לפי תקנה 557(ב).