ת"צ 45559-08-23 ת"צ 45559-08-23

בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה בטענות המבקשים לפיהן המשיבה גובה ריביות החורגות מהוראות הדין בדבר השיעור המקסימלי המותר בהתייחס להלוואה המובטחת במשכנתא על דירת מגורים. רקע והשתלשלות ההליכים המבקשים - ה"ה שמואל גרינפלד ושרה בלה גרינפלד (להלן: "המבקשים"), רכשו בזמנים הרלוונטיים לבקשה זו בית מגורים ברח' מאיר בעל הנס 28/9 באשדוד, הידוע גם כגוש 472 חלקה 104/26 (להלן: "הדירה"). המשיבה-אובליגו א.א.פ אדוונס פיננס (2016) בע"מ, היא חברה פרטית המאוגדת בישראל (להלן: "המשיבה" או "אובליגו"). ביום 14.7.2018 או בסמוך לכך, התקשרו המבקשים עם אובליגו בהסכם למתן הלוואה בסכום של שלוש מאות ושישים אלף שקל ( 360,000 ₪), וזאת לתקופה של שנה. בטופס בקשת ההלוואה אשר נחתם על ידי המבקשים, צוין כי סכום ההלוואה יישא ריבית נומינאלית שנתית בשיעור של 14.5% וכן כי בגין פיגור בהחזר התשלומים תיגבה ריבית פיגורים בשיעור של 17% שנתי, אשר תושת על המבקשים-הלווים חלף הריבית ההסכמית. להבטחת פירעון ההלוואה נרשמה ביום 16.7.2018 משכנתא מדרגה שנייה על זכויות המבקשים בדירה, וזו הוארכה בשניים עשר חודשים נוספים בכפוף לקיום תנאי ההלוואה. יצוין כי משכנתא מדרגה ראשונה על זכויות המבקשים, נרשמה לטובת בנק מזרחי טפחות. המבקשים לא עמדו בהסדר התשלומים וחוב ההלוואה צבר ריבית פיגורים. ביום 20.8.2020 שלחה אובליגו למבקשים מכתב התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים. ביום 29.11.2020 הגישה אובליגו בקשה לביצוע משכנתא ללשכת ההוצל"פ בתל אביב. בהתאם לבקשת הביצוע אשר הוגשה עמד סכום קרן חוב הפיגורים בתשלומי ההלוואה, במועד פתיחת תיק ההוצל"פ, על סך של 128,190 ₪, כאשר אליו התווסף סכום המגלם ריבית פיגורים, כמו גם עלויות משפטיות בגין משלוח מכתב התראה ושכ"ט עו"ד. במסגרת הליכי ההוצל"פ שננקטו, מונה מטעם אובליגו עו"ד ערן נאמן, ככונס נכסים. ביום 26.1.2023 מסרו המבקשים לאובליגו מכתב התראה טרם הגשת תביעה ייצוגית מכוח חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות" או "החוק"), וביום 15.2.2023 השיבה אובליגו למכתב זה. לטענת המבקשים, הריביות אותן גובה אובליגו, חורגות מהוראות הדין בדבר השיעור המקסימלי המותר לגבייה וזאת בהתייחס להלוואה המובטחת במשכנתא על דירת מגורים. לאור האמור הוגדרה הקבוצה אותה מבקשים המבקשים לייצג כ: "כל לווה שנטל מהמשיבה במהלך 7 השנים שקדמו להגשת בקשת האישור ועד למועד אישור הבקשה כייצוגית, הלוואה המובטחת במשכון על זכויות לגבי דירת מגורים ו/או התחייבות אחרת לרישום משכנתה על דירת מגורים כמובנה בחוק הריבית ו/או בצו הריבית, אשר אובליגו הפרה את זכויותיו לפי חוק הריבית, תשי"ז-1957 ו/או צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), תש"ל-1970 ו/או חוק אשראי הוגן, תשנ"ג-1993 ו/או תקנות ההוצאה לפועל (שכר טרחת עורכי דין וכונסי נכסים), תשס"ב-2002, כמפורט בבקשה זו". תמצית טענות המבקשים במסגרת בקשת האישור לטענת המבקשים, אובליגו פועלת בניגוד להוראות חוק הריבית, התשי"ז-1957 ו-צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), התש"ל-1970 (להלן: "חוק הריבית" ו- "צו הריבית") שעה שהיא מחייבת את חברי הקבוצה בריבית בהיקף מופרז ובשיעור החורג מהוראות הדין, ומכיוון שכך בית המשפט מוסמך ומחויב להפחיתם. לטענתם, סעיף 3 (א1) לחוק הריבית, כמו גם סעיף 2(א)(ב) לצו הריבית, המתייחסים לשיעורי ריבית מכסימליים בגין הלוואה המובטחת במשכנתא על דירת מגורים, חלים על כל גוף העולה בגדר "תאגיד בנקאי" ולא על בנקים בלבד. עוד נטען כי המונח "תאגיד בנקאי", הכלול בסעיפים אלה, הוגדר במסגרת חוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הבנקאות"), אליו מפנות הוראות חקיקה רבות בתחום הבנקאות והפיננסים, כדלקמן: "תאגיד בנקאי" – בנק, בנק חוץ, בנק למשכנתאות, בנק למימון השקעות, בנק לקידום עסקים, מוסד כספי, או חברת שירותים משותפת. לשיטתם, יש לראות באובליגו, העוסקת במתן הלוואות כנגד שעבוד נכסי נדל"ן, כעיסוק עיקרי, כמי שהיא בגדר "מוסד כספי", כמשמעותו במארג החקיקה לאורך השנים, וכפועל יוצא גם בגדר תאגיד בנקאי, הכפוף להוראות החוקים אשר פורטו לעיל, המגבילים את שיעורי הריבית שביכולתה לגבות. לשיטת המבקשים ניתן ללמוד על סיווגה של אובליגו כ"מוסד כספי" ממהות פעילותה, כמו גם מסיווגה תחת חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: "חוק מע"מ"), כפי שזה צוין בתשקיף אשר פורסם בהתייחס לניירות הערך שלה. המבקשים הוסיפו וטענו כי בהתאם לפסיקת כב' בית המשפט העליון, הוראות חוק הריבית וצו הריבית החלות על הלוואות המובטחות במשכנתא על דירות מגורים, הן הוראות קוגנטיות, אשר לא ניתן להתנות עליהן, אך הופרו בפועל על ידי אובליגו. בנסיבות אלה התבקש בית המשפט להורות על התאמת שיעור ריבית חיי ההלוואה ושיעור ריבית הפיגורים ההסכמי בהסכמי ההלוואה של אובליגו, בהתייחס להלוואות המובטחות במשכנתא על דירת מגורים, לשיעור הקבוע בצו הריבית, הן במבט צופה פני עבר והן במבט הצופה פני עתיד. בנוסף התבקש בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו ולהורות על הפחתת שיעור הריבית המופרזת, תוך חיובה של אובליגו בסכום גביית היתר מהמבקשים ומיתר חברי הקבוצה, כאשר בעניינם של המבקשים מדובר, על פי חוו"ד המומחה מטעמם, בסך של 173,518 ₪. לחילופין בלבד – נטען כי אם בית המשפט לא יסבור כי יש להפחית את שיעורי הריבית וריבית הפיגורים לשיעורים המקסימליים הקבועים בחוק הריבית ובצו הריבית, אלא אך עד לגובה הריבית ההסכמית בסך של 14.55%, הוא יתבקש לעשות שימוש בסמכותו על פי חוק הריבית ולהורות על הפחתת הריבית המופרזת ופיצוי המבקשים ויתר חברי הקבוצה בסכום גביית היתר, כאשר בעניינם של המבקשים עומד שיעור זה, על פי חוו"ד המומחה מטעמם, על סך של 11,628 ₪. בנוסף נטען, לחילופין בלבד – כי אם ייקבע כי אובליגו לא כפופה להוראות צו הריבית בהתייחס להלוואות הניתנות על ידה ואשר מובטחות במשכנתא על דירת מגורים, יש לקבוע כי על הלוואות אלו חל חוק אשראי הוגן, התשנ"ג-1993 (להלן: "חוק אשראי הוגן"), המסמיך את בית המשפט להתערב בשיעורי ריבית ההלוואה וריבית הפיגורים. לטענת המבקשים התנהלותה של אובליגו מגבשת הפרה של חובות חוקיות ועוולות, הן במסגרת המשא ומתן שקדם למתן ההלוואה והן בקיום החוזה. הפרות אלה מצדיקות את התערבותו של בית המשפט בשיעורי ריבית ההלוואה וריבית הפיגורים בהתאם לס' 9 לחוק אשראי הוגן. לטענתם, אובליגו מטעה את לקוחותיה באופן הצגת תנאי ההלוואה, תוך הפרת הוראת ס' 3 לחוק אשראי הוגן. ביחס לכך נטען כי כעולה מחוות דעת המומחה מטעם המבקשים, על אף שבמסמכי ההלוואה נקוב שיעור ריבית בהיקף של 14.55%, לוח הסילוקין חושב לפי ריבית של 14.75%, דהיינו פער של 0.2% ביחס לשיעור הריבית המוסכמת. לשיטתם, לא מדובר בטעות הקלדה אלא בתקלה שיטתית - מכוונת, המגבשת הפרה ומחייבת גילוי נאות באשר לשיעור הריבית החל על ההלוואה. בנוסף, עולה מחוות הדעת כי על אף שהריבית האפקטיבית והעלות הממשית אשר ננקבה בטופס הבקשה למתן הלוואה הוא 15.055% (בגבול התקרה המותרת באותה עת, אשר עמדה על 15.1%), בפועל, הריבית האפקטיבית והעלות הממשית היו גבוהים יותר ועמדו על 15.6%, דהיינו: מעל התקרה המותרת (ואם מביאים בחשבון את הריבית של 14.75% לפיה חושב לוח הסילוקין מדובר בריבית אפקטיבית ועלות ממשית של 15.8%). לטענת המבקשים התנהלות זו, אשר מביאה לכך שלקוחות אובליגו מחויבים בריבית גבוהה יותר מזו שהסכימו לה בפועל, מגבשת הפרה של חובת הגילוי הנאות בהתאם לסעיפים 3(ב)(8) ו- 8(א) לחוק אשראי הוגן. לשיטת המבקשים, חישוב יתרת החוב שלהם, נכון ליום 6.7.2023, לפי שיעור ריבית נומינלית חודשית של 14.15% (שהוא שיעור הריבית המקסימלי שניתן לגבות על פי חוק אשראי הוגן) עומד על סך של 638,146 ₪, דהיינו: הפרש של 24,436 ₪ לעומת הסכום הנגבה ע"י אובליגו (ר' ס' 108-113 לבקשת האישור). בנוסף נטען כי אובליגו הפרה את חובות הגילוי ותום הלב במשא ומתן ובקיום החוזה, תוך הטעיית לקוחותיה, הצגת תנאי הלוואה מטעים, אי-מסירת עותק לעיון בטרם החתימה או עותק חתום לאחריה, והסתרת מידע מהותי על מגבלות צו הריבית ועל חיובים בלתי חוקיים בגין שכר טרחה ומכתב התראה. כן נטען כי בעת הארכת ההלוואות נמנעה אובליגו מלספק גילוי מפורט של הנתונים הנדרשים לפי סעיף 3 לחוק אשראי הוגן, ובכלל זאת לוח סילוקין עדכני. מחדלים אלו פגעו באופן מהותי ביכולתם של הלווים לקבל ייעוץ מתאים, להבין את השלכות ההסכם, לבחון חלופות ובטוחות, ולקיים בקרה על תנאי ההלוואה לאורך זמן. לטענת המבקשים, חוסר הסבירות של ריבית ההלוואה וריבית הפיגורים מצדיק את הפעלת סמכות בית המשפט לפי ס' 9 לחוק אשראי הוגן לשם שינוי או ביטול תנאי ההסכם, וזאת בהסתמך על תקרת הריבית המכסימלית הקבועה בצו הריבית אף אם אינו חל ישירות. תקרת ריבית זו משקפת לשיטתם איזון ראוי בין הסיכויים והסיכונים בעסקאות הלוואה המובטחות במשכנתא על דירת מגורים, ללא תלות בזהות המלווה כגוף בנקאי או חוץ-בנקאי. ובנוסף נטען כי יש ליישם ביחס לכך את כללי הפרשנות כנגד המנסח, עת מדובר בחוזה אחיד. המבקשים הוסיפו וטענו כי אובליגו מטילה על לווים אשר לא עומדים בתנאי ההלוואה חיובים בגין מכתב התראה ושכר טרחת עו"ד, אשר חורגים מההסדר הספציפי הקבוע בתקנות ההוצאה לפועל (שכר טרחת עורכי דין וכונסי נכסים), התשס"ב-2002, עבור בקשות לביצוע משכנתא (להלן: "תקנות ההוצל"פ-שכ"ט"). ביחס לכך נטען כי אובליגו נהנית משכר טרחה כפול (ומופקע), מקום בו היא מטילה על לוויה חיוב של שכר טרחה המתווסף לסכום קרן החוב, על אף שהיא מודעת לכך שעם פתיחת תיק הוצל"פ, מתווסף לחוב הקרן שכר טרחה על בסיס הסכום שבפיגור, בהתאם לתקנות ההוצל"פ-שכ"ט. בנוסף, אובליגו לא מציגה תחשיב בסיסי ממנו ניתן להבין כיצד הגיעה לשכר הטרחה המופקע הנתבע על ידה; התעריפים המצוינים בתעריפון שלה מופקעים וחסרי קשר רציונלי לפעולות המעטות והפשוטות שבוצעו בתיק ולא הוצג תדפיס של השעות אשר הושקעו ע"י עוה"ד של החברה והעבודה שבוצעה על ידו. המבקשים הוסיפו וטענו כי אופן החיוב של שכר הטרחה ע"י אובליגו, ללא פירוט מראש של הסכום שייגבה ובסכומים לא סבירים, יוצר חזקת קיפוח בהתאם לס' 4(6א) וס' 4(4) לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג- 1982(להלן: "חוק החוזים האחידים") ולא עולה בקנה אחד עם ס' 24 לחוק החוזים האחידים. לטענת המבקשים, התנהלותה של אובליגו, כמפורט לעיל, בהפרת החובות הקבועות בצו הריבית, בחוק אשראי הוגן, בתקנות ההוצל"פ-שכ"ט ובכללי האתיקה של לשכת עורכי הדין, עולה כדי הפרת חובה חקוקה בהתאם לס' 63 לפק' הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פק' הנזיקין"), ולכל הפחות, רשלנות מכוח ס' 35 לפק' הנזיקין. כמו כן נטען כי אובליגו התעשרה שלא כדין על חשבון המבקשים ועל חשבון יתר חברי הקבוצה, ועל כן יש לחייב אותה בהשבה אותה התעשרות, גם מכוח הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר"). המבקשים עתרו לפיצוי/ השבה של הסכומים הבאים: הסכום המגלם את ההפרש בין שיעורי הריבית אשר נגבו מהם לבין שיעורי הריבית המקסימליים אשר לשיטתם מותרים לגבייה על פי צו הריבית, בסך של 173,518 ₪; לחילופין, אם לא יתקבלו טענותיהם - ההפרש בין ריבית חיי ההלוואה הרגילה שנקבעה בהסכם ההלוואה לבין ריבית הפיגורים אשר נקבעה, החורגים מהתקרה המקסימלית על פי חוק אשראי הוגן, בסכום של 24,436 ₪. לחילופי חילופין וככל שבית המשפט יסבור כי אובליגו לא הפרה את הוראות התקרה המקסימלית על פי חוק אשראי הוגן - פיצוי/השבה בגין שיעור הריבית שגבתה אובליגו מעבר לזה הנקוב בהסכם, בסך של 11,628 ₪. פיצוי/ השבה לחברי הקבוצה, של הסכומים אשר נגבו ע"י אובליגו בגין מכתב התראה ושכ"ט עו"ד, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין. בעניינם של המבקשים מדובר בסך נטען של 14,625 ₪. פיצוי בגין נזק לא ממוני משמעותי שנגרם למבקשים וליתר חברי הקבוצה בגין ריבית הנשך והליכי המימוש, לרבות פחד, תסכול, ייאוש וכיוצא באלו. מדובר בפיצוי על דרך האומדנא אשר הוערך על ידי המבקשים בסך של 2,000 ₪ לכל אחד מחברי הקבוצה, ובעניינם סך של 4,000 ₪. לטענת המבקשים התביעה תואמת את סוגי התביעות אותן ניתן לבקש לאשר כייצוגיות, בהיותה תואמת את הוראת פרט 3א' ופרט 3 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות. בנוסף נטען כי הפרת חובת הגילוי המוסדרת בחוק אשראי הוגן עשויה לגבש עילה צרכנית לפי פרט 1 לתוספת השנייה לחוק. כן נטען כי מתקיימים יתר התנאים להגשת התובענה כייצוגית וכי לבית המשפט מוקנית סמכות עניינית ומקומית לדון בתביעה, בהינתן פסיקת כב' בית המשפט העליון המבכרת את הגישה הקבוצתית על פני זו האישית. המבקשים עתרו לאישור התובענה כייצוגית; למתן צווים הצהרתיים כנגד אובליגו בדבר הפרת הוראות החוק, הפרת חובה חקוקה, חוסר תו"ל במו"מ ובקיום הסכם ועשיית עושר ולא במשפט; מתן צווי עשה ואל תעשה בקשר עם חיוב הריביות והסכומים הנוספים הנגבים על ידה, פיצוי והשבה בגין הסכומים שנגבו שלא כדין וגילוי נאות. בנוסף התבקש בית המשפט לפסוק גמול למבקשים ושכר טרחה לבאי כוחם. תשובת המשיבה לבקשה לאישור התובענה כייצוגית המשיבה-אובליגו ביקשה לדחות את הבקשה לאשר את התובענה כייצוגית, הן בשל טענות מקדמיות והן לגופו של עניין. מבחינה מקדמית נטען כי בית המשפט נעדר סמכות לדון בתביעה. בהתייחס לסמכות המקומית הפנתה אובליגו להוראת ס' 15 להסכם ההלוואה שנחתם בין המבקשים לבינה, אשר לפיו הוקנתה הסמכות הייחודית והבלעדית לדון בתביעה לבית המשפט המוסמך במחוז תל אביב. בנוסף נטען כי כלל הזיקות מלמדות על כך שהסמכות המקומית לדון בתביעה נתונה לבית המשפט במחוז תל אביב, ובחירתם של המבקשים במחוז מרכז כמקום השיפוט נבעה מטעמים לא לגיטימיים של "Forum Shopping", אותם אין להתיר. בהתייחס לסמכות העניינית נטען כי סכום התביעה התיאורטי והפוטנציאלי של כלל חברי הקבוצה, נופל בהרבה מהרף התחתון של סמכות בית המשפט המחוזי, וזאת מקום בו מבדיקה שערכה אובליגו, לאחר הגשת התביעה, עולה כי הסכום המצרפי אותו גבתה אובליגו מכלל לקוחותיה, ממועד תחילת פעילותה ועד להגשת התביעה, בגין ריבית פיגורים ובגין שכ"ט עו"ד, נמוך בהרבה מהרף התחתון של תביעה בבית המשפט המחוזי, ומקל וחומר עת מדובר ב'גביית היתר' לכאורה. אובליגו הוסיפה וטענה כי למבקשים אין עילת תביעה אישית כנגדה. לטענתה, הבקשה הוגשה בעזות מצח ובחוסר תום לב, מקום בו המבקשים טוענים לנזקים שלכאורה נגרמו להם כאשר בפועל הם חייבים לאובליגו מאות אלפי שקלים, לא רק בגין הריביות אלא אף בגין קרן החוב אשר לא שולמה על ידם. עוד טענה אובליגו לקיומו של מעשה בית דין, מקום בו כלל טענות המבקשים בנוגע לחובם כלפי אובליגו כבר התבררו ונדחו בהחלטות המקימות מעשה בית דין ומאיינות את עילת התביעה. בנוסף נטען לקיומו של מעשה בית דין החוסם את דרכם של המבקשים ושל יתר חברי הקבוצה מהעלאת טענותיהם, מקום בו טענות זהות הועלו במסגרת הליך ערעור שהתנהל מול לווה אחרת של אובליגו-גב' אתי שמראל (להלן: "שמראל") ונדחו עקב קיומו של מעשה בי-דין, ועת יש לראות את המבקשים ואת יתר חברי הקבוצה כחליפיה של שמראל. טענה נוספת אותה העלתה אובליגו הייתה כי בקשת האישור מפנה לשלושה פרטים בתוספת השנייה לחוק, אשר לכאורה חלים בענייננו, אך אלו סותרים זה את משנהו. בהתייחס לכך ביקשה אובליגו להדגיש כי לשיטתה לא ניתן לטעון להיותה של אובליגו "נותן שירותים פיננסיים", מחד גיסא, ולהיותה "תאגיד בנקאי", מאידך גיסא, עת עסקינן בשתי מערכות רישוי נפרדות אשר חלות לגביהן שתי מערכות רגולטוריות נפרדות. לגופו של עניין נטען כי המבקשים נטלו מאובליגו הלוואת בלון, אשר אינה צמודת-מדד, בסך של 360,000 ₪, אותה היה עליהם להחזיר בחלוף שנה. הסכם ההלוואה כלל גילוי מלא של כלל הפרטים הרלוונטיים, לרבות לוח סילוקין ותעריפון של שירותים משפטיים. המבקשים לא עמדו בהתחייבויותיהם על פי הסכם ההלוואה, וזאת על אף אורכות אשר ניתנו להם, עד שבסופו של דבר נאלצה אובליגו להגיש בקשה לביצוע משכנתא. המבקשים פעלו באמצעים משפטיים שונים לצורך טרפוד מימושה של המשכנתא, והגשת בקשת האישור מהווה, אף היא, חלק מאותם מאמצים הננקטים על ידם, תוך שימוש לרעה בהליך המשפטי. הוסיפה אובליגו וטענה כי היא חברה המספקת מימון חוץ-בנקאי ללווים אשר לרוב לא הצליחו לקבל אשראי מהמערכת הבנקאית, והיא פועלת מכוח רישיון למתן אשראי מורחב שניתן לה ע"י רשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון לפי סעיף 16 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (שירותים פיננסיים מוסדרים), התשע"ו-2016 (להלן: "חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים"). לטענתה היא אינה ולא יכולה להיחשב כתאגיד בנקאי, ולפיכך הוראות חוק הריבית וצו הריבית עליהן מבקשים המבקשים לסמוך לא חלות בעניינה. לשיטתה, יש לפרש את המונח "תאגיד בנקאי" על פי צו הריבית, כזה המתייחס לבנק ולא לתאגיד אחר כלשהו, וכי אובליגו לא עונה להגדרה זו. יתרה מכך, גם אם יימצא כי הגדרת "תאגיד בנקאי", כפי שזו מופיעה בחוק הבנקאות היא זו החלה, יש לקבוע כי אובליגו לא עונה להגדרה זו. לטענת אובליגו אין מקום להחיל עליה את ההגדרות של "תאגיד בנקאי" או "מוסד כספי", תוך הפנייה לחוקים אשר בוטלו זה מכבר (חוק בנק ישראל 1954 וחוק לתיקון פקודת הבנקאות משנת 1969). בנוסף, יש לפרש כל מונח בהתאם להקשר הרלוונטי ותכלית החוק בו הוא מופיע, ואין מניעה כי מונח אחד יפורש באופן שונה בהוראות חוק שונות ובהקשרים שונים. בפועל, אובליגו אינה מוסד כספי ואינה תאגיד בנקאי. פעילותה לא טעונה רישוי על פי חוק הבנקאות, אין בידה רישיון כאמור והיא גם לא כלולה ברשימת התאגידים הבנקאיים המפורסמת ע"י המפקח על הבנקים, המהווה פרסום רשמי אשר נעשה מכוח חובה שבדין ואשר כולל רשימה סגורה וממצה של כלל התאגידים הבנקאיים בישראל. בעצם מתן אשראי, גם אם בהיקפים גבוהים, אין כדי להפוך אותה ל-"מוסד כספי" או ל-"תאגיד בנקאי". בבחינת למעלה מן הצורך נטען כי סיווגה של אובליגו כ"מוסד כספי" בהקשר של חוק מע"מ, לא מלמד על סיווגה באופן זה בהקשר של חוק הבנקאות או של חוק הריבית. מההגדרה של מוסד כספי בחוק מע"מ עולה, כי גופים רבים אשר לא נחשבו כמוסד כספי מבחינת דיני הבנקאות, מהווים מוסד כספי לצרכי חוק מע"מ, כדוגמת חברות ביטוח. הוסיפה אובליגו וטענה כי בעוד שס' 12 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים, קובע חובת רישוי דומה לזו הקבועה בחוק הבנקאות, לכל גוף העוסק במתן אשראי, בס' 13 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים נקבע כי חובה זו לא תחול, בין היתר, על תאגיד בנקאי. לשיטתה, חובות הרישוי על פי חוק הבנקאות ועל פי חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים סותרות זו את זו; תאגיד לא יכול להיחשב במקביל, הן כתאגיד בנקאי והן כנותן שירותים פיננסיים; ועצם העובדה שאובליגו מחזיקה ברישיון מכוח חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים מלמדת כי היא אינה תאגיד בנקאי. בהתייחס לתשקיף של אובליגו, עליו ביקשו המבקשים להסתמך, נטען כי הובהר במסגרתו, מפורשות, כי אובליגו מתמחה בתחום הפיננסיים בדגש על העמדת אשראי חוץ-בנקאי והצעת פתרונות מימון חלופיים לאלה הניתנים באמצעות המערכת הבנקאית. אובליגו הוסיפה והבהירה כי פעילותה במתן אשראי חוץ-בנקאי, לרבות שיעורי הריבית שהיא יכולה לגבות, מוסדרים באמצעות חוק אשראי הוגן וכי היא פעלה בהתאם למגבלות הקבועות בחוק זה. עוד נטען כי חוק אשראי הוגן, בנוסחו הרלוונטי למועד נטילת ההלוואה נושא התביעה, קבע מפורשות כי מלווה לעניין חוק זה יכול להיות רק מי שאינו תאגיד בנקאי. עוד טענה אובליגו, כי המבקשים מתיימרים לטעון להפרה של חוק הריבית ושל צו הריבית, הן בהתייחס לריבית הפיגורים והן בהתייחס לריבית חיי ההלוואה; אלא שטענה זו סותרת חזיתית את לשונו הברורה של ס' 2א(ב) לצו הריבית, המטיל מגבלה על ריבית הפיגורים בלבד. בנוסף נטען כי בהתאם לפסיקה, הוראות ס' 2א לצו הריבית חלות על הלוואות צמודות בלבד, בעוד שההלוואה נושא התביעה היא הלוואה אשר אינה צמודה. לשיטתה, הריביות אשר עליהן הוסכם בין הצדדים, לא יכולות להיחשב ריביות מופרזות מקום בו מדובר בשיעורי ריבית התואמים את אלה הקבועים בחוק אשראי הוגן. בנוסף נטען כי אין יסוד לכוונת המבקשים לאכוף על המערכת החוץ-בנקאית שיעורי ריבית זהים לאלה החלים על המערכת הבנקאית, שכן החברה החוץ-בנקאית נוטלת על עצמה סיכונים ועלויות מימוש אשר הינם גבוהים יותר מאלו של המערכת הבנקאית. לטענת המשיבה, כל עוד לא מדובר בחריגה ממגבלה "קשיחה" אשר נקבעה מפורשות במסגרת הוראות הדין, לא ניתן לקבוע באופן רוחבי וגורף כי שיעור ריבית מסוים הוא "מופרז", ויש לבחון כל מקרה לגופו ובשים לב למאפייניו הפרטניים של הלווה הספציפי, ההלוואה שניתנה לו, רמת הסיכון וכיו"ב. במקרה הפרטני של המבקשים התברר כי שיעור הריבית שנקבע להם היה נמוך מכפי שהיה ראוי לדרוש, שכן בדיעבד התברר כי הם לווים המתחמקים מתשלום חובם, תוך עשיית שימוש לרעה בהליכים משפטיים. בהתייחס ליתר הטענות אשר הועלו ע"י המבקשים, כדוגמת היעדר גילוי נאות, גביית שכ"ט ביתר וכיו"ב - נטען כי אין לאלו בסיס; כי הן נושאות אופי פרטני מובהק, אשר לא מאפשר לאשר על יסודן תובענה ייצוגית, וכי לא הובאה ראשית ראיה המלמדת על התנהלות רוחבית ושיטתית של אובליגו מול כלל חברי הקבוצה הנטענת. בהתייחס לטענות המבקשים לעניין שכר הטרחה והעלויות המשפטיות נטען כי יש להבחין בין שכ"ט במסגרת הליכי הוצל"פ לבין שכ"ט בגין פעולות שקדמו להליכים אלה; כי התעריפים ביחס לכך היו גלויים ופורטו בהסכם ההלוואה וכי אובליגו עצמה משלמת סכומים אלה גב-אל-גב, לעורכי הדין המספקים לה שירותים משפטיים. באופן דומה נטען ביחס לחיוב בריביות, אשר שיעוריהן היו פרוסים בפני המבקשים ואושרו בחתימתם. בנוסף נטען כי למבקשים ניתנה אפשרות לעיין בהסכם ההלוואה ככל שרצו, לקבל העתק שלו ולברר כל דבר שלא היה נהיר להם. מעבר לכך, נטען כי לקראת תום מועד פירעון ההלוואה נערך תחשיב מחודש של יתרת החוב, ולווי החברה לא מחויבים בסכומים כלשהם מעבר למה שסוכם עמם. לבסוף נטען כי אובליגו פעלה כדין, לא הפרה את הוראות חוק החוזים או חובות חקוקות כלשהן, לא עוולה כלפי חברי הקבוצה, לא נהגה ברשלנות ולא התעשרה שלא כדין, על חשבון חברי הקבוצה. עוד נטען כי למבקשים או למי מחברי הקבוצה לא נגרם כל נזק, כי הורתו של ההליך היא בהפרה יסודית של הסכם הלוואה ע"י המבקשים או מי מחברי הקבוצה האחרים, וכי בנסיבות אלה, פסיקת פיצוי לטובתם, לא כל שכן בגין נזק לא ממוני, היא בגדר אבסורד. לשיטת המשיבה במקרה דנן לא מתקיימים התנאים המצטברים להגשת תובענה ייצוגית, ובכלל זה אין סיכוי סביר כי התביעה תתקבל; מרבית השאלות הנדונות לא משותפות לכלל חברי הקבוצה; הסכומים הנתבעים מצדיקים ניהול הליך פרטני; לא מדובר בדרך היעילה וההוגנת להכרעה בסכסוך, וממילא יש לבחון כל מקרה לגופו בהתאם לנסיבותיו. עוד נטען כי קבלת הבקשה לא תביא לתוצאה יעילה והוגנת, אלא למצב אשר יפגע ביכולתם של לווים פוטנציאליים לקבל הלוואה חוץ-בנקאית, במקום בו המערכת הבנקאית לא מאפשרת קבלת הלוואה כאמור. המשיבה ביקשה לטעון לחוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכים המשפטיים, מצד המבקשים, וזאת בהינתן העובדה כי המדובר במי שנטלו הלוואה אותה לא פרעו מעולם, וכי כל מטרתו של הליך זה הוא יצירת מנוף לחץ כנגד אובליגו ולעכב את מימוש המשכנתא. התשובה לתגובה בתשובה לתגובה שבו המבקשים והעלו את טענותיהם לרבות הטענה כי צו הריבית חל על הלוואות המובטחות במשכנתא על דירת מגורים שנתנה אובליגו. לשיטתם לשון החוק עצמה מבחינה בין בנקים לבין תאגידים בנקאיים, המחוקק לא משחית מילותיו לריק, וכוונתו הייתה שההסדר יחול על כל הלוואה המובטחת במשכנתא שהעניק תאגיד בנקאי, בשים לב למהות הבטוחה ולא למיהות המלווה. במענה לטענת אובליגו לפיה אין מניעה לפרש מונח הכלול בדברי חקיקה שונים באופן שונה, נטען כי ההגדרה של "תאגיד בנקאי" בחוק הבנקאות היא המתבקשת בנסיבות העניין, וזאת לאור תכלית החקיקה, ההקשר בו התקבלה, כללי פרשנות קוהרנטית של חקיקה ופרשנות תכליתית של החוק, שמטרתו לספק הגנה ללווים שטרם חקיקתו נאלצו להמודד עם מנגנוני גבייה קיצוניים. כמו כן יש לפרש את המונח "מוסד כספי", המופיע בהגדרת "תאגיד בנקאי" בחוק הבנקאות, בהתאם למשמעות שניתנה לו בדברי חקיקה שונים במהלך השנים, גם אם אינם תקפים עוד, וההפניה למקורות אלה נועדה לצורך המחשת המשמעות בלבד, ולא כאל מקור סמכות תקף. לשיטתם, אובליגו עוסקת במתן אשראי דרך קבע, היא סווגה על ידי רשות המע"מ כ"מוסד כספי" ויש לזקוף לחובתה את הימנעותה מהצגת החלטת רשות המע"מ בעניינה. באשר לטענת הרישיון מכוח חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים – נטען כי אין מניעה שגוף מסוים יתאים למספר הגדרות מושגיות המחייבות חובת רישוי, ואין בחובת הרישוי עצמה כדי לכונן את מהותו המושגית של הגוף בעל הרישיון. בנוסף נטען כי העמדה לפיה מגבלת תקרת הריבית על פי צו הריבית חלה רק על ריבית הפיגורים ולא על ריבית חיי ההלוואה, היא טענה אבסורדית. המבקשים הוסיפו וטענו, כטענה חלופית, כי לבית המשפט סמכות להפחית את ריביות ההלוואה מכוח חוק אשראי הוגן, שכן הריבית שגובה אובליגו מופרזת לחלוטין ואינה משקפת את הסיכון האמיתי שלה, כפי שהוא משתקף בשיעורי ההפרשות שלה להפסד אשראי חזוי – סיכון כמעט אפסי ואף נמוך מזה של הבנקים. יתרה מכך, אובליגו עצמה משתמשת בהלוואות לדיור הניתנות ע"י הבנקים כאמת מידה לבחינת פעילותה. בנוסף שבו המבקשים וטענו כי הריבית המופרזת אותה גובה אובליגו, מצדיקה גם הפחתה עד לאפס של רכיבי "שכר הטרחה" ו"מכתב התראה של עורך דין", המנוגדים לתקנות ההוצאה לפועל ומהווים כפל פיצוי. בהתייחס לטענת היעדר הסמכות המקומית נטען כי היא נטענה בשיהוי של כשנה ו-4 חודשים ולא הועלתה בהזדמנות הראשונה. אשר לטענת חוסר הסמכות העניינית נטען כי היא בגדר "מסך עשן" שנועד להסתיר נזק קבוצתי ממשי המורכב מהפרשי הריביות. לטענת המבקשים עילתם האישית מוצקה ומגובשת, ומכל מקום אין מניעה כי הם ייצגו את הקבוצה גם בהיעדר עילה אישית עת נטען להפרת הוראות הדין. בנוסף נטען כי החלטות של רשם ההוצאה לפועל לא יוצרות מעשה בית דין עת לא מדובר בהחלטות שיפוטיות ומקום בו לא מתקיימים תנאי הוראות הדין ביחס לכך; וכי צו הריבית חל באופן ברור על הלוואות צמודות ושאינן צמודות כאחד. דיון והכרעה לאחר שחזרתי ועיינתי בטענות הצדדים ובסיכומיהם, באתי לכלל מסקנה כי דין בקשת האישור להתקבל באופן חלקי. טעמיי להלן; התנאים לאישור תובענה ייצוגית ההליך של בקשה לאישור תובענה ייצוגית הוא הליך מקדמי; הליך ביניים אשר כל מטרתו לבחון, בחינה מקדמית, אם מתקיימים התנאים לניהול ההליך כתובענה ייצוגית. הוראת סעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגית קובעת כי: "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השנייה". התוספת השנייה לחוק מאפשרת בין היתר הגשתה של "תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לעניין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו" (ר' פרט 1 לתוספת השנייה); "תביעה נגד תאגיד בנקאי, בקשר לעניין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו" (ר' פרט 3 לתוספת השנייה); " תביעה נגד נותן שירותים פיננסיים, כהגדרתו בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (שירותים פיננסיים מוסדרים), התשע"ו-2016, בקשר לעניין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין שלא" (לעניין זה ראה פרט 3א לתוספת השנייה). אני מוצאת את בקשת האישור בענייננו כזו התואמת את פרט 3א' לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות. נושא זה השנוי במחלוקת בין הצדדים, יידון גם בהמשך החלטתי זו. סעיף 3(ב) לחוק תובענות ייצוגיות קובע כי "הגשת תובענה ייצוגית טעונה אישור בית המשפט", וסעיף 8 שבו קובע תנאים מצטברים שבהתקיימותם יאשר בית המשפט את בירורה של תובענה כתובענה ייצוגית, כמפורט להלן: "(א) בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה: התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה; תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין; קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בעניין זה; קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב". להלן אבחן את התקיימות התנאים שבסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות בענייננו. האם התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה קיומן של שאלות המשותפות לכלל חברי הקבוצה התיק שלפניי מעורר מספר רב של שאלות משפטיות הדורשות הכרעה, בהתייחס להפרות נטענות של אובליגו את הוראות חוק הריבית וצו הריבית, כמו גם את הוראות חוק אשראי הוגן וחוקים נוספים. ביחס לכך נקבע בפסיקת כב' בית המשפט העליון כי נהוג לראות תובע ייצוגי אשר הוכיח לכאורה קיומה של מדיניות מפרה של עוסק כלפי קבוצה מלקוחותיו, ככזה העומד בתנאי הוכחת השאלות המשותפות ביחס לחברי קבוצה זו, שכן ככלל, עילת תביעה שהתגבשה לקבוצה כתוצאה ממדיניות מפרה של עוסק דומה די הצורך בהתייחס לכלל חברי הקבוצה (ר' רע"א 3173/24 סמליין בע"מ נ' איתן מושקה (28.1.2026); רע"א 4841/18 פרטנר תקשורת בע"מ נ' כרמי (12.8.2019)). אני ערה לטענתה של אובליגו לפיה במקרה דנן אין הצדקה לניהולה של תביעה ייצוגית וזאת מקום בו יש לבחון כל מקרה בהתאם לנסיבותיו הפרטניות, לרבות היקף ההלוואה, זהות הלווה, שיעור הריבית הפרטני שהוסכם וכיו"ב. לא מצאתי לאמץ טענותיה אלו של אובליגו. השאלה המרכזית המתעוררת, במסגרת בקשת האישור, היא האם אובליגו הפרה את הוראות החוק, הקוגנטיות, בהתייחס לשיעורי הריבית הנגבים על ידה בקשר עם הלוואות מסוג של משכנתא. שאלה זו משותפת בהתייחס לכלל חברי הקבוצה. אני ערה לכך, כי לא מן הנמנע כי קיימות הבחנות בין חברי הקבוצה, ולא מן הנמנע כי שיעורי הריבית ותנאי ההלוואות השתנו מלווה ללווה, בהתאם לנתונים פרטניים. בכך בלבד אין כדי למנוע את בירור התובענה כייצוגית. כך למשל נפסק ברע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמוסי (5.7.2012) (להלן: "עניין עמוסי") כי: "... יש להדגיש כי נוסח סעיף 8(א)(1) קובע שהתובענה הייצוגית נדרשת לעורר שאלות משותפות לכלל חברי הקבוצה. נוסחו של סעיף זה אינו דורש כי משקלן של השאלות המשותפות לחברי הקבוצה יהיה גבוה ממשקלן של השאלות האינדיבידואליות, אלא די בכך שקיימות שאלות משותפות כלשהן." לא למותר לציין כי בהתאם לס' 10(ג) לחוק תובענות ייצוגיות, אין מניעה להגדיר גם תתי קבוצות, בתוך הקבוצה המיוצגת. כמו כן, כאשר השוני בין חברי הקבוצה מתבטא בעיקר בשאלת הזכאות לפיצוי ושיעורו אין בכך בהכרח כדי להכשיל את בירור התובענה כייצוגית (ר' רע"א 3173/24 לעיל). בנסיבות אלה, עת נטען בענייננו להפרה של חוקים אשר לא ניתן היה להתנות עליהם, ולכאורה חלים ביחס לכלל ההלוואות המובטחות במשכנתא הניתנות ע"י אובליגו ללוויה, ומקום בו הקבוצה הוגדרה כלווים אשר אובליגו הפרה את זכויותיהם על פי הוראות החוקים הרלוונטיים, אני מוצאת לקבוע כי מדובר בשאלה המשותפת לכלל חברי הקבוצה. האם קיימת אפשרות סבירה שהשאלות המשותפות תוכרענה לטובת הקבוצה כאמור לעיל, בקשה לאישור תובענה ייצוגית היא שלב מקדמי, במסגרתו נדרש בית המשפט להכריע אם יש מקום לדון בתובענה המונחת לפניו כתובענה ייצוגית. כפועל יוצא מכך, ככלל, ההכרעה בשלב זה אינה סופית וחלוטה, ובית המשפט רשאי לעיין בה מחדש אם השתכנע כי הונחה תשתית ראייתית המצדיקה זאת (ר' ע"א 1439/20 דקל נ' בירנבוים (26.7.2022); ע"א 9294/16 שמעון נ' איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ (4.2.2020)). בעניין עמוסי (רע"א 2128/09 לעיל) נדרש בית המשפט לשלב בקשת האישור ולנטל המוטל על המבקש לאשר תובענה כייצוגית להוכיח לעניין השאלה האם קיימת אפשרות סבירה כי השאלות הנדונות תוכרענה לטובת הקבוצה, כדלקמן: "בשלב המקדמי של אישור התובענה כייצוגית, נדרש בית המשפט להעריך אם יש אפשרות סבירה כי השאלות העובדתיות והמשפטיות הנדונות יוכרעו לטובת קבוצת התובעים. הרציונל המנחה העומד בבסיסה של דרישה זו הוא שתובענה ייצוגית חושפת את הנתבע לסיכון כי יידרש לשלם את הסכומים הנתבעים בתובענה לקבוצה רחבה של תובעים, תוך שהוא נושא בנטל כלכלי רב (רע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, [פורסם בנבו] פס' 10 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) גרוניס (26.4.2010) (להלן: פרשת קו מחשבה))... אשר על כן, ברי כי תכלית החוק היא להורות לבית המשפט לבצע בחינה מקדמית של סיכויי התובענה לשם הגנה מידתית על זכויות הנתבעים. לעניין זה, די לו לבית המשפט לעקוב בדקדקנות אחר לשון המחוקק ולראות האם קיימת 'אפשרות סבירה' להכרעה לטובת קבוצת התובעים; הא, ותו לא. החמרת התנאים לאישור תובענה כייצוגית, ובירור רוב רובה של התביעה כבר בשלב אישור התובענה כייצוגית, חורגת מהאיזון שקבע המחוקק, ועל כן היא אינה ראויה". ברע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ (11.4.2013) הוסיפה כב' השופטת ברק-ארז והתייחסה לרף בו נדרש לעמוד התובע הייצוגי המבקש לאשר את תביעתו כייצוגית: "... מטרתו של שלב מקדמי זה היא למנוע אישורן של תובענות סרק, וזאת מבלי להרתיע תובעים מהגשת תובענות ייצוגיות צודקות. בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי מי שמבקש לאשר תובענה כייצוגית חייב לשכנע את בית המשפט במידת הסבירות הראויה - ולא על פי האמור בכתב התביעה בלבד - כי הוא עומד בכל התנאים לאישור תובענה כייצוגית, ובכלל זה בדרישה לקיום עילת תביעה... על התובע הייצוגי להניח בפני בית המשפט תשתית משפטית וראייתית התומכת לכאורה בתביעתו. בשונה מן התובע בתביעה רגילה, המבקש לאשר תובענה כייצוגית אינו יכול להסתפק בעובדות הנטענות בכתב התביעה, אלא מוטלת עליו החובה להוכיחן באופן לכאורי. במקרה הצורך, המבקש צריך לתמוך את טענותיו בתצהירים ובמסמכים הרלוונטיים. בית המשפט שדן בבקשה נדרש להיכנס לעובי הקורה, ולבחון היטב – משפטית ועובדתית – האם מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית (עניין מגן וקשת, בעמ' 328; עניין רייכרט, בעמ'292-291). מבחנים אלה לא נקבעו בעלמא, אלא נועדו להביא לשימוש מושכל בכלי התובענה הייצוגית, לנוכח השפעתו המכרעת על הנתבעים ועל התנהלותם העסקית, כמוסבר לעיל. ... התובענה הייצוגית אינה צריכה להציב מחסום גבוה בפני תובעים ייצוגיים, וכי יש להביא בחשבון את פערי המידע הקיימים בין הצדדים. עם זאת, אין משמעות הדברים שהנטל המוטל על התובעים הייצוגיים יהיה קל כנוצה. על התובע הייצוגי להרים נטל ראשוני - נטל שיש לתת לו משמעות, מבלי שיהיה כבד מנשוא, תוך שבית המשפט נותן דעתו, בכל מקרה ומקרה, לקושי היחסי העומד בפני התובע הייצוגי כאשר הוא נדרש להוכיח את תביעתו לכאורה". מדובר בהיקף הוכחה המשתנה ממקרה למקרה, ונגזר ממידת מורכבת השאלה העובדתית או המשפטית הדורשת הכרעה ומכלול המידע והראיות שהועמדו לפני בית המשפט. (ור' גם רע"א 729/04 מ"י נ' קו מחשבה בע"מ (26.4.2010); רע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמוסי (5.7.2012); ע"א 7125/20 הצלחה לקידום חברה הוגנת נ' UBS AG (2.1.2025); ת"צ (מחוזי מרכז) 2405-12-23 נטליה שסטקובה נ' כלמוביל בע"מ (10.3.2026); ת"צ (מחוזי מרכז) 47858-02-22 פינץ נ' דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ (24.8.2025); עע"מ 980/08 מנירב נ' מדינת ישראל - משרד האוצר (6.9.2011); רע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ (26.4.2010); רע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש, פ"ד נה(5) 276, 291 (2001)). לצד עמדות עקרוניות אלו, הוסיפו בתי המשפט וקבעו, כי מקום בו מדובר בשאלה משפטית או פרשנית טהורה, המחייבת בירור עובדתי מצומצם בלבד אשר נשמע ביחס אליו טיעון שלם, ניתן להכריע בה כבר במסגרת השלב המקדמי של בקשת האישור (ר' לדוג' ע"א 9294/16 אושרת שמעון נ' איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ (4.2.2020); ת"צ (מחוזי, ת"א) 54448-05-23 ויסברוד נ' כלל פנסיה וגמל בע"מ (26.3.2026); ת"צ (מחוזי, ת"א) 41159-10-21 תומר עובדיה נ' אלוניאל בע"מ (1.2.2026)). בענייננו עיקר המחלוקת היא מחלוקת משפטית הנוגעת לפרשנות הוראות החוק ותחולתו ומשכך אף הוסכם בין הצדדים כי ההכרעה תיעשה כבר בשלב בקשת האישור, על בסיס כתבי הטענות והסיכומים, ללא צורך בקיום חקירות. השאלות שבמחלוקת: התיק שלפניי מעורר מספר לא מבוטל של שאלות משפטיות הדורשות הכרעה: האם יש לראות באובליגו "מוסד כספי" או "תאגיד בנקאי" כהגדרתם של אלו בחוק הבנקאות; האם אובליגו כפופה להוראות חוק הריבית וצו הריבית, ובמידה שכן – האם היא הפרה אותן; האם ס' 2א(ב) לחוק הריבית עוסק בהלוואות צמודות מדד בלבד או בכל סוגי ההלוואות; האם ס' 2א(ב) לחוק הריבית עוסק בריבית פיגורים בלבד או גם בריבית הקרן; האם הריביות שגבתה אובליגו הן מופרזות ומקימות עילת התערבות לבית המשפט מכוח חוק אשראי הוגן; האם העמלות ושכה"ט שגובה אובליגו בתעריפון שלה בגין מכתבי התראה וייעוץ משפטי הן עמלות מופקעות המהוות תניות מקפחות בחוזה אחיד ומפרות את תקנות ההוצל"פ-שכ"ט; האם החלטות קודמות של רשמי ההוצל"פ ובתי המשפט, בהליכים פרטניים מול המבקשים או לווים אחרים, מקימות מעשה בית דין החוסם את המבקשים ואת יתר חברי הקבוצה מהגשת התביעה נושא בקשת האישור; סמכותו המקומית והעניינית של בית המשפט לדון בתובענה בשים לב לתניית השיפוט הייחודית בהסכם ההלוואה וסכום הנזק המצרפי של הקבוצה. שאלות אלה יידונו על ידי להלן. שאלת היותה של אובליגו "תאגיד בנקאי" במוקד בקשת האישור עומדת טענת המבקשים לפיה המשיבה, אובליגו, היא בגדר "מוסד כספי" העונה להגדרת "תאגיד בנקאי" לפי חוק הבנקאות ולפיכך חלות עליה מגבלות הריבית הקבועות בצו הריבית. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת התשתית הנורמטיבית, מצאתי לדחות טענה זו מקום בו אובליגו אינה תאגיד בנקאי ואינה מוסד כספי לצורך חוק הבנקאות או צו הריבית. קביעה זו נתמכת הן בלשון החוק והן במערך הרגולטורי החל על המשיבה, כמפורט להלן. מהראיות אשר הובאו לפניי עלה כי אובליגו היא חברה פרטית, העוסקת במתן אשראי חוץ-בנקאי, ופעילותה מוסדרת ומפוקחת ע"י משטר רגולטורי נפרד ושונה מזה החל על המערכת הבנקאית. ס' 3 לחוק הבנקאות קובע באופן חד וברור כי: "לא יהא תאגיד בנקאי אלא ברישיון לפי חוק זה". מהראיות אשר הובאו לפניי עלה כי אובליגו לא מחזיקה ברישיון מאת המפקח על הבנקים, שמה לא נכלל ברשימת התאגידים הבנקאיים הרשמית המפורסמת על ידו (ר' ס' 93 לתשובה לבקשת האישור והרשימה המופיעה שם), וכפועל יוצא מכך היא גם לא כפופה להוראותיו. מנגד, אובליגו פועלת מכוח רישיון למתן אשראי מורחב שניתן לה ע"י רשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון לפי סעיף 16 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים, והיא נכללת גם במרשם נותני השירותים הפיננסיים, המפורסם על ידי המפקח על השירותים הפיננסיים (ר' ס' 102 לתשובה לבקשת האישור). על אף חובת קבלת הרישיון לצורך עיסוק במתן שירות פיננסי או מתן אשראי על פי ס' 12(א) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים, ס' 13(א)(11) לחוק זה מחריג באופן במפורש תאגיד בנקאי ותאגיד עזר מחובת הרישוי. גם החרגה זו מלמדת, באופן ברור, על קיומה של הבחנה בין תאגיד בנקאי או תאגיד עזר, לבין נותן שירותים פיננסיים, הפועל תחת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים. אוסיף ואציין כי קיימים הבדלים מהותיים בהיקף ואופי פעילותם של תאגידים בנקאיים אל מול אלו של נותני שירותים פיננסיים על פי חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים. כך למשל תאגיד בנקאי מורשה לקבל פיקדונות כספיים מהציבור הרחב ולנהל חשבונות עו"ש; מעניק את כלל השירותים הפיננסיים תחת קורת גג אחת, לרבות: ניהול חשבונות עו"ש, מתן הלוואות, כרטיסי אשראי, ניירות ערך, שירותי המרת מטבע וכיו"ב ומפוקח בצורה הדוקה וישירה ע"י המפקח על הבנקים. לעומתו, תחומי העיסוק של נותן שירותים פיננסיים ממוקדים ומצומצמים יותר, נותן שירותים פיננסיים לא רשאי לקבל פיקדונות כספיים מהציבור ולנהל חשבונות עו"ש, תחומי הפעילות בהם הוא עוסק ממוקדים יותר וכוללים בעיקר מתן אשראי והלוואות, ניכיון שיקים והמרת מטבע, ופעילותו מפוקחת באמצעות רשות שוק ההון ביטוח וחסכון. גם סעיף 21(א)(1) לחוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א-1981 מוסיף וקובע כי שאינו תאגיד בנקאי לא יעסוק "... בקבלת פיקדונות כספיים ובמתן אשראי כאחת" (ההדגשה לא במקור – ה.ס.). עוד ראוי לציין כי בפועל, נותני השירותים הפיננסיים הם בדרך כלל לקוחות של התאגידים הבנקאיים (ר' לדוג' ה"פ (מחוזי, ת"א) 24089-02-17 אם.אל.ג'י.איי מימון והשקעות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (9.12.2020); ת"א (מחוזי, ב"ש) 40435-04-22 סיריוס שירותי רשת בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (26.10.2023)). המבקשים הוסיפו וטענו כי המונח "מוסד כספי", התפתח בחקיקה במהלך השנים כגוף שעיקרו מתן הלוואות. בין היתר הם הפנו להגדרת מונח זה בחוק בנק ישראל, התשי"ד-1954 ובתיקון מס' 9 לפק' הבנקאות, התשכ"ט-1969, כ - "חברה או אגודה שיתופית שעסקיה או חלק מעסקיה קבלת כספים בפקדון או מתן הלוואות". לשיטתם, הגם כי חוקים אלה אינם בתוקף, יש בהם כדי ללמד על המשמעות שניתנה למונח זה במהלך השנים ועל כך שפעילות הליבה של מתן אשראי היא המכוננת את מהותו של גוף כ"מוסד כספי", אשר נטמעה בהמשך בחוק הבנקאות. לא מצאתי לנכון לאמץ טענה זו. בחוק בנק ישראל, התש"ע 2010, הוא החוק הרלוונטי לתקופה בה ניתנה ההלוואה, קיימת הבחנה מפורשת בין גוף פיננסי שהוא "תאגיד בנקאי ותאגיד עזר" (ס' 1(1)), לבין גוף פיננסי שהוא: "נותן שירותים פיננסיים כהגדרתו בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים" (ס' 1(8א)). מעבר לכך, גם בתקופה בה הגדרתו של מוסד כספי כללה חברה אשר עסקיה או חלקם כללו פעילות פיננסית או מתן הלוואות, לא היה בכך די כדי להפוך אותה, אוטומטית, לתאגיד בנקאי. חוק הבנקאות הבחין בין עצם הפעילות הפיננסית לבין זהות הגוף שסיפק אותה, הרישיון שהוא החזיק והפעילות בה הותר לו לעסוק, והתאגידים הבנקאיים נדרשו לעמוד גם בדרישות פורמליות של הקמה, הון ורישיון (ר' לדוג' ס' 7 לחוק הבנקאות). בנוסף, כלל החוק הבחנה ברורה בין "מתן אשראי" ל "קבלת פקדונות", ואסר על גוף, שאינו תאגיד בנקאי, לעסוק בקבלת פקדונות כספיים ומתן אשראי כאחת. עוד יצוין כי בתיקון מס' 33 לחוק הבנקאות, אשר נכנס לתוקף ביום 31.3.2026, הושמט המונח "מוסד כספי" מהגדרת "תאגיד בנקאי" בס' 1 לחוק, וכן בוטל ס' 20 אשר עסק בתחום פעילותו של מוסד כספי. מחיקה זו, מלמדת אף היא על כוונת המחוקק לפיה לא ניתן לראות במונח "מוסד כספי", הגדרה חקיקתית המשתרעת על כל נותן אשראי ומכניסה אותו תחת הקטגוריה של "תאגיד בנקאי", הכפוף לחוקי הבנקאות. לעניין זה אוסיף ואציין כי אני ערה לכך כי תיקון 33 לחוק הבנקאות, לא היה רלוונטי לתקופה בה ניתנה ההלוואה נושא פסק הדין שלפניי. עם זאת, עת מבוקש ללמוד על מגמת המחוקק בין היתר מתוך ההיסטוריה החקיקתית וחוקים שאינם תקפים עוד, אין מניעה ללמוד עליה גם מחקיקה שנכנסה לתוקף לאחר המועד הרלוונטי להלוואה הספציפית נושא התביעה. המבקשים הוסיפו וטענו כי יש בעצם סיווגה של אובליגו במסגרת התשקיף שלה, כ"מוסד כספי" לצרכי חוק מע"מ, כדי ללמד על היותה מוסד כספי או תאגיד בנקאי כהגדרתו לצרכי חוק הבנקאות וחוק הריבית. לשיטתם, מדובר בקביעה מהותית של רשות מנהלית מוסמכת ויש לתת לה משקל מיוחד. גם את טענה זו של המבקשים לא מצאתי לאמץ, ואפרט; ראשית, שאלת היות אובליגו "מוסד בנקאי" אינה תלויה או מותנית באופן בו המשיבה מציגה את עצמה, והמדובר בשאלה משפטית. עיון בתשקיף של אובליגו (נספח 5 לבקשת האישור), מעלה כי על אף שהיא ראתה עצמה כ"מוסד כספי" לצרכי חוק מע"מ, היא הגדירה עצמה כגוף המתמחה בתחום הפיננסים, בדגש על מתן אשראי חוץ-בנקאי והצעת פתרונות מימון חלופיים לאלה הניתנים באמצעות המערכת הבנקאית. עובדת היותה של אובליגו גורם המעניק אשראי חוץ-בנקאי, מצוינת שוב ושוב במסגרת התשקיף ושזורה כחוט השני בהוראותיו (ר' לדוג' ס' 4.4, 6.1.2, 6.6, 6.7.1,. 6.7.2, 6.7.3,. 6.7.7. לתשקיף ועוד). את הניסיון לאחוז אמירה נקודתית ושולית כ"גביע הקדוש" של ההליך, מצאתי כתמוהה. לנקוב ייווסף כי חוק מע"מ כולל מערכת הגדרות עצמאית, המבוססת על תכליתו הפיסקלית של החוק, ולא ניתן להשתמש בהגדרות הכלולות בו, באופן אוטומטי, לצרכים אחרים כמו פרשנות של חוקים בתחום הבנקאות והריבית. עיון בהגדרת המונח "מוסד כספי" בס' 1 לחוק מע"מ, מלמד כי היא כוללת חמש חלופות נפרדות של גופים, אשר חלקן כלל לא נוגע לתאגידים בנקאיים. כך למשל חברות ביטוח, אשר בדומה לנותני שירותים פיננסיים, לא כפופות להוראות המפקח על הבנקים או לדרישות הלימות ההון הבנקאיות, אלא למשטר רישוי ופיקוח של המפקח על הביטוח. יתרה מכך, מפסיקת כב' בית המשפט העליון עולה כי על אף השאיפה לאחידות מושגית, למונחים זהים עשויה להיות משמעות שונה בחוקים שונים (ולעיתים אף באותו החוק עצמו), ויש לפרשם בהתאם לתכלית החקיקה הספציפית והקשר הדברים. (ר' לדוג' דנ"מ 5331/24 רשות האוכלוסין וההגירה נ' עזניה קלמנט (07.12.2025); ע"א 486/85 מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, חיפה נ' החברה החבשית למסחר בע"מ, פ"ד מא(2) 402, 413-412 (1987) ; ע"א 756/82 קיבוץ יגור קב' עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' שירותי נפט בע"מ, פ"ד מא(1) 85, 112 (1987); רע"א 725/05 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה השומרון נ' עוזי ושפרה בלוך (3.9.2014); עע"מ 4105/09 עיריית חיפה נ' עמותת העדה היהודית הספרדית בחיפה02.02.2012)); רע"א 3527/96 דונין דוד צ'צ'קס אקסלברד נ' מנהל מס רכוש – אזור חדרה ((25.11.1998). כך לדוגמא, פורשו לא אחת, מונחים שונים, במסגרת חקיקה פיסקאלית, באופן שונה מזה אשר ניתן להם על פי דיני הקניין הפורמאליים, במטרה לכלול בחובם של אלו את התוכן הכלכלי של העסקאות והגשמת המטרה העומדת בבסיס חוקי המס (ר' לדוג' ע"א 265/79 מנהל מס שבח מקרקעין נ' בן-עמי, פ"ד לד(4) 701, 703 (1980)). גם באופן קביעת ההפרשות להפסדי אשראי חזויים בדומה לאופן בו נקבעים שיעורי ההפרשה הנהוגים בבנקים בקשר עם הלוואות בתחום הדיור, כנטען ע"י המבקשים, אין כשלעצמו כדי ללמד דבר. אוסיף ואציין כי אין חולק כי על פעילותה של אובליגו במתן אשראי חוץ-בנקאי חלות המגבלות וההוראות הייעודיות הקבועות בחוק אשראי הוגן, תשנ"ג-1993 (ר' גם ס' 2 לסיכומי התובעים). חוק זה, בנוסחו המקורי, נחקק בשנת 1993 כחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993, כאשר "מלווה" הוגדר בחוק זה במפורש כ"מי שנותן הלוואה, למעט תאגיד בנקאי ותאגיד עזר ...". גם מהצעת חוק אשראי הוגן עולה כי החוק נועד בעיקר כדי: "... למנוע ממלווים שאינם תאגיד בנקאי מורשה ומפוקח, לנצל את מצוקתם של צרכנים שאינם בעלי כוח מיקוח, ועקב כך מסכימים ללוות כספים בתנאים בלתי סבירים..." (ר' נספח 19 לבקשת האישור). על אף השינויים המהותיים שעבר חוק אשראי הוגן ברבות השנים, לרבות שינוי שמו מ"חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות" ל"חוק אשראי הוגן" והחלתו גם על תאגידים בנקאיים, עדיין קיימת גם בו הבחנה ברורה, בין מלווה מוסדי שהוא תאגיד בנקאי או תאגיד עזר (ס' (1) להגדרת "מלווה מוסדי"), לבין מלווה שהוא בעל רישיון למתן אשראי (ס' (4) להגדרת "מלווה מוסדי"). כך למשל נקבע בס' 15ה לחוק אשראי הוגן כי עיצום כספי המוטל על תאגיד בנקאי המפר את הוראות החוק ייגזר מהסכום המוטל בגין הפרת הוראה מהוראות ניהול בנקאי תקין כאמור בס' 14ח(א)(1) לפק' הבנקאות 1941 (ס' 15ה(א)(1)), ואילו ביחס לבעל רישיון למתן אשראי, ייגזר סכום העיצום הכספי מהסכום שהיה מוטל על בעל רישיון כאמור בשל הפרת הוראה המנויה בס' 72(ב) לחוק שירותים פיננסיים מוסדרים (ס' 15ה(א)(4)). בס' 16א לחוק אשראי הוגן מוקנית סמכות למפקח על הבנקים, למפקח על נותני שירותים פיננסיים ולממונה על שוק ההון, ביטוח וחסכון או רשות לניירות ערך (להלן: "המאסדר"), לקבוע הוראות בעניינים המוסדרים בחוק אשראי הוגן, אשר יחולו על המלווים המוסדיים שתחת פיקוחם. מס' 3 לתוספת הראשונה לחוק אשראי הוגן עולה כי עת מדובר בהלוואה לתקופה שאינה עולה על 3 חודשים, ייתכן שוני גם ביחס לשיעורי העלות המרבית של האשראי אותה יכול המלווה המוסדי לגבות, בהתאם לקביעת המאסדר. מסעיפים אלה עולה באופן ברור, כי מלווה מוסדי מסוים, לא יכול להיות כפוף לגופים מפקחים שונים ולשתי מערכות דינים שונות, אשר עלולות לסתור זו את זו. כפועל יוצא אני מוצאת את טענותיה של אובליגו לפיהן סיווגו של גוף תחת קטגוריה אחת, שוללת את סיווגו תחת הקטגוריה האחרת, כטענה אשר יש בה ממש. המבקשים הוסיפו וטענו כי יש לפרש את הסכם ההלוואה, שהוא הסכם אחיד, לרעת מנסחו-אובליגו. לעניין זה ביקשו המבקשים להפנות את שימת הלב להוראות ס' 4.3 להסכם ההלוואה, תוך שהם טוענים כי אובליגו התחייבה במסגרתו כי שיעור ריבית הפיגורים הנגבה על ידה לא יעלה על הריבית המותרת על פי דין, ובכלל זה הוראות חוק הריבית. אלא כי הציטוט אשר הובא ע"י המבקשים מתוך ההסכם היה ציטוט חלקי בלבד, ובפועל נקבע בהסכם כי שיעור ריבית הפיגורים בהסכם לא יעלה על שיעור הריבית המותר על פי דין, ובכלל זה חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות או חוק הריבית. כפי שיפורט בהמשך, החוק הרלוונטי לענייננו הוא חוק אשראי הוגן (אשר בתקופה הרלוונטית נקרא חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות). בהינתן כל האמור לעיל, ובהינתן העובדה לפיה אובליגו היא בעלת רישיון למתן שירותים פיננסיים מכוח חוק הפיקוח על נותני שירותים פיננסיים, אשר פעילותה כפופה להוראות המפקח על נותני שירותים פיננסיים, אני מוצאת לקבוע כי על אף עיסוקה של אובליגו במתן הלוואות, אין לראותה כ"מוסד כספי" או כ- "תאגיד בנקאי", כהגדרתו (בתקופה הרלוונטית) בחוק הבנקאות, ויש לקבוע כי הוראות ס' 3(א1) לחוק הריבית ו- ס' 2א(ב) לצו הריבית לא חלות עליה. בהינתן מסקנתי זו, מתייתר הדיון בשאלת הפרתן של הוראות אלה, כמו גם בסוגיות נוספות שעלו בקשר עם תחולת ס' 2א(ב) לצו הריבית על הלוואות שאינן צמודות מדד ובקשר עם תחולתו גם על ריבית קרן ההלוואה. בבחינת למעלה מן הצורך ועל מנת שפסק דיני לא יימצא חסר, אתייחס בקצרה גם לסוגיות אלה. סוג ההלוואות עליהן חל ס' 2א(ב) לצו הריבית המחלוקת הנוספת אשר התגלעה בין הצדדים מתייחס לשאלת היקף תחולתו של ס' 2א(ב) לצו הריבית. לטענת המבקשים, סעיף זה חל על כל סוגי ההלוואות – הן הלוואות צמודות ערך והן הלוואות אשר אינן צמודות, כאשר טענתה של אובליגו, מנגד, הייתה כי הסעיף חל רק ביחס להלוואות צמודות ערך, ומשכך לא חל על ההלוואה מושא התביעה, אשר אינה צמודה. לאחר שחזרתי ועיינתי בטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי ס' 2א(ב) לצו הריבית חל הן על הלוואות צמודות ערך והן על הלוואות שאינן צמודות ערך, ובלבד שהן ניתנו על ידי תאגיד בנקאי והובטחו במשכנתא. אפרט; ס' 2א לחוק הריבית קובע כדלקמן: שיעור ריבית הפיגורים המקסימלי למילווה צמוד ערך הוא שבעה עשר למאה לשנה. על אף האמור בסעיף קטן (א), שיעור ריבית הפיגורים המכסימלי להלוואה שנתן תאגיד בנקאי המובטחת במשכנתא על דירת מגורים, הוא השיעור הממוצע של ריבית הפריים בשלושת הבנקים הגדולים, בתוספת 6.5 אחוז; החשב הכללי במשרד האוצר או מי שהוא מינה לכך יפרסם, מפעם לפעם, את שיעור ריבית הפיגורים המכסימלי כאמור. הייתה קרן ההלוואה או הריבית שבפיגור צמודה, בתקופת הפיגור, למדד המחירים לצרכן או למדד אחר או לשער מטבע חוץ כלשהו, תנוכה ההצמדה כאמור מתוך ריבית הפריים האמורה." כידוע, נקודת המוצא בפרשנות דבר חקיקה היא בראש ובראשונה, לשון החוק עצמו, ומתוכה על בית המשפט להוסיף ולחלץ את הפרשנות המשקפת, באופן המיטבי ביותר, את תכליתו של אותו דבר חקיקה (ר' לדוג' ע"א 8569/06 מנהל מיסוי מקרקעין חיפה נ' פוליטי (28.5.2008); ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי (כבא כוח היועץ נמשפטי לממשלה), פ"ד נג(2) 817, 827 (1999)). לשון סעיף 2א(ב) לצו הריבית, כפשוטה, מלמדת כי היא חלה על כל הלוואה שניתנה ע"י תאגיד בנקאי והובטחה במשכנתא, בין אם מדובר בהלוואה צמודת ערך ובין אם לאו. לא הייתה כל מניעה כי ס"ק (ב) ינוסח באופן זהה לס"ק (א) ויתייחס במפורש למלווים צמודי ערך, מסוג משכנתא, בלבד, אלא שזאת לא נעשה. הניסוח השונה מלמד על כוונה שונה. זאת ועוד; בחינת ההיסטוריה החקיקתית מלמדת, כי ס"ק (ב) לא נוסח מלכתחילה כפי שהוא מנוסח היום, אלא תוקן ביום 30.1.2003 (תיקון תשס"ג), באופן בו הושמטו המילים "למילווה צמוד ערך שהוא הלוואה" שהיו כלולות בנוסח המקורי של הסעיף, תוך החלפתן במילה: "הלוואה". תיקון זה מלמד על כוונה מפורשת של המחוקק, לשנות את ההסדר החקיקתי שהיה קיים ולהחילו גם על הלוואות משכנתא שניתנו ע"י תאגידים בנקאיים, שאינן צמודות מדד. אינדיקציה נוספת לכוונת המחוקק עולה מצירופו של ס"ק (ג) במסגרת תיקון תשס"ג-2003, ובו התייחסות ספציפית למצב בו קרן ההלוואה או הריבית שבפיגור צמודה. התייחסות ספציפית זו יוצרת הבחנה בין מצב בו קרן ההלוואה או הריבית שבפיגור צמודה, לבין מצב בו היא אינה צמודה, ומלמדת אף היא, כי תחולתו הכללית של הסעיף לא מוגבלת להלוואות צמודות ערך בלבד. אוסיף ואציין כי אני ערה לפסיקת כב' בית המשפט העליון בע"א 647/20 טאמז אלישקוב נ' א.ר.א.ב בונוס בע"מ (2.9.2021) (להלן: "עניין אלישקוב"), אליה הפנו המבקשים, ממנה עולה לכאורה כי תחולתם של חוק הריבית וצו הריבית שנקבע מכוחו, מצומצמת ומתייחסת למלווים צמודי-ערך בלבד. עם זאת, ההלוואות נושא פסק הדין בעניין אלישקוב לא היו הלוואות מסוג של משכנתא, וממילא שאלת תחולתו של ס' 2א(ב) לצו הריבית, לא נדונה במפורש במסגרת פסק הדין. באשר לפסקי הדין הנוספים אשר נזכרו ע"י הצדדים, מדובר בפסקי דין מחוזיים, על כל המשמעויות הנובעות מכך, וממילא לא נמצאה בפסיקה אחידות. אוסיף ואציין כי בת.א (חיפה) 700/06 ברוקנטל נ' בנק מזרחי טפחות (7.3.2011), קיימת אמנם אמירה של כב' השופט גריל לפיה בהלוואות שאינן צמודות מדד אין תקרה חוקית לשיעור הריבית אותו ניתן לגבות (ס' לט' לפסה"ד). עם זאת מדובר באמירת אגב, מקום בו שתי ההלוואות שנדונו באותו הליך היו הלוואות משכנתא צמודות מדד, וממילא השאלה לא נבחנה לגופה. בת.א. (ת"א) 2103/99 בתיה לבל נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (9.8.2009) עסקה המחלוקת בשאלת תחולתו של ס' 2א לצו הריבית, בנוסח שקדם לשנת 2002, על ההלוואות נושא פסק הדין, וממילא הוא אינו רלוונטי לענייננו. בת.א. (י-ם) 67390-08-21 כ.י.ד.י. פתרונות בע"מ ואח' נ' ברזלי ד.ב.ג. ניהול וייעוץ בע"מ (1.1.2025), לא דובר בהלוואת משכנתא ומשכך גם הוא פחות רלוונטי לענייננו. בהינתן כל האמור לעיל אני סבורה כי הוראת ס' 2א(ב) לצו הריבית, חלה הן בהתייחס להלוואות משכנתא צמודות ערך והן בהתייחס להלוואות משכנתא שאינן צמודות ערך. עם זאת, כפי שהובהר לעיל, הסעיף אינו רלוונטי עת עסקינן בהלוואה אשר לא ניתנה על ידי תאגיד בנקאי. בשולי סוגיה זו אציין כי אני ערה לעובדה כי במסמכים שונים אשר צורפו לסיכומי התשובה של המבקשים (תכתובות בין שר האוצר ונגיד בנק ישראל בתקופה רלוונטית) היה כדי לחזק את מסקנתי דלעיל. עם זאת, מקום בו המדובר במסמכים אשר צורפו לראשונה לסיכומי המבקשים, לא מצאתי לנכון להיסמך עליהם לצורך החלטתי דלעיל. היקף תחולתו של ס' 2א(ב) לצו הריבית על ריבית חיי ההלוואה מחלוקת נוספת בין הצדדים מתייחסת לשאלה האם היקף תחולתו של ס' 2א(ב) לצו הריבית מוגבל לריבית הפיגורים בלבד (כטענת אובליגו) או שמא הוא חל גם בהתייחס לריבית חיי ההלוואה (כטענת המבקשים). לטענת המבקשים יש להחיל את תקרת הריבית המקסימלית הקבועה בס' 2א(ב) לצו הריבית גם על ריבית חיי ההלוואה. לשיטתם, ריבית פיגורים מהווה מעין פיצוי מוסכם על הפרת תנאי ההלוואה וככלל היא גבוהה יותר מריבית חיי ההלוואה ואם נמצא להגביל אותה יש להטיל את אותה ההגבלה גם על ריבית חיי ההלוואה, בבחינת מקל וחומר. לשיטתם, כל פרשנות אחרת, עלולה להביא לסיכול מטרת המחוקק, עקיפת הוראות צו הריבית וריקונו מתוכן. לא מצאתי לקבל טענה זו אשר נטענה בעלמא מבלי שצורף בדל של אסמכתא לביסוסה. עיון בס' 2א לצו הריבית מלמד כי לשונו ברורה ומפורשת, ועולה ממנה כי הוא מתייחס לריבית הפיגורים בלבד. ריבית חיי ההלוואה לא נזכרת במסגרתו – אף לא ברמז. ביחס לכך אוסיף ואציין כי הסתמכותם של המבקשים על לשונו הברורה של החוק, כאשר זו תואמת את גרסתם, והתעלמותם ממנה, באופן בוטה, כאשר היא לא עולה בקנה אחד עם טענותיהם, מעוררת אי נוחות של ממש. גם את טענתם של המבקשים בדבר סיכול מטרת החוק והפיכת הגנת הצרכן העומדת בבסיסו ללא אפקטיבית איני מוצאת לקבל. הגנה זו ניתנת בפועל באמצעות חוק אשראי הוגן, החל ביחס לכלל ההלוואות, הן צמודות הערך והן אלה שאינן צמודות, בין אם ניתנו ע"י תאגידים בנקאיים ובין אם לאו. בהינתן האמור לעיל אני מוצאת לקבוע כי ס' 2א(ב) לצו הריבית חל רק בהתייחס לריבית הפיגורים ואינו חל ביחס לריבית חיי ההלוואה. כאמור לעיל, קביעה זו היא בבחינת למעלה מן הצורך, מקום בו מצאתי כי ממילא אין תחולה לסעיף בענייננו. הפרת הוראות חוק אשראי הוגן טענתם החלופית של המבקשים הייתה כי אובליגו הפרה את הוראות חוק אשראי הוגן באופן אשר מגבש את סמכותו של בית המשפט על פי ס' 9 לחוק אשראי הוגן, להתערב בשיעורי ריבית ההלוואה וריבית הפיגורים, להפחית אותם ולהורות על השבה של הסכומים ששולמו ביתר. לטענתם, אובליגו הפרה את חובת הגילוי הקבועה בסעיף 3 לחוק אשראי הוגן במספר נושאים מהותיים, ובראשם הצגתם של תנאי הלוואה מטעים כמו גם אי פירוט של הנתונים הרלוונטיים, לרבות לוח סילוקין, בעת הארכת ההלוואה. בנוסף נטען כי אובליגו מטילה חיובים שרירותיים ומופרזים בגין שכר טרחה ומכתב התראה של עורך דין, ללא פירוט ובניגוד לחובה להשית הוצאות סבירות וממשיות בלבד, תוך הפרת הוראות סעיף 7 לחוק אשראי הוגן; כי היא לא מוסרת ללווים עותק של ההסכם לעיון מוקדם בטרם החתימה ואף לאחר כריתתו, ובכך מונעת מהם הזדמנות סבירה לעיין בו, להתייעץ עם גורמים מקצועיים ולבחון לעומק את תנאי ההלוואה וסיכוניה; כי היא לא מעדכנת אותם אודות ההגבלות הקבועות בצו הריבית ביחס להלוואה מהסוג הניתן. כל אלה מצביעים, לשיטתם של המבקשים, על חוסר תום לב של אובליגו, הן במו"מ והן בקיום החוזה. המבקשים תמכו את טענותיהם בחוות דעת של מומחה מטעמם, הכלכלן ועוה"ד דורון ויסברוד (להלן: "המומחה ויסברוד"; נספח 4 לבקשת האישור). במסגרת חוות דעתו הצביע המומחה ויסברוד על ליקויים ופערים חישוביים במסמכי ההלוואה, ובראשם העובדה שבעוד שבהסכם נקבע שיעור ריבית מוסכם של % 14.55, לוח הסילוקין ותשלומי ההלוואה חושבו בפועל לפי ריבית בשיעור של % 14.75 (פער של % 0.2). כמו כן, עולה מחוות הדעת כי במסמכי ההלוואה נרשם כי שיעור הריבית האפקטיבית השנתית ושיעור העלות הממשית של האשראי שווים ל-% 15.055, אך בפועל, לפי ריבית נומינלית של % 14.55 הם עומדים על % 15.6, ולפי ריבית של % 14.75 הם מגיעים ל- % 15.79. לשיטת המומחה מטעם המבקשים שיעורים אלו חורגים באופן מובהק מתקרת הריבית החוקית המרבית שעמדה באותה העת על % 15.1, ולצורך עמידה בתנאי הוראות החוק יש להעמיד את הריבית הנומינלית השנתית על שיעור שלא יעלה על 14.15%. לאור חריגות אלו מתקרת חוק אשראי הוגן, חישב המומחה את יתרת חובם של המבקשים נכון ליום 6.7.2023 לפי ריבית נומינלית של % 14.15 והעמידה על סך של 638,146 ₪ (ר' ס' 55 לחוו"ד). לפי חלופה זו, ההפרש בין יתרת החוב הנטענת בפועל לבין החוב המחושב תחת מגבלות החוק מגיע לסך של 24,436 ש"ח. סכום זה הוגדר כסכום הפיצוי ו/או ההשבה שעל אובליגו לשלם למבקשים מכוח חלופה זו. מן העבר השני טענה אובליגו , כי במועד חתימת הסכם ההלוואה (15.07.2018), חוק אשראי הוגן נשא את שמו הקודם – "חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות" – והוראותיו היו שונות מנוסחן כיום. לטענתה, הסכם ההלוואה כלל גילוי מלא ומפורט של כל הפרטים הנדרשים לפי סעיף 3 לחוק אשראי הוגן, לרבות סכום ההלוואה, גובה הריבית הנומינאלית השנתית, שיעור העלות הממשית, שיעור עלות מרבית ולוח סילוקין. המבקשים אישרו את הפרטים בחתימתם וניתנה להם שהות לעיין בהסכם, אשר נחתם בפני נוטריון. בהתייחס לסוגיית גובה הריבית, הבהירה אובליגו כי ריבית חיי ההלוואה נקבעה בהתאם להוראות חוק אשראי הוגן וכי המבקשים כלל לא טענו לגביית יתר מעבר למותר לפי חוק זה. באשר לריבית הפיגורים נטען כי אובליגו עמדה במגבלה הקבועה בסעיף 6 לחוק כנוסחו במועד ההתקשרות, לפיה שיעור ריבית הפיגורים לא יעלה בחישוב שנתי על חמישית שיעור העלות הממשית של האשראי. על כל אלו הוסיפה אובליגו וטענה כי לקראת מועד הפירעון הסופי של ההלוואה היא נוהגת לערוך ללווים תחשיב מחודש של יתרת החוב בהתאם לתעריפים שבהסכם ההלוואה, ועל כן אף אחד מלווי החברה לא משלם בפועל יותר מכפי שהתחייב והוסכם מראש, אלא שהמבקשים לא הגיעו לשלב זה. לאחר שחזרתי ובחנתי את טענות הצדדים מצאתי כי לכאורה קיימת עילה לאישור הבקשה לניהול התובענה כתובענה ייצוגית בהתייחס לטענות בדבר הפרת הוראות חוק אשראי הוגן, וזאת מהטעמים המפורטים בשורות הבאות: תחולתו של חוק אשראי הוגן על אובליגו ומשמעותה הסכם ההלוואה נושא התביעה נחתם ביום 15.7.2018. במועד זה, אשר קדם לתיקון מס' 5, אשר נכנס לתוקף ביום 25.8.2019, עמד בתוקפו חוק אשראי הוגן בנוסחו ובשמו הקודם (חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993), והוא זה שביחס אליו יש לבחון את טענות הצדדים. בהתאם לס' 1 לחוק אשראי הוגן (כנוסחו בתקופה הרלוונטית) הוגדר "מלווה" כ- "מי שנותן הלוואה, למעט תאגיד בנקאי ותאגיד עזר כמשמעותו בחוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א-1981, וכן מי שעוסק בהפעלת מערכת לתיווך באשראי כהגדרתה בסעיף 25יז לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים מוסדרים;" אובליגו עונה להגדרה זו, ולמעשה שאלת תחולתו של חוק אשראי הוגן ביחס אליה, לא שנויה במחלוקת (ר' ס' 64 לסיכומי אובליגו). מקום בו אובליגו פועלת בשוק האשראי החוץ-בנקאי, כאשר מרבית לקוחותיה הם לווים אשר לא הצליחו לקבל הלוואות מהבנקים, אין ולא היה מקום להשית עליה את שיעורי הריבית אשר נקבעו בדין בהתייחס למערכת הבנקאית. יתרה מכך, מקום בו מרבית הלווים מאובליגו הם אנשים אשר לא מן הנמנע כי סורבו ע"י המערכת הבנקאית, או כאלה שכבר ניתנה להם משכנתא ע"י בנק וכבר רשומה משכנתא מדרגה ראשונה לטובת אותו בנק (כמו למשל בעניינם של המבקשים), לא סביר כי הסיכון בו נושאת אובליגו הוא בשיעור נמוך יותר מזה של בנק, ולכל הפחות, הוא זהה, אם לא גבוה יותר. בעובדה כי יוזמיו של הליך זה, לא שילמו, נכון למועד הדיון, ולו את קרן ההלוואה אותה נטלו, יש אך כדי לתת משנה תוקף למסקנתי דלעיל. על אלו תיווסף העובדה כי שיעורי הריבית מושפעים לא רק מגובה הסיכון אלא גם מגורמים נוספים כמו עלויות גיוס ההון וכיו"ב. בנוסף, שיקולי המדיניות מלמדים כי קיימת חשיבות לכך שמערכת האשראי החוץ-בנקאית תוסיף ותתקיים, לצד זו הבנקאית, על מנת לאפשר גם ללווים אשר לא יכולים לקבל אשראי מהמערכת הבנקאית לקבל הלוואות, גם אם בתנאים פחות נוחים. כל אלה מצדיקים לכאורה גביית ריבית גבוהה יותר מזו הנהוגה בבנקים, אלא שגם שיעורה של ריבית זו אינו בלתי מוגבל, אלא כפוף להוראות חוק אשראי הוגן. לגופו של עניין מצאתי כי יש להוסיף ולבחון את הסכם ההלוואה נושא התביעה, תוך הבחנה בין הפן ההסכמי לבין הגבייה כפי שבוצעה בפועל. הפן ההסכמי כאמור, הסכם ההלוואה נחתם על ידי המבקשים ביום 15.7.2018. על פי הנקוב בטופס הבקשה למתן הלוואה אשר נחתם ע"י המבקשים והיווה חלק בלתי נפרד מהסכם ההלוואה, עמדה הריבית הנומינלית השנתית בקשר עם ההלוואה על שיעור של 14.55% והעלות הממשית של האשראי עמדה על שיעור של 15.055%. ס' 5 לחוק אשראי הוגן, כנוסחו בתקופה הרלוונטית, קבע את שיעור עלות האשראי המרבית המותרת לגבייה: "5.(א)בחוק זה, "שיעור עלות האשראי המרבי" – פי שניים ורבע מן השיעור שיפרסם בנק ישראל מדי חודש בחדשו, של העלות הכוללת הממוצעת לאשראי הלא-צמוד הניתן לציבור על-ידי הבנקים שנקבעו על-ידי בנק ישראל. (ב)שיעור העלות הממשית של האשראי לא יעלה בחישוב שנתי על שיעור עלות האשראי המרבי, לפי הידוע בעת חתימת חוזה ההלוואה; נקבעה בחוזה ההלוואה ריבית משתנה או הצמדה, לא יעלה שיעור העלות הממשית של האשראי בחישוב שנתי על שיעור עלות האשראי המרבי, לפי הידוע במועד שבו משתנה שיעור הריבית, לענין ריבית משתנה, או במועד כל תשלום, לענין הצמדה. (ג)השיעור המרבי של העלות הממשית של האשראי, כאמור בסעיף קטן (ב), יחושב ביחס ליתרת החוב כפי שהיא בתחילת כל שנה ממועד ההלוואה." בס' 1 לחוק אשראי הוגן הוגדר "שיעור העלות הממשית של האשראי" כ- "יחס שבין סך כל התוספות לבין הסכום שקיבל הלווה בפועל בחישוב שנתי." "תוספת" הוגדרה בסעיף זה כ-"כל סכום שנדרש לווה לשלם בקשר לחוזה ההלוואה מעבר לסכום שקיבל בפועל מן המלווה, למעט ריבית פיגורים." בס' 6 לחוק אשראי הוגן נקבע שיעורה המירבי של ריבית הפיגורים: "שיעור ריבית הפיגורים לא יעלה בחישוב שנתי על חמישית שיעור העלות הממשית של האשראי." אין מחלוקת בין הצדדים כי שיעור העלות המרבית המותרת של אשראי חיי ההלוואה, בהתאם לחוק אשראי הוגן, בתקופה הרלוונטית לתביעה, עמד על שעור של 15.1%, כפי הנקוב גם בטופס הבקשה למתן הלוואה (ור' גם ס' 110 ו- 112 לבקשת האישור). באשר לשיעור ריבית הפיגורים, עמד סכום ריבית הפיגורים הנקוב בהסכם על סך של 17%, כאשר בהתאם לחוק אשראי הוגן שיעור ריבית הפיגורים המירבי המותר בגבייה היה גבוה יותר ועמד על כ- 17.46% (חמישית שיעור העלות הממשית של האשראי). מבחינה זו אין מחלוקת בין הצדדים כי השיעורים הנקובים בהסכם ההלוואה, תאמו את הוראות חוק אשראי הוגן. הגבייה בפועל הגם והסכומים הנקובים בהסכם ההלוואה תאמו את הוראות חוק אשראי הוגן, מחוות דעת המומחה מטעם המבקשת, מר ויסברוד עלה, כי הגבייה בפועל לא תאמה את הוראות החוק בשני היבטים: ראשית – לוח הסילוקין אשר צורף למסמכי ההלוואה חושב בפועל לפי ריבית גבוהה יותר מזו הנקובה במסמכי ההלוואה. שנית – שיעור העלות הממשית של האשראי היה גבוה מזה המותר על פי הוראות חוק אשראי הוגן. היעדר תאימות בין סכום הריבית הנקוב בהסכם לסכום הריבית בפועל מחוות דעת המומחה ויסברוד עלה כי על אף שהריבית הנקובה במסמכי ההלוואה עמדה של 14.55%, לוח הסילוקין חושב בפועל על פי ריבית גבוהה יותר, בשיעור של 14.75%, דהיינו התקיים הפרש בשיעור של 0.2% אשר הינו חיוב ביתר. המומחה ויסברוד הדגים את הגבייה ביתר, על פי לוח הסילוקין, באמצעות שני תשלומים: הראשון והאחרון, ערך חישוב של החזרי ההלוואה על פי שני שיעורי הריבית (זה שננקב בהסכם – 14.55% וזה שנגבה בפועל – 14.75%) אובליגו לא הציגה חוות דעת נגדית, ולא הכחישה את הנטען בהיבט של החישובים. חלף זאת, התמקדו טענות ההגנה של אובליגו בהעדרה של הצדקה בבחינת הסכומים אשר נגבו בפועל מקום בו המבקשים כלל לא פרעו את חובם. בנוסף נטען כי במקרים בהם המדובר בלווים הפורעים את חובם, נערך בתום תקופת ההלוואה תחשיב מחודש של יתרת החוב, כך ששום לווה לא משלם בפועל סכומים גבוהים יותר מאלו אשר סוכמו עמו, וזאת אף ככל ובלוח הסילוקין הופיעו סכומים גבוהים יותר. את טענותיה אלו של אובליגו מצאתי לחלק לשניים. שאלת השלכות אי התשלום בפועל, ושאלת אופן חישוב החוב. ממכתב ההתראה אשר נשלח ע"י אובליגו (נספח 8 לבקשת האישור), כמו גם ס' 43 לסיכומי המבקשים, עולה כי המבקשים כן עמדו בחלק מתשלומי ההלוואה, ובגין אותם תשלומים נגבה לכאורה חיוב ביתר. בהתייחס ליתרת הסכומים, הללו לא שולמו, נכון למועד פתיחתו של הליך זה – ואין ולא ניתן לראות סבירות בטענות המבקשים בדבר "נזק" שנגרם להם עקב חישוב ריביות בהתייחס לסכומים אשר כלל לא שולמו על ידם. טענה זו של המבקשים נמצאה על ידי כזו הטבולה, כל כולה, בחוסר תום לב. מן העבר השני, את טענותיה של אובליגו לעניין העדר החשיבות של טבלה לוח הסילוקין, נוכח החישוב בתום התקופה – אני מוצאת לדחות, ואפרט; לצורך החלטתי זו (ולצורך כך בלבד), יוצאת אני מתוך הנחה כי אכן יכולה המשיבה להוכיח כי בתום תקופת הלוואה נערך לכל לווה חשבון, וכי הסכום הכולל אשר נגבה ממנו, אינו חורג מזה עליו הסכימו הצדדים. אלא כי בכך, אין כדי להצדיק את ההתנהלות בשלבי הביניים, זו במסגרתה, נגבה בכל חודש מהלווה סכום החורג מזה עליו הוסכם, ולו כשלב ביניים. אין אני יכולה לאמץ את טענותיה של המשיבה בעניין זה מקום בו משמעותן של אלו הינה כי מלווה יכול לבחור, על דעת עצמו, לגבות לאורך תקופת חיי ההלוואה סכומי ביניים הגבוהים יותר מאלו עליהם הוסכם, וזאת מבלי לקבל את הסכמתו המפורשת של הלווה ביחס לכך. בפעולת הקיזוז בדיעבד, אין די על מנת להביאני למסקנה לפיה לא נפל כשל באופן התנהלותה של אובליגו. לעניין זה יוסף ויודגש כי אובליגו לא טענה כי מדובר בטעות חישוב חד פעמית וכד'. בהישענותה רק על כך שבמועד הפירעון הסופי מבוצע תחשיב נוסף ובסופו של דבר לא נגבים סכומים ביתר, יש כדי ללמד, הגם בזהירות המתבקשת נוכח השלב בו מצוי ההליך, כי יכול והמדובר בהתנהלות שיטתית, הננקטת גם בעניינם של לווים נוספים. סוגיה זו – וזו בלבד, מצדיקה בדיקה, מקום בו יש בה לכאורה הפרה של חובת הגילוי על פי ס' 3 לחוק אשראי הוגן, והיא מקימה למבקשים עילת תביעה לכאורה, אשר יש בה כדי להצדיק את ניהול התובענה כתובענה ייצוגית, ולו בהתייחס לנזק, ככל וקיים, והנובע מביצוע תשלום ביתר במהלך תקופת ההלוואה, אף הם היתרה העודפת קוזזה לאחר מכן. על מנת שלא תמצא החלטתי זו כחסרה אבהיר כי איני קובעת לעת הזו מסמרות בשאלה העובדתית האם אכן מבוצע חישוב בסיומה של תקופה תוך קיזוז או חישוב יתרה על בסיס ההתחייבויות החוזיות בלבד, וכן איני יודעת האם היה בהתנהלות אובליגו כדי לגרום בסופו של יום לנזק כלכלי, לא כל שכן שיעורו. עם זאת, נהיר כי בהיבט החוזי קיים לכאורה כשל בהתנהלות המשיבה שעה שחובו של לווה, מחושב ונגבה, ולו באופן זמני, שלא בהתאם להסכמות החוזיות בין הצדדים. אף מקום בו יימצא כי אכן , כפי טענת אובליגו, מבוצעת התחשבנות בתום תקופה ובהתייחס לסכום הכולל לא נגבים סכומים עודפים, ואף מקום בו יתברר כי המשמעות המעשית של ההתחשבנות בתום תקופה היא זו המלמדת כי אין כלל נזק כלכלי – לא יהא בכך כדי לאיין את המסקנה לפיה לוח הסילוקין והגבייה בתקופת הביניים, צריך היה כי יהיו תואמים את ההסכמות בין הצדדים. חריגת העלות הממשית של האשראי מעבר לתקרת הריבית המרבית המותרת על פי חוק מחוות דעת המומחה מטעם המבקשים, מר ויסברוד עלה בנוסף, כי חישוב העלות הממשית של האשראי, בהתאם לסכום הריבית הנקוב בהסכם (14.55%), מוביל בפועל לעלות ממשית של אשראי בשיעור של 15.6%; וכי חישובו בהתאם לשיעורים שנגבו בפועל כעולה מלוח הסילוקין (14.75%) מוביל לשיעור גבוה אף יותר, של 15.8%. כל זאת, שעה שבהתאם להוראות חוק אשראי הוגן, שיעור העלות המרבית המותר לגבייה עמד בתקופה הרלוונטית על 15.1% (ר' ס' 52-57 לחוות הדעת). מהחישוב שנערך על ידו עלה, כי על מנת לעמוד בהוראות חוק אשראי הוגן, בהתייחס לעלות המרבית של האשראי המותרת לגבייה, היה על אובליגו להעמיד את שיעור הריבית הנומינלית השנתית אותה היא גובה מלקוחותיה, על שיעור מכסימלי של 14.15% (ר' ס' 52-57 לחוות הדעת והחישוב המובא שם). גם בעניין זה, התמודדותה של אובליגו עם הטענות, נמצאה על ידי כחסרה. אובליגו לא הציגה חוות דעת נגדית או חישוב כלשהו, מהם עולה אחרת, אלא אך הפנתה לסכומים הנקובים במסמכי ההלוואה, אשר תואמים לכאורה את הוראות חוק אשראי הוגן (ר' לדוג' ס' 160 לתשובה לבקשת האישור). כפועל יוצא לא ניתן להורות, לעת הזו, והגם הזהירות המתבקשת, כי אין ממש בחוות דעתו של המומחה ויסברוד בנקודה זו. משכך, גם לא ניתן לשלול, לעת הזו, כי המדובר בהתנהלות אשר חזרה על עצמה גם בעניינם של לווים אחרים, אשר מספרם וזהותם לא ידועים, וככל ותוכח כי יהא בה משום הפרה של הוראות ס' 5 לחוק אשראי הוגן, כמו גם של חובת הגילוי (ס' 3 לחוק אשראי הוגן) ודומה כי היא מקימה עילה לכאורה לאישור ניהולה של התובענה כייצוגית. לצד קביעה זו אני מוצאת לשוב ולהדגיש כי מקום בו המבקשים עצמם לא שילמו את חלק הארי של ההלוואה נכון לזמנים הרלוונטיים להליך, נהיר כי הם אינם זכאים, ולו בקירוב, להחזר רעיוני של החלק העודף הנטען על ידם, וזאת ביחס לכלל הסכומים אשר לא שולמו. לעניין זה יופנו הצדדים לנקוב לעיל. התערבות בית המשפט בשיעור הריבית מקום בו נקבע כי חוק הריבית וצו הריבית לא חלים על אובליגו, אין תחולה לס' 6 לחוק הריבית הקובע את סמכות בית המשפט להתערב בשיעורה של ריבית מופרזת, כהגדרתה בחוק זה, ולהפחיתו. באופן דומה אין רלוונטיות להחרגה הקבועה בס' 15(ב)(2) לחוק אשראי הוגן וכל הנטען ביחס אליה. המבקשים טענו, כטענה חלופית, כי על בית המשפט להתערב בשיעור הריבית המופרזת מכוח ס' 9 לחוק אשראי הוגן. ביחס לכך יובהר כי כל עוד לא קיימת חריגה ממגבלות החוק, בדבר הריבית המרבית שניתן לגבות, אין מקום לקבוע כי מדובר בריבית מופרזת. יתרה מכך, הקביעה כי ריבית מסוימת היא ריבית מופרזת היא קביעה פרטנית, אותה יש לעשות בכל מקרה לגופו ועל פי נסיבותיו, תוך מתן הדעת, בין היתר, לסכום ההלוואה, מיהות הלווים, רמת הסיכון הכרוכה במתן ההלוואה, שעבודים קודמים וכיוצא באלו. עם זאת, מקום בו יימצא, ככל ויימצא, כי הריבית אשר נגבתה ע"י אובליגו חרגה מזו המותרת לגבייה על פי דין וכי דובר בהתנהלות אשר רלוונטית גם בהתייחס ללווים נוספים בקבוצה המיוצגת, אין בנקוב לעיל כדי לגרוע מסמכויותיו של בית המשפט לפעול בהתאם להוראות הדין מכוחה של קביעה זו. טענות נוספות שהועלו ע"י המבקשים טענות נוספות אשר הועלו ע"י המבקשים התייחסו לאופן התנהלותה של אובליגו עובר למתן ההלוואה ובמועד חתימת מסמכי ההלוואה. בין היתר הועלו טענות אשר עניינן אי מתן אפשרות לעיון במסמכים, אי קבלת עותק הסכם ההלוואה; אי גילוי המגבלות החלות בחוק על מתן הלוואות ואי המצאת לוח סילוקין בעת הארכת ההלוואה. דין טענות אלו של המבקשים להידחות מקום בו נמצאו אלו כטענות אשר נטענו באופן כללי וסתמי, הוכחשו על ידי אובליגו, לא נתמכו בראשית ראיה. יתרה מכך, מדובר בטענות בעלות אופי פרטני מובהק, המחייבות בדיקה עובדתית של כל מקרה לגופו, בהתאם לנסיבותיו, ואיני מוצאת כי המקום הראוי לבירורן הוא במסגרת של תובענה ייצוגית. חיוב שכר הטרחה המבקשים טענו כי חיובי שכר הטרחה אותם משיתה אובליגו על לווים אשר הפרו את הסכמי ההלוואה, בהתאם לתעריפון אובליגו, מופקעים, לא מפורטים, לא פרופורציוניים לעבודה שהושקעה ולא עולים בקנה אחד עם התעריפים הקבועים בתקנות ההוצל"פ-שכ"ט (כאשר בעניינם הפרטני של המבקשים הושת שכ"ט של כ- 11,700 ₪ בתוספת מע"מ: כ- 9,000 ₪ בגין ייעוץ משפטי ו-2,500 ₪ בגין מכתב התראה). בנוסף נטען כי אובליגו גובה שכ"ט בכפל, מקום בו תשלומים אלה נגבים בנוסף לתשלומי שכר הטרחה המתווספים אוטומטית לקרן החוב עם פתיחת הליכי הוצל"פ. לא מצאת לאמץ טענות אלו של המבקשים. ס' 2 לתקנות ההוצל"פ-שכ"ט, קובע את שיעור שכר הטרחה של עורך דין בעת הגשת בקשה לביצוע משכנתא בהוצל"פ, כאשר שכר טרחה זה מתווסף אוטומטית לקרן החוב. שכר הטרחה הקבוע בתקנות ההוצל"פ-שכ"ט נוגע לשכר הטרחה המותר לגבייה במסגרת הליכי ההוצל"פ עצמם, ולא נוגע להליכים ופעולות משפטיות אשר בוצעו קודם לפתיחת תיק ההוצל"פ בניסיון לייתר את אותם הליכים (ר' עת"מ (י-ם) 428/04 אחמד חג' יחיא נ' משרד התחבורה (10.3.2004); רע"א 7287/06 שלמה ובר נ' יעקב יונה (12.6.2008)). לא מדובר אפוא בכפל תשלום. עוד יובהר כי אובליגו אינה בגדר עורך דין, או כונסת נכסים וגם בשל כך לא ניתן לקבוע כי היא כפופה לתעריפון לשכת עורכי הדין, לתקנות ההוצל"פ-שכ"ט או לתעריפון אחר כלשהו. מקום בו אין תחולה לתקנות ההוצל"פ-שכ"ט בהתייחס לשיעור שכר הטרחה שנקבע בגין פעולות משפטיות שקדמו לפתיחת תיק ההוצל"פ, ממילא אין מקום גם לטענה כי יש לגזור את שיעורו מגובה החוב שבפיגור בלבד. זאת ועוד; אין חולק כי שיעור שכר הטרחה הנגבה בגין מכתב התראה, כמו גם שיעור שכר הטרחה השעתי, פורטו במסגרת הסכם ההתקשרות עליו חתמו המבקשים והיו ידועים להם מראש. במסגרת סיכומיהם הוסיפו המבקשים וטענו, כי גם אם תקרת שכר הטרחה הקבועה בתקנות ההוצל"פ-שכ"ט לא חלה על הליכים שקדמו לפתיחת תיק ההוצל"פ, ניתן להתייחס אליה כאל אמת מידה לתעריפים אשר נגבו ע"י אובליגו באופן המצדיק קביעה כי הם מופרזים. ואולם, טענה זו נטענה לראשונה במסגרת הסיכומים, יש בה משום הרחבת חזית אסורה ודי בכך על מנת לדחותה. בבחינת למעלה מן הנדרש אוסיף ואציין כי איני שותפה לטיעון זה במהותו, ומקום בו משלמת אובליגו לבעל מקצוע סכום זה או אחר עבור שירותיו, היא רשאית לחייב את האחראי באותה הוצאה להשיב את הסכום ששולם לידיה. אל מו טענותיה של אובליגו לפיהן התשלומים מבוצעים back to back, לא הוצגה ולו ראשית ראיה אחרת מצדם של המבקשים. טענה נוספת אשר הועלתה ע"י המבקשים נגעה להוראת ס' 7א לחוק אשראי הוגן, לפיה "מלווה רשאי לגבות מלווה רק הוצאות סבירות שהוציא לשם גביית תשלום שהלווה פיגר בתשלומו לפי חוזה ההלוואה, ושנקבע בחוזה ההלוואה שהוא רשאי לגבותן מהלווה...". סעיף זה לא חל בענייננו, מקום בו הוא התווסף לחוק אשראי הוגן רק במסגרת תיקון מס' 5, אשר תאריך תחולתו החל מיום 25.8.2019 (לאחר חתימת הסכם ההלוואה נושא התביעה). מעבר לכך, הטענות בדבר היותו של שכר הטרחה שנקבע בהסכם מופקע ומופרז ולא סביר, נטענו בעלמא ולא נתמכו בחוות דעת מתאימה או בראיה אחרת כלשהי. בנוסף, טענתה של אובליגו במסגרת תצהירה, לפיה הסכומים הנגבים על ידה, משולמים על ידה גב אלא גב, לבאי כוחה, לא נסתרה (ר' ס' 34 לתצהירה). המבקשים הוסיפו וטענו, כי בהינתן אופיו הגמיש של החיוב, המבוסס על תשלום שעתי וללא פירוט מראש או בדיעבד של אופן קביעתו, יש לקבוע כי מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד, בהתאם לחזקות הקיפוח הקבועות בס' 4(6), 4(6א) ו- 4(4) לחוק החוזים האחידים, וכי הפרתם מגבשת גם עוולה של הפרת חובה חקוקה. בבואו של בית המשפט לבחון שאלת היותה של הוראה חוזית זו או אחרת בגדר תנאי מקפח בחוזה אחיד, הוא נדרש לתת את הדעת למגוון שיקולים ונתונים. למעשה על בית המשפט לצקת תוכן למונח "קיפוח", וזאת בהינתן המקרה הפרטני אשר הובא לפניו, ותוך מתן הדעת למטרת הוראות חוק החוזים האחידים, דהיינו: הגנה על לקוחות, מפני תנאים מקפחים בחוזים האחידים, בהם הם עצמם התקשרו. במסגרת ע"א 294/91 חברת גדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום פ"ד מו(2) 464 (1992) קבע כב' בית המשפט העליון : "קביעת הקיפוח משקפת את האיזון הראוי אשר החברה הישראלית יוצרת בין שיקולים כלכליים, מוסריים וחברתיים. אין היא פרי השקפה כלכלית אחת. "תנאי הקיפוח" אינו מבטא חזון כלכלי זה או אחר. הוא מבטא תפיסה חברתית באשר להגון ולראוי ביחסים חוזיים אחידים". עיון בפסקי הדין השונים אשר ניתנו בתחום מלמד כי בתי המשפט נתנו דעתם, בין היתר, להשפעתו של הלקוח על תנאי ההתקשרות, השפעתם של צדדים שלישיים-צרכניים או אחרים על תנאי ההתקשרות, שאלת היות הלקוח מיוצג על ידי עורך דין מטעמו, פערי המידע, שאלת השלכות ההסכם על צדדים שלישיים, היקף הקיפוח (מבחינת הזמן, תוכן או שיקול דעת), וכיוצא באלו. בענייננו לא מצאתי לקבל את טענות המבקשים בדבר היות התנאים הקבועים בהסכם ההלוואה ביחס לקביעת שכר הטרחה בגדר תנאים מקפחים. בניגוד לטענות המבקשים, לא מדובר בתנאי המקנה לספק, באופן בלתי סביר, תרופה אשר עומדת לו על פי דין, בתנאי המתיר צירוף תרופות שאין לצרפן על פי דין או בתנאי הקובע פיצויים מוסכמים שאינם סבירים לטובת הספק (ס' 4(6א) לחוק החוזים האחידים). לא למותר לציין כי תשלום שכ"ט אינו בגדר תרופה או פיצוי (ר' לדוג' רע"א (מחוזי נצ') 7905-12-21 לימור הוכפלד מורד נ' מרדכי רחמני .((16.12.2021) לא מדובר גם בתנאי המקנה לספק זכות לקבוע או לשנות, על דעתו בלבד ולאחר כריתת החוזה, מחיר או חיובים אחרים המוטלים על הלקוח (ס' 4(4) לחוק החוזים האחידים). אני ערה לטענת המבקשים לפיה שכר הטרחה השעתי אותו התבקשו לשלם, נקבע ללא כל פירוט של הפעולות שבוצעו, הזמן שנדרש לביצוען וכיו"ב. עם זאת, קביעת שכר טרחה על פי שעות הוא מנגנון מקובל וראוי, אשר אינו פסול כשלעצמו. יישומו של המנגנון באופן לקוי או לא ראוי, במקרה פרטני זה או אחר (ובשלב זה איני מביעה עמדה ביחס לכך בהתייחס למקרה הספציפי) לא הופך את אותו מנגנון למקפח. בנסיבות אלה איני סבורה כי הוכח לכאורה כי חיובי שכר הטרחה שגובה אובליגו הם בגדר תנאים מקפחים בחוזה אחיד, ואיני מוצאת לקבוע כי קיימת עילה לבירור התובענה כייצוגית ביחס לכך. סיכום ביניים: בהינתן כל האמור לעיל אני סבורה כי ישנה אפשרות סבירה כי הטענות בדבר הפרת חוק אשראי הוגן תוכרענה לטובת הקבוצה, וזאת בהתייחס לאפשרות גבייה ביתר ושלא על בסיס שיעורי הריבית הנקובים בהסכמי ההלוואה, בין אם בסיומה של התקופה ובין אם בשלבי הביניים שלה. התקיימות התנאים הנוספים הנדרשים לצורך הגשת תובענה כייצוגית קיומה של עילת תביעה אישית ס' 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות קובע כי רשאי להגיש בקשה לאישור תובענה כייצוגית: "אדם שיש לו עילה בתביעה או בעניין כאמור בס' 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם – בשם אותה קבוצה;" לטענת אובליגו, המבקשים נעדרי עילת תביעה אישית, מקום בו הם לא עמדו בתשלום החזרי ההלוואה, וממילא לא שילמו לא אך את הריביות אשר נטען כי הן חורגות מהוראות הדין, אלא אף את קרן ההלוואה. אקדים ואציין כי תובענה ייצוגית אשר מקורה בהתנהלות מפרה אשר לא תוקנה על אף אורכה שניתנה למבקשים, אכן מעוררת קושי ואי נוחות, ובפרט עת מדובר במי שמבקש לייצג קבוצה. למעלה מכך, העובדה כי המבקשים הוסיפו טענו לקיומו של נזק המתייחס לתשלומים אשר כלל לא בוצעו על ידם, אינה סבירה, וכפי שצוין לעיל, אף אין תום לב בצדה. לנקוב לעיל תוסף התרשמותי מהנקוב בכתבי הטענות ולפיה חברו המבקשים להעלות כל טענה אפשרית, מן היקב ומן הגורן, על מנת לפעול כנגד אובליגו, לרבות על דרך של העלאת טענות אזוטריות, או כאלו אשר לא נתמכו בדבר. אף בכך היה כדי להשליך על היקף תום הלב, בוודאי זה הדיוני, אשר ניתן היה לייחס למבקשים בהליך זה. זה גם המקום לציין כי לא ניתן היה להתעלם מהעובדה לפיה בעניינם של המבקשים נוהלו ע"י אובליגו הליכי הוצל"פ למימוש המשכנתא, עובר להגשת התביעה, ומשכך גם לצורך לתת את הדעת להלכות לפיהן, ככלל, אין לאפשר לתובע מייצג לנקוט בהליך ייצוגי אשר כל תכליתו להפעיל לחץ על הגורם הנתבע או לשמוט את הקרקע תחת הליכים אחרים המתנהלים כנגדו. התנהלות מעין זו מעלה חשש לשימוש לרעה בהליכי המשפט ולא עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת על התובע המייצג (ר' לדוג' רע"א 7202/08 קוזליק נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (11.2.2019)). בבואו של בעל דין לעתור בפני בית המשפט כי יותר לו לשמש כתובע ייצוגי, דהיינו כמי שפועל בשמה של קבוצת פרטים, על בית המשפט להתרשם כי ידיו שלו נקיות. מן העבר השני נתתי דעתי לטיעוני המבקשים לפיהם, התנהל הליך ההוצל"פ באופן נפרד לגמרי מההליך הייצוגי, באמצעות בא כוח אחר, וכי במסגרת הליכי ההוצאה לפועל לא הוגשה בקשה לעיכובו של ההליך, בשל קיומו של ההליך הייצוגי או בשל טעם אחר כלשהו. בנוסף, מהחלטת כב' ראש ההוצל"פ מיום 15.5.2026, אשר צירופה המאוחר אושר על ידי, עולה כי בסופו של דבר דירת המבקשים מומשה במסגרת הליכי ההוצל"פ שננקטו כנגדם ע"י אובליגו, וכפועל יוצא מכך יש להניח כי גם החוב שולם/ ישולם במלואו, הגם שאין בידי לדעת, כיצד חושב, ועל בסיס אלו ריביות. על כל אלו ייווסף הצורך לתת את הדעת לפסקי הדין בהם נקבע כי קביעה גורפת לפיה כל אדם אשר מתנהלים בעניינו הליכי הוצל"פ יהא מנוע מלשמש כתובע ייצוגי בגין עניינים הקשורים לאותם הליכים, תניב פגיעה רוחבית וקשה בזכויות חייבים. לעניין זה של ניהול הליכי גבייה והוצאה לפועל, אני מוצאת כי על בית המשפט להוסיף ולבחון את כלל הנתונים הפרטניים המתייחסים הן לחוב בהוצאה לפועל, והן לסוגיות בגינן הוגשה הבקשה לאישורה של תביעה ייצוגית. מעבר לכך, בהתאם לפסיקה, מקום בו עיקר הבקשה עוסק בשאלה משפטית הבוחנת את התאמת פעולותיה של המשיבה להוראות הדין, פוחתת חשיבותה של עילת התביעה האישית (ר' לדוג' רע"א חב' אלקטרה השקעות (1998) בע"מ נ' סימי מלכה (19.9.2024; רע"א 5749/24 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עו"ד צבי כהנא (6.10.2024; תצ (מרכז) 55635-11-22 זילברברג-סלומון נ' ישראייר תעופה ותיירות בע"מ (12.1.2026)). תוך מתן הדעת למכלול השיקולים הצריכים לעניין, ולא בנקל, לא מצאתי כי נקודת האיזון בהליך מצויה על דרך של מתן החלטה בדבר אי התאמת המבקשים לשמש כתובעים ייצוגיים בהליך זה. עם זאת, יכול והנתונים הנקובים לעיל יבואו במניין השיקולים בעת בחינת שיעור הגמול שייפסק בסיומו של ההליך, ככל וייפסק. הגדרת הקבוצה והיקפה במסגרת בקשת האישור הגדירו המבקשים את הקבוצה המיוצגת כדלקמן: "כל לווה שנטל מהמשיבה במהלך 7 השנים שקדמו להגשת בקשת האישור ועד למועד אישור הבקשה כייצוגית, הלוואה המובטחת במשכון על זכויות לגבי דירת מגורים ו/או התחייבות אחרת לרישום משכנתה על דירת מגורים כמובנה בחוק הריבית ו/או בצו הריבית, אשר אובליגו הפרה את זכויותיו לפי חוק הריבית, תשי"ז-1957 ו/או צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), תש"ל-1970 ו/או חוק אשראי הוגן, תשנ"ג-1993 ו/או תקנות ההוצאה לפועל (שכר טרחת עורכי דין וכונסי נכסים), תשס"ב-2002, כמפורט בבקשה זו". במסגרת סיכומיהם נטען כי קיומה של הקבוצה הוכח מקום בו אובליגו מעמידה הלוואות באמצעות נוסח אחיד וגנרי המקנה לה סמכות לגבות ריביות מופרזות החורגות מתקרת הריבית המכסימלית, כמו גם עמלות מקפחות. בנוסף הוצגו נתונים מתוך תשקיף אובליגו המלמדים על ניהול תיקי הלוואות בתקופה הרלוונטית בהיקף של "למעלה ממאות מיליוני ש"ח", אשר מעידים, לטענתם, על גודלה המשמעותי של הקבוצה. לשיטת המבקשים, בירור המחלוקת לא מצריך בירור עובדתי פרטני ומורכב ביחס לכל אחד מחברי הקבוצה, מקום בו אובליגו מחזיקה ברישום מסודר ומלא ביחס לחברי הקבוצה, תנאי ההלוואה שנטלו והעמלות שנגבו מהם בפועל. אובליגו טענה מנגד, כי בעניינם של חלק מחברי הקבוצה כבר נוהלו הליכים משפטיים פרטניים וניתנו פסקי דין (לרבות על דרך של פשרה), והם חסומים מלהיכלל בקבוצה הנטענת מחמת קיומו של מעשה בית דין. בין היתר הפנתה אובליגו להליך אשר התקיים בעניין שמראל, בו לשיטתה נדחו טענות זהות לאלה שהועלו בבקשת האישור, תוך שנטען כי פסק דין זה מקים מעשה בית דין החוסם את המבקשים ואת יתר חברי הקבוצה אשר יש לראותם כחליפים של התובעים באותו הליך. בנוסף, נטען כי מרבית השאלות שמעוררת בקשת האישור לא משותפות לכלל חברי הקבוצה אלא נושאות אופי פרטני מובהק המצריך בירור ספציפי ואינדיבידואלי עבור כל לווה ולווה. לשיטתה, יש לבחון ביחס לכל חבר בקבוצה מהו סוג ההלוואה שנטל, המשטר החוקי שחל עליה באותה עת, המידע וההסכמים שהועמדו לעיונו, האם היה מיוצג, שיעורי הריבית שנקבעו, האם חויב בפועל בריבית פיגורים, האם ננקטו נגדו הליכי הוצאה לפועל וכיו"ב. לטענתה, דיון משותף בעניינם של כלל חברי הקבוצה אינו אפשרי ויפגע ביכולתה להתגונן כיאות ולחקור כל לווה בנפרד בהתאם לנסיבותיו. בנסיבות אלה נטען כי ניהול ההליך כייצוגי לא מהווה את הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת, וגם דרישת תום הלב לא מתקיימת. טענות אלה ידונו על ידי בשורות הבאות. מעשה בית דין לטענת אובליגו יש לדחות את בקשת האישור על הסף, מקום בו המבקשים כבר ניהלו כנגדה הליכים משפטיים ממושכים וכל טענותיהם בנוגע לחובם כלפיה התבררו ונדחו בהחלטות של ראש ההוצל"פ ובית המשפט, אשר מקימות מעשה בית דין בעניינם. הליכים אלה כללו מינוי כונס נכסים מיום 18.8.2021, דחיית בקשה לעיכוב הליכים מיום 6.12.2021, בקשות למכר עצמי, דחיית בקשה לפיטורי הכונס מיום 11.7.2022 ודחיית בקשת רשות ערעור ביום 5.7.2023. בנוסף נטען לקיומו של מעשה בית דין נוכח פסק דין שניתן בעניין שמראל, אשר יוצגה אף היא ע"י ב"כ המבקשים-עו"ד משה רוזנפלד, והעלתה במסגרת ערעור אשר הוגש על ידה את אותן טענות אשר הועלו ע"י המבקשים בעניין חוק הריבית וצו הריבית (ואף תוך הפניה להליך שלפניי). טענות אלה של שמראל נדחו בפס"ד של בית משפט השלום ברחובות, בין היתר בשל קיומו של מעשה בית דין בעניין זה. בהמשך הגישה שמראל בקשת רשות ערעור ובקשה לעיכוב הליכי הפינוי, אשר נמחקה לאחר שהצדדים הגיעו להסדר. לטענת אובליגו, פסק הדין בעניין שמראל מקים מעשה בית דין החוסם את דרכם של המבקשים ושל כל יתר חברי הקבוצה שהינם בגדר חליפיה, או לכל הפחות את דרכם של מי שניהלו הליכים פרטניים כנגד אובליגו וניתן בעניינם פסק דין, לרבות על דרך של פשרה. לא מצאתי לקבל את טענות אובליגו בדבר קיומו של מעשה בית דין. בהתייחס להליכים הקודמים אשר התנהלו בעניינם של המבקשים עצמם – עת מדובר בהחלטות של רשם ההוצאה לפועל, יש להבחין בין החלטות הניתנות מכוח סמכותו המנהלית, אשר לא מקימות מעשה בית דין, לבין אלה הניתנות בסמכותו השיפוטית, המקימות מעשה בית דין. בהתאם לפסיקה החלטות שיפוטיות של רשם ההוצאה לפועל הן רק אלה אשר ניתנות בהתייחס לטענת "פרעתי" (עפ"י ס' 19 לחוק ההוצל"פ), בהתייחס לאחריות נאמן (עפ"י ס' 25 לחוק ההוצל"פ), חיוב צד שלישי (עפ"י ס' 48 לחוק ההוצל"פ) ואחריות כונס נכסים (עפ"י ס' 58 לחוק ההוצל"פ). בנוסף נקבע בפסיקה כי גם כאשר החלטת כב' ראש ההוצל"פ מקימה מעשה בית דין, מדובר בהשתק מסוג של "השתק פלוגתא" בלבד, בהתייחס לשאלה שנדונה והוכרעה בהחלטה סופית, ואין בו כדי לחסום בהכרח טענה חדשה המבוססת על נסיבות פירעון אחרות או תביעה העוסקת בזכויות מהותיות אשר הרשם לא מוסמך להכריע בהן. (ר' עב"ל (ארצי) 68896-06-17 יוסף אביב קובס נ' המוסד לביטוח לאומי (3.7.2029); ע"א (מרכז) 12103-05-09 ח. אבי ציפויי שיש (1993) בע"מ נ' שיש דן – תעשיות שיש ואבן (1995) בע"מ ואח' (22.11.2009); רע"א 1984/05 כוכבי נ' עדני (26.3.2007)). החלטות ראש ההצל"פ אליהן הפנתה אובליגו בעניינם של המבקשים הן החלטות מנהליות בעיקרן, ועולה מהן (כמו גם מפסה"ד הדוחה את הבר"ע ב-רער"צ 63460-07-22), כי הסוגיות נושא התביעה כלל לא נדונו במסגרתן וממילא גם לא הוכרעו. בהתייחס להליכים אשר התנהלו בעניין שמראל – אקדים ואציין כי ככלל, פסק דין בהליך פרטני, גם אם הוא עקרוני, לא מקים מעשה בית דין המונע הגשת תובענה ייצוגית, מאחר שאין בכוחו של ההליך הפרטני לחייב את חברי הקבוצה אשר לא היו צדדים לו; זאת להבדיל מפס"ד בהליך ייצוגי (ר' רע"א 5338/20 המוסד לביטוח לאומי נ' דורון טישמן, עו"ד (23.3.2023); ת"צ (מרכז) 48842-11-23 דביר גליזר נ' upshops-checkbox (17.10.2024)). עוד יצוין כי לא די בקיומה של עילת תביעה דומה או אף זהה, כדי שאדם יוכר כ"חליף" לעניין קיומו של מעשה בית דין. נדרשת זיקה משפטית או עניינית מהותית, המצדיקה לקשור אותו לתוצאות ההליך הקודם. בין היתר נדרש לבחון האם האינטרסים שלו יוצגו כראוי באופן המצדיק את מניעת ההתדיינות הנוספת, האם הוא ידע על ההליך הקודם והאם ניתנה לו הזדמנות להצטרף אליו (ר' ע"א 7830/99 צוריאנו נ' צוריאנו (4.9.2002); ע"א 8765/07 פז חברת נפט בע"מ נ' עו"ד אמיר שושני (27.12.2010); ת"א (מרכז) 28175-02-24 אידלסון נ' דוויק (13.3.2025); ע"א 8449/09 ). לא נטען, וממילא לא הוכח, כי תנאים אלה התקיימו בענייננו, ביחס לחברי הקבוצה. זאת ועוד; מנספחי התשובה לבקשת האישור עולה, כי טענות שמראל בעניין אי עמידה בהוראות חוק הריבית וצו הריבית אכן הועלו במסגרת הערעור אשר הוגש על ידה על פסק הדין שניתן ע"י ראש ההוצל"פ ביום 19.11.2023 במסגרת טענת פרעתי. ערעור זה נדחה, לאחר שלא נמצא כי נפלה טעות עובדתית או אחרת בהחלטת ראש ההוצל"פ, לרבות לעניין הריבית ושיעורה. עם זאת, בהיעדר צירוף של פסק הדין נושא הערעור (לכל הפחות) ושל כתבי הטענות שהוגשו במסגרת אותו הליך, לא ניתן לבחון את הטענות שהועלו ונטענו לפני כב' ראש ההוצל"פ בעניין הריבית, לא ברור איזה דיון לגופו של עניין התקיים ביחס אליהן וכיצד יוצג עניינם של חברי הקבוצה, וממילא לא ניתן לקבוע כי פסק הדין מקים מעשה בית דין. האמור לעיל מקבל משנה תוקף בהתייחס לטענות שעניינן הפרת הוראות חוק אשראי הוגן. מדובר במסמך מהותי, שהיעדר צירופו מעורר סימני שאלה מהותיים. בהינתן האמור לעיל איני מוצאת לקבוע קיומו של מעשה בית דין המונע את הגשת התביעה הייצוגית ע"י המבקשים. באשר להגדרת הקבוצה – בהינתן קביעותיי לעיל יש להתאימה כך שהיא תחול רק בהתייחס למי שאובליגו הפרה כלפיו את הוראות חוק אשראי הוגן, ולא מתקיים בעניינו מעשה בית דין מכוחן של נסיבות פרטניות במערך היחסים שבינו לבין המשיבה. היות התובענה הייצוגית הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין לטענת אובליגו, ניהול התובענה כייצוגית אינו הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת. לטענתה, הוכח עובדתית, כי המבקשים, כמו גם לווים אחרים, מנהלים כנגדה הליכים פרטניים, במסגרתם מתבררות אותן הטענות, וממילא מדובר בטענות אשר ההכרעה בהן דורשת בירור פרטני וספציפי ביחס לכל לווה ונסיבות מתן ההלוואה בעניינו. לשיטתה, דיון משותף לא אפשרי ויפגום ביכולתה להתגונן כראוי. בנוסף נטען כי קבלת התובענה תפגע ביכולתם של מלווים חוץ-בנקאיים לפעול בגמישות ולהעמיד הלוואה לאלה אשר אינם זכאים לקבלת הלוואה במערכת הבנקאית, ובכך תיחסם דרכם של אותם לווים לקבלת הלוואה ושכרם יצא בהפסדם. לאחר שחזרתי ובחנתי את טענות הצדדים לא מצאתי לקבל טענות אלו של המשיבה. ראשית, מדובר כאמור בעילת תביעה אשר עשויה להיות רלוונטית, ביחס לקבוצה רחבה בהיקפה. ברי כי קיים אינטרס ציבורי לברר את כלל התביעות כמקשה אחת, ולא לנהל כמות גדולה של הליכים פרטניים, בפני מותבים ובתי משפט שונים, ביחס לאותה שאלה, אשר ממילא לא תאפשר עמידה על מלוא היקף הפגיעה בפרטי הקבוצה. בנוסף, סוגיית שיעורי הריבית וחישובן, היא סוגיה מורכבת ולא פשוטה, אשר בירורה מצריך בקיאות ומיומנות אשר לא בהכרח מצויים בידי הלווה הסביר. מקל וחומר, עת עלה לכאורה מחוות דעת המומחה כי קיים חוסר תאימות בין ההוראות הנקובות בהסכם, לבין החישובים כפי שבוצעו בפועל. אך סביר, כי חלק הארי של הלווים אשר נוטלים הלוואת משכנתא מאובליגו, כלל לא מודעים להיעדר התאימות לכאורה, הן בהתייחס לאופן החישוב בפועל לעומת זה הנקוב בהסכם והן בהתייחס להוראות החוק, וכלל לא בודקים את קיומו. כל זאת , אך ורק בהתייחס לסוגיה אשר נמצא לראותה כראויה לבירור במסגרת הליך זה. מעבר לכך, היקף הנזק ביחס לכל אחד מהלווים הפרטניים, ככל וקיים, אינו בהכרח גדול, ולא מן הנמנע כי הוא לא מצדיק ניהול הליך פרטני, על כל המשתמע מכך, לרבות ייצוג משפטי ופיננסי. נוכח טענות המשיבה לפיהן למעשה לא מתבצע חיוב ביתר, אלא באופן זמני, ממילא יהא צורך לברר האם אכן קיים נזק כלכלי, וזאת מעבר להכרה בעצם העובדה כי לא ניתן היה לגבות, בשום שלב, סכום שהוא חורג מזה עליו הוסכם בין הצדדים. לכל האמור לעיל מתווספת העובדה כי עילת התביעה נוגעת לכאורה להפרה של חובה קוגנטית, אשר נועדה לכאורה להגן על אוכלוסיות מוחלשות. בנסיבות אלה אני מוצאת כי ניהול התובענה כייצוגית הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת. ייצוג ראוי כפי שהובהר לעיל, קיימים סימני שאלה לא מעטים לעניין תאימות המבקשים להיות אלו הפועלים בשם הקבוצה. לצד זאת, לא ניתן היה להתעלם מהעובדה כי קיימת לכאורה למבקשים עילה אישית, והם מיוצגים על ידי עורכי דין מיומנים , בקשת האישור נתמכה בחוות דעת פיננסית המלמדת על קיומה של עילת תביעה לכאורית, ולא מן הנמנע כי בשילובם של כל אלה – עניינה של הקבוצה ישורת באופן ראוי. סמכות בית המשפט לדון בבקשה אקדים ואציין כי נוכח ההסכמות הדיוניות אליהן הגיעו הצדדים ובמסגרתה תינתן החלטה ע"י בית משפט זה, בסוגיות המשפטיות העולות מבקשת האישור, על בסיס הנטען בכתבי הטענות ובסיכומים, התייתר הדיון בסוגיות אלו. כפועל יוצא אף לא הועלו בעניין זה טענות על ידי המשיבה בסיכומיה. בבחינת למעלה מן הנדרש מצאתי לנכון להוסיף ולהידרש אך לסוגיית הסמכות העניינית, ובקצרה. לשיטת המשיבה, מבדיקה שנערכה על ידה, לאחר הגשת התביעה, עולה כי הסכום המצטבר של ריבית פיגורים אשר נגבה על ידה מכלל לקוחותיה, עומד על כ- 300,000 ₪, ומכאן שסכום 'הגבייה ביתר' הנטענת, נמוך בהרבה ועומד על כ- 60,000 ₪. באופן דומה נטען כי הסכומים אשר נגבו על ידה מכלל לקוחותיה, בגין משלוח מכתבי התראה ונקיטת הליכי הוצל"פ, מסתכמים בסך כולל של כ- 700,000 ₪, ומכאן שגם ביחס לרכיב זה סכום הגבייה ביתר נמוך בהרבה מסף סמכותו התחתון של בית המשפט המחוזי. עת מדובר בתובענה ייצוגית נבחנת הסמכות העניינית של בית המשפט לדון, בהתאם לשווי המצטבר של תביעותיהם של כלל הנמנים על הקבוצה (ר' לדוג' רע"א 4421/23 גוליבר תיירות בע"מ נ' אסיה מעטוק (12.3.2024); רע"א 8156/22 מאפה ניר נ' העמותה למען עתיד טבעוני (5.11.1023); ת"צ 57574-12-13 כהן נ' סינרון מדיקל בע"מ (24.4.2014); ת"צ (מחוזי, חיפה) 11549-09-22 בת אל כהן נ' נאזרין טורס בע"מ (29.10.2023)). בענייננו, המבקשים העריכו את נזקם האישי בגין ההפרות הנטענות של חוק אשראי הוגן, בסך של 11,628 ₪ (סע' 148 לבקשה) ואת הסעד הכספי הקבוצתי בסכום העולה על 2.5 מיליון ₪ (כאשר הנזק של הקבוצה הוערך על ידם בסך של כ- 12 מיליון ₪ לפחות, לשיטתם תחת הערכות מחמירות - ר' ס' 176 לבקשת האישור). בניגוד לנטען ע"י אובליגו, וכעולה מבקשת האישור ומחוו"ד המומחה ויסברד, החלק הארי של התביעה לא נגע לגבייה ביתר של ריבית פיגורים דווקא, אלא התמקד בריבית חיי ההלוואה והיותה גבוהה מהשיעורים המותרים על פי דין, כמו גם בטענה של היעדר תאימות בין שיעורי הריבית הנקובים בהסכם ההלוואה לשיעור הריביות על בסיסן נגבים הסכומים בפועל. לעניין זה נמצאה תשובת המשיבה כחסרה, וכך גם לעניין מספרם של הלווים המושפעים מסוגית שאלת עמידתה של המשיבה בהוראות חוק אשראי הוגן. אני ערה לכל טענות המשיבה לפיהן נוכח אי פירעון ההלוואה, והעדר פירעון ההלוואה לא ניתן לראות במבקשים כמי שניזוקו. כן אני ערה לטענה לפיה עם סיום תקופת ההלוואה נערכת התחשבנות אשר הייתה מובילה בהכרח לכך שלא היו נגבים מהמבקשים סכומים עודפים. ואולם, נכון למועד כתיבת שורות אלו, נכס המבקשים נמכר ולכאורה היה בו כדי לכסות את החוב, ולא הוצגו בפני ראיות כדבעי המלמדות על כי נעשית על ידי המשיבה, כעובדה, התחשבנות בסוף התקופה המניבה התאמת יתרת התשלום לשיעורי הריבית המוסכמים. שמורות לצדדים טענותיהם, אלא כי לעת הזו, בהינתן טענות המבקשים לעניין מספרם של לקוחות המשיבה, והנקוב לעיל – לא ניתן לשלול את טענות המבקשים לפיהם הסמכות העניינית נתונה לבית משפט זה. העילות העומדות לחברי הקבוצה מכל האמור לעיל עולה כי לחברי הקבוצה עומדות לכאורה העילות הבאות: הפרת הוראות חוק אשראי הוגן (חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג 1993, כנוסחו בתקופה הרלוונטית לתביעה). ס' 3 (ב)(4), ס' 3(ב)(9), ס' 5(א). עשיית עושר ולא במשפט – בעצם גבייה של סכומי ריבית העולים לכאורה על אלה המותרים על פי הוראות חוק אשראי הוגן. הפרת חובת תום הלב – ס' 12 וס' 39 לחוק החוזים, נוכח הפרה של חובת הגילוי וגביית סכומים ביתר לעומת אלה הנקובים בהסכם ואלה המותרים לגבייה על פי הוראות החוק. הפרת חובה חקוקה לפי ס' 63 לפק' הנזיקין – נוכח הפרת הוראות חוק אשראי הוגן וחוק החוזים, כמפורט לעיל. סוף דבר אני מאשרת את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית, באופן חלקי ובהתייחס לעילות המפורטות לעיל בלבד. המשיבה תישא בשכר טרחה לב"כ המייצג בסכום של 20,000 ₪. הקבוצה שבשמה תתנהל התובענה: כל לווה שנטל מאובליגו, במהלך 7 השנים שקדמו להגשת בקשת האישור ועד למועד אישור הבקשה כייצוגית, הלוואה המובטחת במשכון על זכויות לגבי דירת מגורים או התחייבות אחרת לרישום משכנתה על דירת מגורים, אשר אובליגו הפרה את זכויותיו לפי חוק אשראי הוגן, התשנ"ג-1993, בגביית סכומים העולים על אלה הנקובים בהסכם או בגביית שיעורי ריבית העולים על השיעורים המותרים על פי החוק, או בהצגת היתרות בלוח הסילוקין באופן שאינו תואם את הוראות חוק אשראי הוגן. התובעים המייצגים: שמואל גרינפלד ושרה בלה גרינפלד. ב"כ המייצג: עו"ד צביקה מצקין עילות התובענה: הפרת חוק אשראי הוגן; עשיית עושר ולא במשפט; הפרת חוק החוזים; הפרת חובה חקוקה (כאשר שלושת האחרונים הינם בהתייחס לסוגיית הפרת חוק אשראי הוגן כמפורט לעיל, וזאת בלבד). השאלות המשותפות לכלל חברי הקבוצה: האם אובליגו גבתה סכומים ביתר לעומת הסכומים הנקובים בהסכם ההלוואה; האם אובליגו הפרה את הוראות חוק אשראי הוגן ביחס לשיעורי הריבית המקסימליים המותרים לגבייה. הסעד הנתבע: מתן צו מניעה האוסר על אובליגו לגבות מהלווים סכומים המשקפים שיעורי ריבית גבוהים משיעורי הריבית הקבועים בהסכם, או להציג את לוח הסילוקין או כל נתון באשר להיתר לתשלום באופן החורג מזה המוסכם בהסכמי הלוואה. השבה של הסכומים אשר נגבו ביתר בהתייחס לסכומים הנקובים בהסכם ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין; פיצוי הניזוקים של הקבוצה בגין העילות שאושרו. פסיקת שכ"ט לבא כוח ולתובעים המייצגים. הצדדים יפרסמו הודעה בדבר ההחלטה לאשר את התובענה בהתאם לס' 25(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות ויכללו בה את האמור בפרק זה שכותרתו "סוף דבר", וכן יציינו כי ניתן לעיין בהחלטה זו בפנקס התובענות הייצוגיות. טיוטת ההודעה תועבר לאישור בית המשפט בתוך 30 יום ואז תינתנה הוראות לעניין דרך הפרסום. המשיבה תישא בהוצאות הפרסום. הצדדים יפעלו בהתאם להוראות תקנות תובענות ייצוגיות תש"ע 2010 כפועל יוצא של החלטתי זו לרבות בהתייחס למועדים הנקובים. נקבע לישיבת קדם משפט ליום 25.2.2026 בשעה 10:00 בשולי ההחלטה אציין כי מקום בו תוגש לי בקשה משותפת של הצדדים לעניין מינויו של מומחה לצורך בחינת סוגיית התשלום ביתר, ככל וקיים, יינתן לכך הדעת בהקדם. המזכירות תעביר עותק ההחלטה לצדדים.