רע"א 5749-24 רע"א 5749-24

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (כב' השופט שמואל בורנשטיין) בת"צ 39591-06-22 מיום 12.4.2024, במסגרתה התקבלה בקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד המבקש.

רקע והשתלשלות העניינים

1.ביום 20.6.2022 הגיש המשיב, עו"ד צבי כהנא (להלן: התובע המייצג), בקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד המבקש, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: הבנק), לפי פרט 3 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות): "תביעה נגד תאגיד בנקאי, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו" (להלן: בקשת האישור). עניינה של בקשת האישור במדיניות גביית העמלות של הבנק ביחס לחשבונות נאמנות המנוהלים על ידו, במסגרתה קובע הבנק את תעריפי העמלות לפי הגדרתו של אחד הנהנים בחשבון כלקוח לעניין תחולת כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (עמלות), התשס"ח-2008 (להלן: כללי הבנקאות), חלף התייחסותו של הבנק לנאמן כלקוח כאמור (מדיניות זו של הבנק תכונה להלן: מדיניות הגבייה). לטענת התובע המייצג, מדיניות הגבייה מנוגדת להוראות חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן: חוק הבנקאות), והיא מביאה לגבייה ביתר במקרים בהם נהנה אשר ביחס אליו קובע הבנק את תעריפי העמלות מהווה "עסק גדול" (סוג לקוח אשר כללי הבנקאות אינם חלים לגביו, וכפועל יוצא, נדרש לשלם עמלות נוספות בגין שירותים מסוימים ועמלות גבוהות יותר בגין שירותים אחרים), ואילו הנאמן עונה להגדרת "יחיד" או "עסק קטן", כמובנם בכללי הבנקאות.

בבקשת האישור נטען כי הנפגעים ממדיניות הגבייה, הזכאים לסעד כספי, משתייכים לאחת משתי תתי-קבוצות, המקובצות לפי זהותם של הנושאים בתשלומי העמלות בכל אחד מחשבונות הנאמנות: נהנים אשר נשאו בעמלות בהתאם לסיווגם כ"עסק גדול", כאשר הנאמן בעניינם הינו "יחיד" או "עסק קטן" (להלן: תת-קבוצת הנהנים); ונאמנים אשר נשאו בעמלות ביתר בשל זיהויו של נהנה שמהווה "עסק גדול" כלקוח, אף על פי שהם מהווים "יחיד" או "עסק קטן" (להלן: תת-קבוצת הנאמנים; ויחד עם תת-קבוצת הנהנים: הקבוצה המיוצגת). אשר לעילת תביעתו האישית של התובע המייצג, יצוין כי הוא נמנה על תת-קבוצת הנאמנים, כאשר נזקו התגבש, לטענתו, לאחר שעל פי המוסכם בינו לבין הנהנית הוא קיבל עם סיום העסקה את יתרת הכספים שבחשבון הנאמנות. מאחר ויתרה זו חסרה את הכספים שגבה ביתר הבנק, נגרם לו, לדבריו, נזק בסך כולל של 880 ש"ח (להלן: עילת התביעה האישית).

2.תשובתו של הבנק לבקשת האישור נסמכה, בעיקרה, על הבחנה עקרונית בין בעלותו של הנאמן בחשבון ובכספים המופקדים בו, המהווה לשיטת הבנק "בעלות פורמאלית" בלבד, לבין בעלותו של הנהנה בחשבון, המהווה "בעלות מהותית". לטענת הבנק, ההבחנה האמורה מבוססת על האופן בו נפתחים, מנוהלים ונסגרים חשבונות נאמנות, והיא מצדיקה את מדיניות הגבייה, וממילא שוללת את הטענות שבבסיס בקשת האישור. מכל מקום, הבנק סבר כי ראוי היה לסלק את בקשת האישור על הסף, שכן עילת התביעה האישית שעליה היא מבוססת נשענת על הנחה שגויה לפיה קיימת תת-קבוצת הנאמנים, כאשר בפועל הנושאים בתשלומי העמלות הם הנהנים, אשר כספיהם הם אלו אשר מופקדים בחשבונות ומהם מבוצעת הגבייה. יתר על כן, נטען כי התובע המייצג אינו יכול לייצג את תת-קבוצת הנהנים, משום שהוא אינו משתייך אליה (להלן: טענת היעדר עילת התביעה האישית). עוד הוטעם, בהקשר זה, כי בירור טענות התובע המייצג ביחס לשתי תתי-הקבוצות ידרוש בירור פרטני של מספר רב ביותר של מערכות הסכמיות בין נאמנים ונהנים, ועל כן כי הליך ייצוגי אינו הדרך המתאימה לכך. מטעמים אלו, ומטעמים נוספים, טען הבנק כי יש לדחות את בקשת האישור.

3.לאחר דיון קדם משפט שהתקיים בהליך, בהחלטה מיום 17.4.2023 ביקש בית המשפט קמא לקבל את עמדתו של המאסדר, בנק ישראל – הפיקוח על הבנקים (להלן: הפיקוח על הבנקים), בסוגיה העקרונית שמעוררת בקשת האישור. בהמשך לכך, ביום 28.6.2023 הגיש הפיקוח על הבנקים את עמדתו, בגדרה גרס כי הן הנאמן הן הנהנה מקבלים שירות מהתאגיד הבנקאי, ועל כן עשויים להיכנס תחת הגדרת "לקוח" לצורך תחולת כללי הבנקאות. בהינתן אי-בהירות זו ביחס לדין, הודיע הפיקוח על הבנקים כי יבחן אפשרות של אסדרת הנושא באופן צופה פני עתיד, בהתאם לתוכנית עבודתו ובשים לב להכרעה בתיק הנדון (להלן: עמדת הפיקוח על הבנקים).

4.בהחלטה מיום 12.4.2024 אישר בית המשפט קמא את ניהול התובענה כייצוגית (להלן: החלטת האישור). בית המשפט קמא העמיד במרכז החלטתו את פרשנות חוק הבנקאות ביחס לשאלת "זיהוי הלקוח" לצרכי גביית העמלות בהן כרוך ניהול חשבונות נאמנות, והכריע כי יש לזהות את הנאמן כלקוח כאמור, בהתאם לעמדת התובע המייצג. בית המשפט קמא ביסס מסקנה זו, בעיקרו של דבר, על רקע זיקתו של הנאמן לחשבון הנאמנות ולכספים המופקדים בו – זיקה הנלמדת מהאופן בו מנוהלים חשבונות נאמנות, ומכך שהלכה למעשה, ככלל, הנאמן הוא זה ש"נוהג בחשבון מנהג בעלים" (פסקה 45 להחלטת האישור), על מגוון רכיביו של "מנהג" זה (להלן: הנימוק העיוני). לשיטת בית המשפט קמא, שיקולי ודאות ויעילות, הקשורים בכך שהנאמן הוא הגורם העומד בחזית הקשר מול הבנק, כמו גם חוסר הוודאות אליו תוביל הפרשנות ההפוכה במקרים בהם קיימים מספר נהנים בעלי מאפיינים שונים, הגוזרים שיעורי עמלות שונים, מובילים אף הם למסקנה שלפיה יש להתייחס לנאמן כ"לקוח" בהקשר הנדון (להלן: הנימוק המעשי). בהינתן משלב טעמים זה, נקבע כי התובע המייצג הוכיח כי קיימת אפשרות סבירה שהשאלות המשותפות לקבוצה המיוצגת תוכרענה לטובתה.

5.להכרעה הפרשנית האמורה של בית המשפט קמא נלוו מספר קביעות נוספות, התומכות בקבלת הבקשה לאישור. ראשית, הובהר כי העובדה שהפיקוח על הבנקים טרם גיבש עמדה בסוגיה אינה מובילה לדחיית בקשת האישור, וזאת בעיקר משום שסמכות ההכרעה בשאלה משפטית המתעוררת במסגרת ההליך השיפוטי נתונה ממילא לבית המשפט. שנית, נדחתה טענת היעדר העילה האישית, תוך שנקבע כי התובע המייצג הוכיח ברמה הנדרשת בשלב זה שנגרם לו חסרון כיס, וכי אין בעובדה שחסרון הכיס הנטען נגרם בשל הסכמה פרטנית שלו עם הנהנה, כדי לשלול את קיומה של עילת תביעה אישית. בהקשר זה, הודגש כי הפסיקה מאפשרת לתובע מייצג לייצג מספר תת-קבוצות מובחנות אף מבלי שהוא משתייך לכולן. לבסוף, הובהר כי אין באפשרות לפיה שינוי מדיניות הגבייה יוביל לפגיעה בלקוחות אחרים, אשר מפיקים ממנה עתה תועלת, כדי למנוע את אישור התביעה כייצוגית.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

6.בגדר בקשת רשות הערעור טוען הבנק כי דינה של בקשת האישור להידחות, תוך שהוא חוזר על מרבית הטענות שהעלה במסגרת ההליך קמא. על פי הנטען, הטעם העיקרי בגינו יש לקבל את בקשת רשות הערעור הוא הסיכויים הגבוהים לקבלת הערעור. בתוך כך, הבנק מדגיש כי בית המשפט קמא בחר לבצע "חקיקה שיפוטית", כלשונו, ולהחילה רטרואקטיבית על התנהלות הבנק, וזאת חרף עמדת הפיקוח על הבנקים, אשר הודה בקיומה של אי-בהירות בסוגיה זו, והביע את נכונותו לבחון את אסדרת הנושא בעתיד. לשיטת הבנק, בחירה שגויה זו של בית המשפט קמא מצדיקה כשלעצמה את ביטול החלטת האישור (להלן: טענת אי הבהירות בדין). באשר למחלוקת העיקרית שהתגלעה בינו לבין התובע המייצג, הבנק שוטח את טעמיו לעמדה שלפיה יש לבצע את סיווג חשבון הנאמנות לצורך גביית העמלות לפי זהות הנהנה – טעמים שעניינם בפרשנות תכליתית של ההסדר החקיקתי, ובמוקדם הטענה כי תכליתם של כללי הבנקאות היא הגנה על יחידים ועסקים קטנים, וכי עמדת המבקש תוביל לתוצאה הפוכה, לפיה נהנים שאינם יחידים או עסקים קטנים, אשר להם הזכות המהותית בכספי חשבון הנאמנות, יישאו בעמלות בשיעור מופחת. כן חזר הבנק על עמדתו שלפיה, מטעמים של הוגנות ויעילות, אין להשתמש בתובענה הייצוגית ככלי להכרעה במחלוקת. לבסוף, הבנק שב על טענת היעדר עילת התביעה האישית, תוך שהוא מדגיש כי מי שנשא בתשלום העמלות בעניינו של התובע המייצג הוא הנהנה ולא התובע המייצג, ועל כן הוא אינו משתייך לתת-קבוצת הנאמנים.

דיון והכרעה

7.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף ללא צורך בתגובת התובע המייצג.

8.כידוע, השאלה האם יש להעניק רשות ערעור על החלטה המאשרת בקשה לניהול תובענה כייצוגית תוכרע תוך שקילת שיקולים שונים, ובהם ההשלכות הכלכליות של קבלת התובענה הייצוגית על הנתבע; משקל השאלות המשפטיות והעובדתיות המתעוררות במסגרת בקשת רשות הערעור ביחס לזה של השאלות אשר נותר לברר במסגרת הדיון בתובענה הייצוגית; ובמקרי קצה, בהם עולים מהחלטת האישור קשיים בולטים או היעדרם של קשיים כאלו, יישקלו גם סיכויי הערעור להתקבל (ראו רע"א 8761/09 סלקום ישראל בע"מ נ' פתאל, פסקה 5 (6.5.2010) (להלן: עניין פתאל); רע"א 969/23 בנק הפועלים בע"מ נ' סמוחה, פסקה 14 (3.7.2023) (להלן: עניין סמוחה)). על רקע שיקולים אלו, לא מצאתי הצדקה למתן רשות ערעור בנסיבות המקרה דנן. אסביר.

9.אשר לשיקול הראשון, טענותיו הכלליות של הבנק בדבר הפגיעה הכלכלית והנזק התדמיתי הצפויים לו כתוצאה מאישור התובענה כייצוגית אינן יכולות להצדיק את קבלתה של בקשת רשות הערעור, כך בוודאי משלא הובאה לביסוסן כל ראיה (ראו, בדומה: רע"א 977/23 ד.ד.ש מפיצי הדרום - חברה לשיווק בע"מ נ' טסלר, פסקה 10 (30.5.2023); רע"א 4421/23 גוליבר תיירות בע"מ נ' מעטוק, פסקה 8 (12.3.2024); רע"א 901/24 אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' רובין, פסקה 16 (10.4.2024) (להלן: עניין אל על)). אשר לשיקול השני, בית המשפט קמא עבר כברת דרך משמעותית בגיבוש הכרעתו בשאלה המשפטית העומדת בבסיסן של עילות התביעה שהתקבלו כמבוססות באופן לכאורי בהחלטת האישור, ואשר בהן צפוי להתמקד הדיון בגוף התובענה. משכך, ומשלא מצאתי כי הכרעה בתובענה תדרוש בירור עובדתי מורכב באופן מיוחד, איני מקבל את טענת הבנק שלפיה נכון, מטעמים של יעילות דיונית, לקבל את בקשת רשות הערעור בכדי לחסוך את המשך ההליך על הבירורים שיידרשו במסגרתו (ראו: בר"מ 5006/12 עירית גבעתיים נ' אמיר, פסקה 9 (25.6.2013); עניין סמוחה, בפסקה 16; עניין אל על, בפסקה 16). נותרנו איפוא עם השיקול השלישי, שעניינו סיכויי הערעור להתקבל, ואשר עליו משליך הבנק את עיקר יהבו. אלא שכפי שהוזכר לעיל, על ערכאת הערעור לשקול שיקול זה רק כאשר עולים קשיים בולטים מהחלטת האישור – ואין זה המצב בענייננו כלל ועיקר (ראו: עניין פתאל, בפסקה 5; רע"א 2411/24 צ'מפיון מוטורס בע"מ נ' דג'ונס, פסקה 12 (10.4.2024)). מכל מקום, אתייחס בקצרה לסוגיות אחדות אותן העלה הבנק במסגרת בקשת רשות הערעור.

10.אשר לטענת אי הבהירות בדין, הרי שיש לדחותה בשתי ידיים, תוך אמירת המובן מאליו: ספק פרשני ביחס לדבר חקיקה אינו חוסם את דרכו של בית המשפט מלהכריע בסכסוך שמעורר ספק זה – לא בהליך פרטני, אף לא בהליך ייצוגי. נהפוך הוא. פרשנות הדין היא תפקיד המסור לבית המשפט, והיא נגזרת לא מזכות – כי אם מחובה המוטלת עליו בבואו להכריע בסכסוך שלפניו (ראו והשוו: ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פסקה 56 (14.5.2012); עע"מ 2503/13 זהר נ' עיריית ירושלים, פסקה 38 (4.2.2015); רע"א 2453/13 עמר נ' עיריית חדרה, פסקאות 14 ו-35 (14.4.2015)). משאלו פני הדברים, איני מקבל את עמדת הבנק שלפיה אי הבהירות ביחס לפרשנות הדין מובילה למסקנה בלעדית לפיה "לא היה מקום לאשר לנהל תובענה ייצוגית" (סעיף 27 לבקשת רשות הערעור). ברי כי גם עמדת הפיקוח על הבנקים, אשר אך שיקפה את חוסר הבהירות האמור, אינה יכולה לסייע לבנק בהקשר זה, וזאת במיוחד שעה שהובהר במסגרתה כי האפשרות לאסדרת הנושא בעתיד תיבחן, בין היתר "בשים [לב] להתפתחויות בהליך משפטי זה" (סעיף 17 לעמדת הפיקוח על הבנקים). בהינתן האמור, פשיטא שאין בעצם העובדה שהבנק מחזיק בעמדה שונה במחלוקת הפרשנית הנדונה כדי להצדיק, כשלעצמה, התערבות בהחלטת האישור – וזאת בוודאי כאשר אין מדובר בהכרעה סופית שהתקבלה בתום בירור התובענה הייצוגית. מכל מקום, סבורני כי החלטתו של בית המשפט מפורטת כדבעי ומנומקת היטב, וברי כי אין בה חריגה משיקול הדעת המסור לו לפרש את החוק.

11.אשר לשאלה המשפטית שבמחלוקת, דהיינו זהות הגורם שעל פיו צריך להיקבע סיווג החשבון – הנאמן או הנהנה, הרי שבהינתן השלב הדיוני בו היא עולה לפניי, אין זה ראוי כי אחווה דעה סופית לגביה לכאן או לכאן. אציין עם זאת כי על פני הדברים, הן מהנימוק העיוני והן מהנימוק המעשי, עמדתו הלכאורית של בית המשפט קמא לפיה סיווג החשבון צריך להיעשות, ככלל (שיתכן כי יוגדרו לו חריגים), על פי מאפייני הנאמן בוודאי אינה חסרת טעם, וזאת בלשון המעטה.

12.אף ביחס לטענת היעדר עילת התביעה האישית לא מצאתי פגם המצדיק התערבות בקביעותיו של בית המשפט קמא. בכל הנוגע לתת-קבוצת הנאמנים, מקובלת עלי ההנחה עליה הסתמך בית המשפט קמא, כי התובע המייצג, כמו גם נאמנים אחרים, הם בעלי עניין בגביית העמלות, וזאת בין אם לאור הסכמות פרטניות אליהן הגיעו עם הנהנים (כמו בעניינו של התובע המייצג), ובין אם מכוח תפקידם, כמי שחבים חובת נאמנות כלפי הנהנים (ראו פסקה 58 להחלטת האישור). אשר לתת-קבוצת הנהנים, זו אומנם איננה כוללת את התובע המייצג, אלא שכפי שקבע בית המשפט קמא, אין בענייננו מקום "לדקדק" בדרישת עילת התביעה האישית באופן שיוביל לדחיית בקשת האישור, אך בשל אי-היכללותו של התובע המייצג בכל אחת מתתי-הקבוצות. כך, בהינתן שהשאלה העיקרית המשותפת לחברי הקבוצה המיוצגת היא שאלה משפטית, "רגולטורית" באופייה – זיהוי ה"לקוח" לצורך קביעת שיעור העמלות לפי הוראות הדין, ומשום שהשאלה המשפטית האמורה צומחת ממערכת עובדות מרכזית אחת – מדיניות הגבייה של הבנק (ראו והשוו: ע"א 6236/22 עקיבא ברק נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (19.7.2023); רע"א 5825/23 גנור נ' מ.א. אוטומטים בע"מ, פסקה 6 (12.3.2024) (להלן: עניין גנור)). התובע המייצג העלה, במסגרת בקשת האישור, שאלה משפטית שבירורה יכול לתרום לעניינו של הציבור כולו, כמו גם לעניינה של הקבוצה המיוצגת. במצב דברים זה, ולנוכח האמור לעיל, אין לראות באי-השתייכותו לאחת מתתי-הקבוצות שהוגדרו בבקשת האישור חסם אשר יסכל את מימושה של תכלית זו (ראו: עניין גנור, בפסקה 6).

13.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. הבנק יישא בהוצאות התובע המייצג בסך של 5,000 ש"ח. בקביעת סכום זה הבאתי בחשבון את העובדה שלא התבקשה תשובה.