רע"א 901-24 רע"א 901-24

לפניי בקשת רשות ערעור על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט דורון חסדאי) שניתנו בת"צ 2241-10-17: החלטה מיום 16.11.2023, במסגרתה התקבלה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה נגד המבקשת (להלן: החלטת האישור או ההחלטה); והחלטה מיום 28.12.2023, במסגרתה תוקנה החלטת האישור לעניין הגדרת הקבוצה המיוצגת (להלן: ההחלטה המתקנת).

רקע והשתלשלות העניינים

1.ביום 1.10.2017 הגישה המשיבה, הגב' אירית רובין (להלן: התובעת), בקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד המבקשת, אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ (להלן: החברה), וזאת לפי פרט 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות או החוק): "תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לעניין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו" (להלן: בקשת האישור). בבקשת האישור נטען כי החברה הקצתה לחלק מלקוחותיה מושבים אשר לא ניתן להטות את משענת גבם אחורנית כשאר מושבי המטוס (להלן: המושבים הנחותים), מבלי ליידע אותם על כך. התובעת טענה כי פעולות אלו נעשו בניגוד לאיסור ההטעיה ולחובת הגילוי שבסעיפים 2 ו-4 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן); תוך הפרת חובת תום הלב שבסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים); וכי הן מביאות להתעשרות החברה שלא כדין לפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר ולא במשפט).

2.ביום 15.4.2018 הגישה החברה בקשה לסילוק בקשת האישור על הסף (להלן: בקשת הסילוק). בקשה זו התמקדה בהליך ייצוגי קודם שהתנהל נגד החברה בעניין דומה, אשר הסתיים בהסכם הסתלקות שאושר בפסק דין (ת"צ (מחוזי ת"א) 36376-01-16 ברנס נ' אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ (14.2.2017) (כב' השופט דורון חסדאי) (להלן: ההליך הקודם או עניין ברנס)). במסגרת עניין ברנס הוסכם על מתווה גילוי ביחס למגבלת הטיית משענת הגב של המושבים הנרכשים באתר האינטרנט של החברה (להלן: אתר החברה). טענתה של החברה במסגרת בקשת הסילוק הייתה כי קיומו של ההליך הקודם מחייב את סילוקה על הסף של בקשת האישור, שכן העניין כבר נדון בעבר בפני בית המשפט.

3.התובעת הגישה את תשובתה לבקשת הסילוק ביום 28.5.2018, בה נטען כי אין באישור הסתלקות בהליך הקודם כדי להקים "מעשה בית דין", שכן הסוגייה לא נידונה וממילא לא הוכרעה לגופה. בהחלטה מיום 19.11.2018, בהסכמת הצדדים, נמחקה הבקשה לסילוק על הסף, תוך שנקבע כי טענות החברה בעניין זה תוכרענה במסגרת ההכרעה בבקשת האישור.

4.ביום 1.3.2019 הגישה החברה את תשובתה לבקשת האישור, ובה חזרה על טענותיה אשר הועלו בבקשת הסילוק, והוסיפה כי לשיטתה יש מקום לדחות את בקשת האישור אף לגופה. ראשית, ביחס לטענת ההטעיה, החברה גרסה כי האפשרות להטות את משענת הגב של מושב הטיסה איננה "עניין מהותי בעסקה", לפי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן. שנית, באשר לחובת הגילוי, נטען כי אף אם מדובר בעניין מהותי, הרי שהחברה עמדה בחובת הגילוי המוטלת עליה, הן משום שמידע אודות אופי המושבים מופיע באתר החברה, בו מצויות מפות המתארות את מגבלות ההטיה של המושבים הנחותים, והן משום שדיילי החברה מונחים למסור לנוסעים פרט מידע זה. כמו כן, כפועל יוצא של טענות אלו, נטען כי יש לדחות את הטענה בדבר חוסר תום לב של החברה לפי חוק החוזים. לבסוף, החברה טענה כי לא מתקיימים התנאים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות לאישור הבקשה, ובפרט קיומן של שאלות משותפות לקבוצה וקיומה של עילת תביעה אישית.

5.ביום 15.8.2019 הגישה התובעת את תגובתה לתשובה. בנוסף לטענות שהעלתה בתשובתה לבקשת הסילוק, התובעת הצביעה על כך שהסדר ההסתלקות בהליך הקודם אושר כחצי שנה לאחר רכישת כרטיס הטיסה על ידי התובעת, ולכן איננו רלוונטי למקרה הנידון. כמו כן, התובעת דבקה בשיטתה כי מגבלת ההטיה של המושבים הינה "עניין מהותי בעסקה" לעניין הטעיית רוכשי כרטיסי הטיסה. עוד הבהירה התובעת, כי המפות המכילות מידע על המושבים הנחותים לא הוצגו כחלק מהליך רכישת הכרטיס, אלא במיקום נפרד באתר החברה, ולכן אין בכך כדי לעמוד בחובת הגילוי הנדרשת.

6.למען שלמות התמונה, יצוין כי ביום 17.11.2019 החליט בית משפט קמא לפנות לקבלת עמדת המאסדרים הנוגעים בדבר, הרשות להגנת הצרכן ורשות התעופה האזרחית (להלן: המאסדרים). ביום 10.2.2020, מסרו המאסדרים כי להבנתם בקשת האישור תלויה בפרשנות המונח "פרט מהותי בעסקה" שבסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, וכי הם סבורים שיש להשאיר פרשנות זו לשיקול דעתו של בית המשפט.

החלטת האישור וההחלטה המתקנת

7.ביום 16.11.2023 נתן בית משפט קמא את החלטת האישור, במסגרתה הורה על קבלת בקשת האישור בחלקה, תוך דחיית טענות החברה ביחס לדחיית הבקשה על הסף ולגופה. ביחס לדחיית הבקשה על הסף, נקבע כי בשונה מאשר במקרה בו מאושר הסדר פשרה, פסק דין המאשר בקשת הסתלקות, כפי שנעשה בהליך הקודם, אינו מקים מעשה בית דין, מה גם שבמקרה דנן לא ניתן לומר שהעניין "כבר נדון והוכרע". באשר לגופן של טענות הצדדים, בית המשפט קמא קיבל את טענת ההטעיה, בקבעו כי הטיית משענת גב המושב היא עניין מהותי בעסקה. מבחינה סובייקטיבית, בית המשפט הסיק זאת, בין היתר, מחקירת המצהירה מטעם החברה, אשר הודתה כי מדובר בפרט שאינו זניח אשר יש לגלותו לנוסע (פרוטוקול דיון מיום 7.9.2022, בעמ' 46, שורה 33). מבחינה אובייקטיבית, בית המשפט קמא קבע כי מאפייני המושב הם פרט מידע משמעותי לצרכן וממילא עניין מהותי בעסקה. לעניין טענת היעדר הגילוי, נקבע כי החברה הפרה את חובת הגילוי ללקוחותיה בנוגע למגבלת הטיית משענת הגב של המושב משום שזו לא הוצגה להם במועדים הרלוונטיים לכך – מועד רכישת הכרטיס ומועד רישום הכניסה (דהיינו, ה-"Check-in").

8.במכלול האמור, בית המשפט קמא הכריע כי מתקיימים התנאים הנדרשים לפי סעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות עבור אישור התובענה כייצוגית, ביחס לטענות איסור ההטעיה וחובת הגילוי שבסעיפים 2 ו-4 לחוק הגנת הצרכן. מנגד, נדחו טענות התובעת בכל הנוגע להפרת החברה את חובת תום הלב לפי חוק החוזים והתעשרותה שלא כדין לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט. לפי ההחלטה, התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה לעניין הפרת חובת תום הלב כפי שנקבע בפסיקה, ולאורך ההליך נזנחה למעשה טענת עשיית העושר ולא במשפט, כך שאין צורך לדון בה. בהתאם, אושרה התובענה הייצוגית ביחס לקבוצה הכוללת את "כל לקוחות התובעת אשר רכשו כרטיסי טיסה והוקצה להם מושב אשר לא היה ניתן להטייה אחורה בשבע השנים האחרונות בכל דגמי המטוסים אותם מפעילה התובעת" (פסקה 234 להחלטה; להלן: הקבוצה המיוצגת).

9.לאחר מתן החלטת האישור, ביום 7.12.2023, ביקשה התובעת לתקן טעות סופר שנפלה, לטעמה, בהגדרת הקבוצה המיוצגת, לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: בקשת התיקון וחוק בתי המשפט, בהתאמה). בבקשה לתיקון נטען כי הגדרה זו עלולה להתפרש כמי שכוללת את רוכשי הכרטיסים בשבע השנים שקדמו למתן החלטת האישור, ולא לאלו שקדמו להגשת בקשת האישור. על כן, ביקשה התובעת להבהיר כי המועד הקובע הינו מועד הגשת התובענה (להלן: רכיב התיקון הראשון). בנוסף לכך, נטען בבקשת התיקון כי יש להוסיף סיפא להגדרת הקבוצה, אשר תכלול את כל רוכשי הכרטיסים שהוקצה להם מושב נחות עד שתחדל החברה מלמכור מושבים אלו שלא במחיר נפרד ובתמחור נפרד, ולחילופין עד יום אישור התובענה כייצוגית (להלן: רכיב התיקון השני).

10.ביום 13.12.2023, הגישה החברה את תשובתה לבקשת התיקון ובה טענה כי יש לדחותה. לשיטתה, בקשת התיקון מתייחסת לתיקונים מהותיים שאינם מתאימים לסעיף 81 לחוק בתי המשפט, המיועד להשמטות שוליות בלבד. ביחס לרכיב התיקון הראשון, נטען כי הוא מרחיב את התקופה הרלוונטית בכ-6 שנים ביחס להחלטה המקורית, וביחס לרכיב התיקון השני נטען כי הוא מרחיב את התקופה לתקופת זמן עתידית בלתי ידועה. בתגובת התובעת לתשובה, שהוגשה ביום 20.12.2023, נטען כי רכיב תיקון זה מתבקש בהתאם לסעיף 10(ב) לחוק תובענות ייצוגית.

11.בהחלטתו מיום 28.12.2023 קיבל בית המשפט קמא את בקשת התיקון ביחס לרכיב התיקון הראשון בלבד. לפי החלטת התיקון, הנסמכת על סעיף 26(א) לחוק תובענות ייצוגיות ופסיקת בית משפט זה, יש לפרש את המונח "שבע השנים" המצוינות בהגדרת הקבוצה המיוצגת כשנים שקדמו למועד הגשת בקשת האישור, ולא למועד מתן ההחלטה. פרשנות אחרת לא נטענה, כך קבע בית המשפט קמא, וממילא לא התקבלה, ועל כן אין ספק כי רכיב התיקון הראשון משקף את הגדרת הקבוצה המיוצגת כפי שנקבעה בהחלטת האישור. בית המשפט קמא קבע כי נוכח האמור ניתן לתקן את הגדרת הקבוצה, בהתבסס על סעיף 81 לחוק בית המשפט, כדי להבהיר זאת. בניגוד לכך, בית המשפט קמא דחה את הבקשה ביחס לרכיב התיקון השני. זאת, מכיוון שהתובעת לא הגישה כל ראיה שלפיה התנהלותה הפסולה של החברה המשיכה לאחר הגשת בקשת האישור – כפי שנדרש לפי סעיף 10(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, עליו הסתמכה התובעת בבקשתה. בהינתן קביעות אלו, תוקנה הגדרת הקבוצה המיוצגת כך שתכלול את "כל לקוחות התובעת אשר רכשו כרטיסי טיסה והוקצה להם מושב אשר לא היה ניתן להטייה אחורה בשבע השנים האחרונות שקדמו למועד הגשת בקשת [האישור] בכל דגמי המטוסים אותם מפעילה התובעת" (פסקה 45 להחלטת התיקון).

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

בקשת רשות הערעור

12.במסגרת בקשת רשות הערעור, החברה טוענת כי שגה בית המשפט קמא בהחלטתו כאשר לא דחה את בקשת האישור על הסף, או לכל הפחות לגופה. באשר לדחייה על הסף, החברה טוענת כי אף אם הסדר ההסתלקות שהושג בהליך הקודם אינו מקים "מעשה בית דין", אין לדון באותה סוגיה פעם נוספת, אלא אם המבקש לעשות כן הראה שאין בכך משום חזרה על עניינים שנדונו, וכי תביעתו שונה באופן מהותי. לטענתה, הפסיקה בת"א (מחוזי ת"א) 1043/00 רוזנפלד נ' הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי (24.10.2002) (כב' השופטת אסתר חיות) (להלן: עניין רוזנפלד) (שערעור עליה נדחה בע"א 10688/02 רוזנפלד נ' הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי (27.03.2003)), אליה התייחס בית המשפט קמא, אינה מחייבת שנושא ההליך "נדון" או "הוכרע" בעבר, אלא די בכך שמדובר בעילת תביעה זהה לזו של הליך הקודם, וכי אין אינטרס ציבורי בקיום דיון נוסף.

13.לגופם של דברים, נטען כי בחינה סדורה של הגדרת "עניין מהותי בעסקה" לפי החוק והפסיקה מובילה למסקנה כי מגבלת ההטיה במשענת גב המושב איננה עניין כזה. בהקשר זה מוסיפה החברה וטוענת כי מעדותה של התובעת עצמה עולה כי הפגם הנדון אינו "מהותי" כנטען, וכי היה על בית המשפט המחוזי לבחון אם מגבלת ההטיה במשענת גב המושב היא משמעותית מנקודת מבטם של הצרכנים – בחינה שלא נעשתה. לבסוף, החברה שבה על טענתה כי גם לו יקבע שאכן מדובר בפרט מהותי, אין במעשיה כדי להפר את הוראות סעיפים 2 ו-4 לחוק הגנת הצרכן, שכן היא גילתה על אודותיו לרוכשי הכרטיסים במידה מספקת הן במפות המצויות באתר החברה והן באמצעות דייליה. כמו כן, נטען כי הגדרת הקבוצה שנקבעה רחבה מן הראוי, שכן היא כוללת גם נוסעים שהוקצו להם מושבים בעלי מגבלת הטיה למשענת גבם מטעמי בטיחות. זאת, לטעמה של החברה, בניגוד לתצהיר שצורף לבקשת האישור ולחקירות התובעת בבית משפט קמא, מהם עולה כי התובענה מתייחסת אך ורק למושבים בעלי מגבלת הטייה שלא מטעמי בטיחות.

14.בנוסף, קובלת בקשת רשות הערעור על החלטת התיקון בטענה כי התיקון עליו הורה בית המשפט קמא במסגרתה חורג מסעיף 81 לחוק בתי המשפט, וזאת מכיוון שההרחבה של הגדרת הקבוצה אותה הוא יוצר מהווה תיקון מהותי ולא שולי.

דיון והכרעה

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור הגעתי למסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובת התובעת. ראשית אדרש לטענות המכוונות נגד החלטת האישור, ולאחר מכן אדון בטענות שעניינן בהגדרת הקבוצה ובהחלטה המתקנת.

15.כלל ידוע הוא כי כאשר נבחנת בקשת רשות ערעור על החלטה המאשרת בקשה לאישור תובענה כייצוגית, על בית המשפט לאזן בין שיקולים שונים תוך התחשבות בנסיבות הספציפיות של המקרה שלפניו. בעיקר, כך קבעה הפסיקה, על בית המשפט לבחון את המשמעות הכלכלית של קבלת התובענה הייצוגית מבחינת הנתבע; את משקלן של השאלות המשפטיות והעובדתיות העולות בבקשת רשות הערעור ביחס לשאלות שנותר להכריע בהן במסגרת התובענה הייצוגית; ובמקרי קצה, בהם הקשיים בהחלטת האישור או היעדרם בולטים על פני הדברים – את סיכויי הערעור להתקבל (ראו: רע"א 8761/09 סלקום ישראל בע"מ נ' פתאל, פסקה 5 (6.5.2010); רע"א 9171/10 חברת בזק בינלאומי בע"מ נ' myrna mandap, פסקה 4 (19.9.2012); רע"א 4193/22 מעדני מניה רשתות מסחר 2000 בע"מ נ' גנקין, פסקה 9 (14.8.2022)). על רקע שיקולים אלו, סבורני כי נסיבות המקרה שלפניי אינן מצדיקות מתן רשות ערעור.

16.ראשית, בבקשת רשות הערעור כלל לא נטען, וממילא לא הוכח כנדרש, כי קבלת התובענה הייצוגית צפויה להסב למבקשת נזק כלכלי משמעותי (ראו רע"א 4193/22 מעדני מניה רשתות מסחר 2000 בע"מ נ' גנקין, פסקה 10 (14.8.2022); רע"א 969/23 בנק הפועלים בע"מ נ' סמוחה, פסקה 15 (3.7.2023) (להלן: עניין סמוחה)). שנית, בית המשפט קמא הגדיר היטב את השאלות המשפטיות והעובדתיות שנותר לדון בהן במסגרת ניהול התובענה הייצוגית, וצמצם אותן לעילות מתוחמות שעניינן הטעיה וחובת גילוי. בהינתן שכך, ובהינתן שתחולתן של עילות אלו בנסיבות המקרה נידונה באופן נרחב למדי בהחלטת האישור, דומה כי עניינן של השאלות שנותרו לבירור הוא בעיקר בהיקף הקבוצה המיוצגת ובגובה הנזק. משכך, איני מוצא טעם מיוחד "לחסוך" את הדיון בהן באמצעות דיון בבקשת רשות הערעור (ראו עניין סמוחה, בפסקה 16; רע"א 4421/23 גוליבר תיירות בע"מ נ' מעטוק, פסקה 9 (12.3.2024) (להלן: עניין גוליבר)). שלישית, וכפי שיוצג כעת, בחינת טענות החברה לגופן מביאה למסקנה כי סיכויי בקשת רשות הערעור אינם גבוהים, על פני הדברים.

17.ביחס לטענות החברה בגין דחיית הבקשה על הסף, אין לי אלא לחזור על ההלכה לפיה פסק דין המאשר הסתלקות לפי סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות אינו יוצר "מעשה בית דין" (ראו ע"א 4714/13 דיאב נ' חברת איי דיגיטל סטור בע"מ, פסקה 7 (29.9.2013); ע"א 9585/11 יערי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 3 (1.10.2013); רע"א 6808/13 קפה סעדי בע"מ נ' קנפו, פסקה 3 (20.10.2013)) – הלכה אותה הזכיר והביא בחשבון אף בית המשפט בהליך הקודם כאשר הורה על אישור הסדר ההסתלקות (עניין ברנס, בפסקה 24). למעשה, "הלכה" זו אינה אלא מאפיין אינהרנטי של הליך ההסתלקות, אשר מבחין בינו לבין הסדרי פשרה לפי סעיפים 19-18 לחוק (ראו בהקשר זה: אלון קלמנט "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית" משפטים מא 5, 8 ו-62 (2011)). ודוק, לעובדה כי הליך קודם באותו עניין הסתיים בהסדר הסתלקות עשויה להיות השלכה על אופן ניהול ההליך, ובכלל זה על שיקול דעת בית המשפט בבואו לשקול האם מוצדק לאשר ניהולה של תובענה ייצוגית נוספת באותו עניין. ואולם, לכדי מחסום המונע מבית המשפט מלדון בתובענה הייצוגית אין הסדר הסתלקות מגיע. בהמשך לכך, ברי כי אין בעניין רוזנפלד, עליו משליכה החברה את יהבה בהקשר זה, כדי לסייע לה, שעה שעניין זה כלל לא עסק בסוגיית משמעותו של פסק דין המאשר הסתלקות, אלא בשאלה באלו תנאים החלטה הדוחה בקשה לאישור תביעה כייצוגית מקימה מעשה בית דין.

18.גם בבחינת טענות החברה לגופן של עילות התביעה אין כדי לשנות ממסקנתי האמורה. לעניין פרשנות התיבות "עניין מהותי בעסקה" לפי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, קביעתו של בית המשפט קמא כי מגבלת הטיית משענת הגב של מושב הטיסה נכללת במונח זה, לפחות על פני הדברים, מתקבלת על הדעת ומנומקת כראוי, ואיני מוצא טעם של ממש להתערב בה בשלב הנוכחי. כך, במיוחד בהינתן שחברות תעופה שונות גובות לעיתים תשלום נפרד בגין בחירת מושבים, כאשר נוחות המושב ומיקומו במטוס הם רכיבים מרכזיים המשפיעים על גובה התשלום האמור. ודוק, עצם הנכונות של חלק מהנוסעים לשלם תוספת כספית בעבור מיקום ונוחות המושב, עניין הנלמד מעצם קיום הפרקטיקה האמורה בשוק, מהווה לכאורה אינדיקציה חזקה לכך שהמדובר בעניין מהותי לפחות מבחינת חלק משמעותי מהלקוחות. זאת ועוד, אף הדחייה לעת הזו של טענת החברה כי היא גילתה פרט מהותי זה לצרכנים אינה מגלה פגם, בוודאי לא פגם בולט, בהחלטת האישור. כפי שהסיק בית משפט קמא, מגבלת הטיית משענת גב המושב אינה מופיעה בשלבי רכישת הכרטיס באתר החברה, אלא במיקומים המחייבים גלישה אקטיבית נוספת, כך שיש בסיס לטענה כי אין מדובר בגילוי מספק; גם מסירת המידע באמצעות דיילי החברה אינה רלוונטית לכאורה לסוגיות ההטעיה וחובת הגילוי, שכן היא נעשית זמן רב לאחר מועד הרכישה ובחירת המושב. לדידי, די באמור כדי להדוף בשלב הזה את טענות החברה בסוגיות אלה, בוודאי בהינתן הסטנדרט הלכאורי בו צריכה לעמוד הוכחת עילת התביעה במסגרת החלטת האישור (ראו עניין גוליבר, בפסקה 10; וכן עניין סמוחה, בפסקה 17).

וכעת לטענות החברה ביחס להגדרת הקבוצה המיוצגת.

19.אבהיר תחילה כי בטענות החברה ביחס להחלטת התיקון אין ממש. כזכור, טענתה העיקרית של החברה בעניין זה היא כי התיקון שביצע בית המשפט קמא מרחיב את התקופה אליה מתייחסת הגדרת הקבוצה המיוצגת בשש שנים, ועל כן לא ניתן לומר כי הוא תיקון "טכני" הנכנס בגדרי סעיף 81 לחוק בתי המשפט. ואולם, בהחלטת התיקון הוסבר במפורש כי מדובר אך בהבהרה לתקופה אליה התכוון בית המשפט קמא במסגרת החלטת האישור, נוכח "ברירת המחדל" שקובע הדין בסוגיה זו, ובהיעדר כל טענה לצמצום היקף הגדרת הקבוצה ביחס לכך במסגרת ההליך קמא (וראו, ביחס ל"ברירת מחדל" זו, סעיף 26(א) לחוק תובענות ייצוגיות; ע"א 8037/06 ברזילי נ' פריניר (הדס 1987) בע"מ, פ"ד סז(1) 410, 465 (2014); ע"א 3464/22 אידל נ' מימון ישיר מקבוצת ישיר (2006) בע"מ, פסקה 53 (5.11.2023)). ודוק, השאלה הרלוונטית, בהקשר זה, "אינה השפעת התיקון על תוצאת פסק הדין, אלא האם מדובר בתיקון שמטרתו לבטא אל נכון את שהתכוון בית המשפט לקבוע מלכתחילה" (רע"א 8677/23 אסרף נ' מלול, פסקה 16 (18.3.2024); וראו גם רע"א 2980/18 יורו מאני נכסים (1995) בע"מ נ' לוי השקעות ובנין בע"מ, פסקה 16 (19.7.2018)). על רקע זה, במצב הדברים המתואר אכן מדובר בתיקון של "טעות סופר" המתאפשר מכוח סעיף 81 לחוק בתי המשפט, וממילא גם דינו של חלק זה של בקשת רשות הערעור להידחות.

20.לעומת זאת, התרשמתי כי טענת החברה ביחס לסוגי המושבים שהטיית משענתם מוגבלת הנכנסים בתחומי הגדרת הקבוצה המיוצגת אכן ראויה להישמע. במספר מקרים לאורך ההליך קמא סייגו התובעת ובא הכוח המייצג, על פני הדברים, את התביעה אך למושבים בעלי מגבלת הטייה שלא מטעמי בטיחות (ראו פרוטוקול דיון מיום 7.9.2022, עמוד 19, שורות 6-3; עמוד 25, שורות 27-25; עמוד 31, שורות 28-27; וכן בבקשת האישור, שם התייחסה התובעת אל "מושבים שלא ניתן להסיט את מסעד הכסא לאחור לנוכח 'קיר' מובנה במטוס שניצב אחריהם" (פסקה 2 לבקשת האישור, ההדגשה איננה במקור)). בהינתן שכך, הגדרת הקבוצה המיוצגת עליה הורה בית המשפט קמא, הכוללת לפי לשונה הפשוט הקצאה של כל מושב ש"לא היה ניתן להטייה אחורה" (פסקה 234 להחלטת האישור) – דהיינו גם מושבים שהגבלת הטייתם נובעת מטעמי בטיחות – ללא כל התייחסות לטענות החברה בהקשר זה, מעוררת סימני שאלה. מכל מקום, בהינתן ששלב הדיון בתובענה גופה עדיין לפנינו, ובהיעדר דיון מפורש של בית המשפט קמא בסוגיה זו, החלטתי שלא להכריע בה כך או אחרת, ולהותירה לשיקול דעתו של בית משפט קמא, אשר ממילא רשאי לצמצם את הגדרת הקבוצה הזכאית לסעד בתום ההליך, לעומת הקבוצה שאושר לנהל תובענה ייצוגית בשמה, במסגרת פסק הדין בתובענה גופה.

21.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.