רע"א 31948-11-24 רע"א 31948-11-24

לפניי שלוש בקשות רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט אברהים בולוס) בת"צ 21238-04-20 מיום 27.8.2024, במסגרתה אושר ניהולה של תובענה כייצוגית נגד המבקשות. לצד בקשות רשות הערעור, הוגשו גם בקשות לעיכוב ביצוע החלטה זו.

רקע והשתלשלות העניינים

1.ביום 21.4.2020 הגישו המשיבים, גב' אפרת שפירא, מר גבריאל ביטון (שהוחלף בהמשך על ידי גב' סילביה ביטון), מר גיא קרמר ועו"ד שחר כהן (להלן, יחדיו: התובעים המייצגים), תביעה ובקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד המבקשות, יס שרותי טלוויזיה ותקשורת בע"מ (המבקשת ברע"א 29442-11-24, ובשמה הקודם די.בי.אס שירותי לווין (1998) בע"מ. להלן: יס), הוט מערכות תקשורת בע"מ (המבקשת ברע"א 31948-11-24. להלן: הוט), וסלקום ישראל בע"מ (המבקשת ברע"א 32516-11-24. להלן: סלקום; יס, הוט וסלקום יכונו יחדיו, להלן: המבקשות), וזאת לפי פרט 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006: "תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו" (להלן: בקשת האישור).

2.המבקשות הן חברות המספקות שירותי תקשורת שונים, ומשווקות, בין היתר, ערוצי ספורט שאינם נכללים בחבילת השידורים הבסיסית (להלן: ערוצי הספורט), ושצפייה בהן מחייבת רכישת מנוי שעלותו כמה עשרות שקלים מדי חודש (להלן: דמי המנוי). עניינה של בקשת האישור בטענה כי בשל פרוץ מגפת הקורונה, ועצירתם של אירועי ספורט בארץ ובעולם, הפסיקו ערוצי הספורט לשדר אירועי ספורט בשידור ישיר (להלן: השידורים הישירים), אך המשיכו בגביית דמי המנוי כרגיל, וזאת, לטענת התובעים המייצגים, שלא כדין. בראייתם, השידורים הישירים הם התוכן המרכזי אותו משדרים הערוצים, וכך גם עולה מפרסומי המבקשות באתרי האינטרנט שלהן. בין היתר, יס תיארה את ערוץ LIVE HD 5 ככזה שמשדר "24 שעות של שידורים ישירים באיכות HD" (חברת יס); סלקום אפיינה את ערוץLIVE 5 כערוץ ה"מספק עושר של תכנים ומאות שידורים ישירים"; והוט ציינה כי ערוץ STARS 5 הינו "ערוץ של שידורים ישירים בדגש על עוד. עוד ליגת האלופות, עוד יורוליג, עוד NBA, עוד כדורסל ישראלי, עוד טניס" (ראו בפרק ג.4. ובנספחים 9, 12-11 לבקשת האישור, בהתאמה. כלל הפרסומים יכונו יחדיו, להלן: הפרסומים). לנוכח זאת, סבורים התובעים המייצגים כי הפסקת השידורים הישירים בתקופת הקורונה, והחלפתם בתכנים אחרים, שלהערכתם הם חסרי ערך ממשי מבחינת קהל הצופים, לצד המשך גביית דמי המנוי המלאים, מהווה הפרה של הסכמי ההתקשרות המסדירים את רכישת המנוי (להלן: הסכמי ההתקשרות); ועולה כדי חוסר תום לב בקיום ההסכמים.

3.בתשובותיהן לבקשת האישור, טענו המבקשות, בין השאר, כי הן לא התחייבו לשדר תוכן מסוים בערוצי הספורט – לא בהסכמי ההתקשרות ולא בפרסומים האמורים – אלא רק את הערוצים כמות שהם, וכך עשו. וממילא, נטען, כי כל שארע בפועל הוא שהשידורים הישירים נדחו למועד מאוחר יותר, עת חזרו לפעילות ענפי הספורט השונים. לצד האמור, טענו המבקשות כי בפני כל לקוח, שלא היה מרוצה מהתכנים החלופיים ששודרו בערוצי הספורט בתקופת הקורונה, עמדה האפשרות להפסיק את ההתקשרות ביחס לערוצי הספורט בכל עת, ללא עלות, באופן חד צדדי ובמגוון דרכים, לרבות באמצעות לחיצת כפתור פשוטה בשלט. בנסיבות אלה, המבקשות סבורות כי העובדה שהלקוחות חברי הקבוצה הנטענת לא ביטלו את השירות מהווה גילוי דעת לכך שהם היו מרוצים מהתכנים ששודרו בערוצים, או למצער, מלמדת על כך שהם לא עמדו בחובתם להקטין את הנזק שנגרם להם או שיש להם אשם תורם.

4.ביום 4.5.2021 הגישו התובעים המייצגים את תגובתם לתשובות, ובה טענו, בין היתר, כי יש לדחות את הטענות הנוגעות לכך שהסכמי ההתקשרות אינם כוללים התחייבות לשידור תוכן מיוחד, שכן עניינם של ערוצי הספורט הוא בשידורים ישירים של אירועי ספורט מובילים בארץ ובעולם, ובעבור שירות זה מסכימים הלקוחות לשלם את דמי המנוי. עוד נטען, כי יש לקרוא לתוך הסכמי ההתקשרות התחייבות לשדר שידורים ישירים, בשים לב לכללי הפרשנות הנוהגים ביחס לחוזים אחידים צרכניים. משכך, חזרו התובעים המייצגים על עמדתם לפיה לא ניתן לגבות תשלום מלא בגין המנוי כאשר לא משודרים שידורים ישירים – וזאת גם אם ברור וגלוי כי למשיבות אין כל אשם בהפסקת השידורים הישירים, אלא הדבר נבע מהתפרצות מגפת הקורונה, ומסיבה זו בלבד.

החלטת בית המשפט קמא

5.ביום 27.8.2024 ניתנה החלטת בית המשפט קמא, במסגרתה אושר ניהול התובענה כייצוגית בעילה של הפרת הסכמי ההתקשרות (להלן: החלטת האישור). בתמצית, לשיטת בית המשפט, הגם שאין בהסכמי ההתקשרות כל התחייבות ביחס לתכנים שישודרו בערוצים, הפרסומים מצד המבקשות עולים לכדי מצגים טרום חוזיים אשר נקלטו לתוך תנאי ההתקשרות בין הצדדים, ומכוחם מחויבות המבקשות לשדר בערוצי הספורט שידורים ישירים. למסקנה זו מצא בית המשפט קמא חיזוק בכך שהסכמי ההתקשרות הם חוזים אחידים צרכניים, וככאלה, בעת פרשנותם יש ליתן משקל רב לתכלית האובייקטיבית העומדת בבסיסם. על רקע האמור, סבר בית המשפט קמא כי יש אפשרות סבירה שאי-עמידה בהתחייבות לשדר שידורים ישירים תיחשב כהפרה ואף כהפרה יסודית של ההסכמי ההתקשרות; והפרה לכאורית זו, אם תוכח, עשויה להקים בתורה זכות לפיצויים. בעניין זה בית המשפט הבהיר כי אף אם פעולת הביטול פשוטה, הלקוחות אינם מוכרחים לבחור דווקא בביטול הסכמי ההתקשרות, ועומדת להם גם האפשרות לבחור בסעד של פיצויים (התאמת דמי המנוי לתמורה שקיבלו בפועל). אשר לטענות המבקשות שעניינן בהקטנת הנזק ובאשם התורם, בית המשפט ציין כי מדובר בטענות הגנה, אשר אף אם יתקבלו ישליכו על גובה הפיצוי, ולא על עילת התביעה גופה. עוד נקבע, כי עילת התביעה זהה ביחס לכל חברי הקבוצה, שעה שביסודה עומדת הטענה כי הסכמי ההתקשרות הופרו, ובעניין זה אין נפקות להעדפות השונות של הלקוחות בדבר התכנים ששודרו בפועל.

על החלטה זו הוגשו בקשות רשות הערעור שלפניי.

בקשות רשות הערעור

6.בבקשות רשות הערעור שבות המבקשות על עיקרי הדברים שטענו בתשובותיהן לבקשת האישור, ומדגישות, בין היתר, כי הסכמי ההתקשרות אינם כוללים התחייבות בנוגע לתכנים שישודרו בערוצי הספורט, וערוצים אלה משודרים כפי שהם נערכים על ידי צד שלישי – מבלי שיש להן השפעה על כך. לגישתן אף לא ניתן לקרוא לתוך הסכמי ההתקשרות התחייבות כלשהי לעניין זה על בסיס הפרסומים. זאת, לנוכח לשונם הברורה של ההסכמים; מאחר שהפרסומים אינם מלמדים על התחייבות לשידורים ספציפיים; וכי ממילא לא הוכח שהתובעים המייצגים הסתמכו עליהם. נוסף על כך, נטען כי הלקוחות היו יכולים לסיים את ההתקשרות בזמן אמת בצורה פשוטה וללא עלות, כפי שבחרו לקוחות לא מעטים לעשות לאחר שהבינו כי אירועי הספורט, ובעקבותיהם השידורים הישירים, חדלו מלהתקיים לאורך תקופת הקורונה. באופן פרטני, הוט ויס הוסיפו וטענו כי חיובן בהשבת דמי מנוי ששולמו בגין שירות שנצרך בפועל או במתן פיצויים, אינו עולה בקנה אחד עם דיני החוזים, ומתן סעד כאמור יגרום להן עוול ועיוות דין חמור; ואילו סלקום טענה כי התשלום עבור ערוצי הספורט קבוע ואינו תלוי בתכנים המשודרים בהם.

זאת ועוד, המבקשות גורסות כי ללקוחות כלל לא נגרם נזק, שעה שבתקופה הרלוונטית שודרו בערוצי הספורט תכנים אחרים בעלי ערך; וכן בהתחשב בכך שבשלב מסוים חזרו השידורים הישירים, והם שודרו בתקופה בה, ככלל, לא מתקיימים אירועי ספורט בשל פגרת הקיץ. לעמדתן, קבלת טענות התובעים המייצגים עלולה אף להוביל לכך שהן יהיו חשופות לתביעות גם בתקופות של פגרה או במקרים אחרים של ביטול אירועי ספורט. עוד נטען, כי היה מקום לדון כבר במסגרת החלטת האישור בטענות הנוגעות להקטנת הנזק ולאשם התורם של התובעים המייצגים, בהתחשב בדרך הפשוטה לביטול המנוי, ובכך שבנסיבות האמורות עמידת הלקוחות על קיום החוזה מנוגדת לחובת תום הלב. באשר לסעד ההשבה, המבקשות סבורות כי בית המשפט שגה בקביעתו לפיה ניתן להשיב ללקוחות אשר המשיכו לצפות בערוצי הספורט בתקופה הרלוונטית את דמי המנוי. זאת, מאחר שהשבה אינה אפשרית מקום בו ההסכם לא בוטל; ושעה שהלקוחות נהנו מהתכנים ששודרו בפועל, ולפיכך כלל לא נגרם להם נזק. כמו כן, נטען כי אין זהות בין חברי הקבוצה לאור העדפותיהם השונות לגבי התכנים שמשודרים בערוצי הספורט.

לבסוף, המבקשות סבורות כי יש מקום ליתן להן רשות ערעור, בין היתר מאחר שניהול התובענה כייצוגית צפוי לגרום להן לנזקים משמעותיים; שעה שהשאלות המתעוררות במסגרת בקשות רשות הערעור הן שאלות משפטיות, פשוטות וממוקדות, אשר בירורן הכרחי לניהול התובענה, והדיון בהן עתה ייתר שאלות מורכבות יותר אשר עשויות להתעורר בהמשך; ומפני שסיכויי בקשת רשות הערעור להתקבל הם גבוהים, שכן בהחלטת האישור נפלו שגיאות וטעויות רבות.

למען שלמות התמונה, יצוין כי לפני בית המשפט קמא מתנהל הליך נוסף נגד המבקשות וחברה נוספת (ת"צ 884-04-20) שעניינו גם הוא בהפסקת שידורים ישירים של אירועי ספורט (ביחס לערוצי ספורט אחרים). כן יצוין, כי לנוכח הסוגיות המשיקות, הדיון בהליך זה עוכב עד למתן ההכרעה בבקשות רשות הערעור דנן.

דיון והכרעה

7.לאחר שעיינתי בבקשות רשות הערעור על נספחיהן, הגעתי למסקנה כי דינן להידחות אף מבלי להיזקק לתשובת התובעים המייצגים.

8.כידוע, השאלה האם יש להעניק רשות ערעור על החלטה המאשרת בקשה לניהול תובענה כייצוגית תוכרע על בסיס מספר שיקולים שונים, ובהם המשמעות הכלכלית מבחינת הנתבע של קבלת התובענה הייצוגית; משקלן של השאלות המשפטיות והעובדתיות המתעוררות בבקשת רשות הערעור, לעומת משקלן של השאלות שנותר לברר במסגרת הדיון העיקרי; ובמקרי קצה בלבד, בהם עולים מהחלטת האישור קשיים בולטים, יישקלו גם סיכויי קבלתן של הטענות המועלות בבקשת רשות הערעור גופן (רע"א 8761/09 סלקום ישראל בע"מ נ' פתאל, פסקה 5 (6.5.2010) (להלן: עניין סלקום); רע"א 4193/22 מעדני מניה רשתות מסחר 2000 בע"מ נ' גנקין, פסקה 9 (14.8.2022); רע"א 3397/23 גלידת שטראוס בע"מ נ' ג'ובראן, פסקה 57 (3.11.2024) (להלן: עניין שטראוס)). על רקע שיקולים אלו, לא מצאתי הצדקה למתן רשות ערעור בנסיבות המקרה דנן. אסביר.

9.ביחס לשיקול הראשון, טענותיהן הכלליות של המבקשות בדבר הפגיעה הכלכלית הצפויה להן מעצם ניהול התובענה (ראו בסעיף 92 לבקשת יס; סעיף 101 לבקשת הוט; וסעיף 75 לבקשת סלקום) אינן מצדיקות את קבלת בקשות רשות הערעור, שהרי התגוננות מפני תובענה ייצוגית עשויה, מטבעה, להיות כרוכה בהשקעת משאבים ניכרים. על כן, ובהיעדר חשש לפגיעה כלכלית חמורה במיוחד במבקשות, אין בשיקול זה כדי להצדיק מתן רשות ערעור (עניין סלקום, בפסקה 5; רע"א 7934/23 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' סמוחה, פסקה 12 (30.5.2024)). כך בוודאי שעה שלא צורפה לבקשות כל ראיה לביסוס טענות אלה (רע"א 4421/23 גוליבר תיירות בע"מ נ' מעטוק, פסקה 8 (12.3.2024) (להלן: עניין מעטוק); רע"א 5749/24 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עו"ד צבי כהנא, פסקה 9 (6.10.2024)).

10.אשר לשיקול השני, המבקשות לא הראו כי מתן רשות ערעור יביא לייתורו של בירור עובדתי או משפטי מורכב בשלב הדיון בתובענה לגופה. למעשה, דומה כי טענות רבות שמועלות בבקשות רשות הערעור נעוצות בהכרעותיו הלכאוריות של בית המשפט קמא, ועניינן, בין היתר, בעילת התביעה שאושרה, לרבות תוכן הפרסומים ומעמדם המשפטי. אלה הן, למעשה, השאלות העיקריות שבית המשפט קמא עתיד לברר במסגרת הדיון בתובענה הייצוגית גופה; ולפיכך, גם מטעמים של יעילות הדיון, אין טעם להידרש אליהן כבר עתה (רע"א 8872/23 בנק הפועלים בע"מ נ' לפינר, פסקה 18 (2.6.2024) (להלן: עניין לפינר); רע"א 5223/24 אלקטרה השקעות (1998) בע"מ נ' מלכה, פסקה 9 (19.9.2024); עניין שטראוס, בפסקה 59). יוער כי אף העובדה שבית המשפט לא נדרש לשאלת כימות הנזק, שעל פניו נחזית בענייננו כשאלה כבדת משקל, והותיר את בירורה להמשך ההליך, לא משנה מסקנה זו (ראו והשוו: רע"א 7540/10 אלטמן רוקחות טבעית (1993) בע"מ נ' ג'אן, פסקה 6 (11.12.2011); רע"א 2282/15 פסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ נ' לוי, פסקה 18 (8.7.2015)).

11.נותרנו, איפוא, עם השיקול השלישי, שעניינו סיכויי הערעור להתקבל. כאמור, שיקול זה ייבחן רק כאשר עולים קשיים בולטים מהחלטת האישור (עניין סלקום, בפסקה 5; עניין מעטוק, בפסקה 10), וסבורני כי אין זה המצב בענייננו. מכל מקום, אתייחס בקצרה לשתי סוגיות שהעלו המבקשות בבקשותיהן – האחת, עצם קיומה של התחייבות מטעמן לשידור השידורים הישירים; השנייה, משמעותה של אפשרות הלקוחות לבטל את ההתקשרות בכל עת, בצורה פשוטה וללא עלות.

12.בכל הנוגע לעצם קיומה של התחייבות מטעם המבקשות לשדר שידורים ישירים, הרי שהשאלה המרכזית אותה בחן בית המשפט קמא היא האם הפרסומים עולים לכדי מצגים טרום חוזיים מחייבים, ולפיכך הם נקלטו לתוך הסכמי ההתקשרות אף שלא הופיעה בהם התחייבות מפורשת כאמור. כידוע, מצגים שונים שהוצגו טרם כריתת החוזה עשויים להיקלט במקרים מסוימים לתוך תנאי החוזה (ראו: ע"א 8737/00 שלפרד חברה לביטוח נ' ז'אק, פ"ד נו(4) 662, 669-668 (2002); ע"א 5888/08 אלרומלי נ' החברה הכלכלית לפיתוח רהט בע"מ, פסקאות 32-31 (3.2.2011); ע"א 2457/24 רחמים נ' עו"ד אלונה בומרגטן נאמנת בחדל"ת, פסקה 25 לפסק הדין של השופט אלכס שטיין (14.10.2024); גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 381-378 (מהדורה רביעית 2019). ראו גם: אביאל פלינט וחגי ויניצקי תובענות ייצוגיות 379-376 (2017)), כאשר קביעה זו תלויה במספר שיקולים כגון: מהות המצג; מידת ההסתמכות עליו; תוכן החוזה; וכיוצא באלה (ראו: ע"א 2274/21 מור נ' אלעד ישראל מגורים בע"מ, פסקה 69 לפסק הדין של השופט אלכס שטיין (1.1.2023); איל זמיר חוק המכר, תשכ"ח-1968 – פירוש לחוקי החוזים כרך א' 424-420 (מהדורה שנייה 2023) (להלן: זמיר)). לצד זאת, וכפי שציין בית המשפט קמא, גם אני סבור כי מלבד שיקולים אלה, בבחינת השאלה אם מצגים מסוימים נקלטו לתוך תנאי החוזה ניתן, ואף נדרש, לתת משקל לאופי החוזה שנכרת בין הצדדים.

בענייננו, כזכור, בית המשפט קמא קבע כי בשים לב לאופי הסכמי ההתקשרות, שהם חוזים אחידים צרכניים, סיכויי קבלת טענתם של התובעים המייצגים הם טובים. פשיטא, כי קביעה זו אינה בגדר "סוף פסוק", ויתכן כי בסיום ההליך תדחה טענת התובעים לגופה. כך, במיוחד, בשים לב לעובדה שבית המשפט קמא לא נדרש במסגרת החלטת האישור לבחינה מעמיקה של הפרסומים. יחד עם זאת, אינני סבור כי קביעה לכאורית זו מצדיקה מתן רשות ערעור. על פני הדברים, ומבלי לטעת מסמרות, עיון בפרסומים של המבקשות אכן מלמד על המשקל המשמעותי שניתן לשידורים הישירים בתיאור ערוצי הספורט. בהתחשב בכך, אף לא מן הנמנע כי הטעם המרכזי אשר עמד בבסיס החלטתם של חלק ניכר מהלקוחות, שלא לומר רובם ככולם, לרכוש את המנוי הוא השידורים הישירים. כמו כן, לנוכח המאפיינים המיוחדים של חוזים אחידים צרכניים (להרחבה ראו: ע"א 8336/17 ראובן נ' סופר-דוש בע"מ, פסקה 38 לחוות דעתי והאסמכתאות שם (15.5.2022)), ייתכן כי ראוי לנקוט בעניינם בסטנדרט מקל במסגרת ההכרעה אם מצג טרום חוזי נקלט לתוך תנאי החוזה (ראו גם: אורנה דויטש מעמד הצרכן במשפט 482 (2002); זמיר, בעמ' 424-423). על רקע האמור, ובשים לשלב הדיוני בו אנו מצויים, לא מצאתי כי יש מקום להתערב במסקנתו האמורה של בית המשפט קמא, לפיה קיימת אפשרות סבירה כי עילת התביעה תוכרע לטובת הקבוצה.

13.בכל הנוגע למשמעותה של האפשרות הנתונה ללקוחות לבטל את ההתקשרות, המבקשות כאמור סבורות כי לקוח אשר לא ביטל את המנוי גילה את דעתו באופן מובהק כי הוא מעוניין להמשיך את ההתקשרות על בסיס התוכן ששודר בערוצים בתקופה הרלוונטית חלף השידורים הישירים. לעמדת המבקשות, גילוי דעת זה מלמד על כך שללקוחות שבחרו להמשיך בהתקשרות כלל לא נגרם נזק, או למצער, שהיה עליהם לפעול כדי להקטין נזק זה באמצעות ביטול המנוי בהזדמנות הראשונה או שיש להם אשם תורם לגרימתו. למרות שיש לכאורה מתח מסוים בין טענת התובעים המייצגים כי בתקופה הרלוונטית ערוצי הספורט שידרו תוכן נטול ערך מבחינת חברי הקבוצה, לבין העובדה כי למרות זאת הם בחרו שלא לבטל את המנוי (ולמצער, לא עשו זאת בהזדמנות הראשונה), אינני סבור כי יש בעניין זה כדי להוביל למסקנה לפיה לא קמה עילת תביעה לתובעים המייצגים ולחברי הקבוצה. כך, גם אם ניתן היה לצפות כי בשלב מסוים לקוחות, אשר לא היו מעוניינים להמשיך בהתקשרות, יעשו שימוש באפשרות הביטול אשר עמדה להם, כלל לא בטוח כי היה עליהם לעשות זאת ב"הזדמנות הראשונה", וזאת, בין היתר, בשים לב לאי הוודאות הרבה שהתקיימה בתקופת הקורונה, ובהינתן פערי הכוחות הקיימים בין הצדדים (ראו והשוו: רע"א 3429/13 רז נ' גוליבר תיירות בע''מ, פסקאות 17 ו-25 (13.4.2014); זמיר, בעמ' 492-489, 497-495; סיני דויטש "זכות הצרכן לביטול חד-צדדי של עסקה: בחינה אמפירית של השפעת תקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה), התשע"א-2010" משפטים מו 219 (2017)).

עמדה זו מקבלת משנה תוקף בהתחשב בעובדה שגם חובת הקטנת הנזק, הקבועה בסעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, וגם טענת האשם התורם שמקורה, בין היתר, בעיקרון תום הלב, הן טענות הגנה שאינן מאיינות את עצם קיומה של עילת התביעה, ואינן שוללות לרוב את התביעה הכספית בכללותה. כך, בהינתן שטענות אלה, אף אם תתקבלנה (ומובן שאינני מביע כל עמדה ביחס לכך), יספקו לרוב הגנה חלקית בלבד, בין אם משום שיתייחסו רק לחלק מהנזקים (הקטנת הנזק, החלה רק ביחס לאותם נזקים שהתרחשו בפועל, ושהנפגע יכול היה למנוע אותם) או שיאפשרו חלוקת אחריות (אשם תורם, אשר לרוב תביא להגנה חלקית בלבד) (השוו: ע"א 434/07 פרינץ נ' אמירים מושב עובדים של צמחונים וטבעונים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פסקאות ל' ו-ל"ד לפסק דינו של השופט אליקים רובינשטיין וההפניות שם (14.6.2009); ע"א 7194/13 טובית דרור חברה לנכסים בע"מ נ' ב.ס.ר המנדסים בע"מ, פסקה 27 לפסק הדין של השופט יצחק עמית (22.7.2015); יהודה אדר "הקטנת נזק ואשם תורם – הילכו שניים יחדיו" משפט ועסקים י 381 (התשס"ט)). לנוכח האמור, דינן של טענות אלה להתברר בשלב הדיון בתובענה גופה, כפי שבית המשפט קמא ציין כי בכוונתו לעשות.

14.סוף דבר: בקשות רשות הערעור נדחות, וממילא נדחות גם הבקשות לעיכוב ההליך המתנהל בבית המשפט קמא. כל אחת מהמבקשות תישא בהוצאות התובעים המייצגים ביחס לבקשת רשות הערעור שהגישה בסכום של 3,000 ש"ח (9,000 ש"ח בסך הכל לטובת התובעים המייצגים). בקביעת סכום זה הבאתי בחשבון את העובדה שלא התבקשה תגובה.