רע"א 2411-24 רע"א 2411-24

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (השופטת חנה קיציס) בת"צ 34358-08-19 מיום 21.1.2024, במסגרתה אושרה בקשת המשיבים לנהל תובענה ייצוגית נגד המבקשות.

1.ביום 15.8.2019 הגישו המשיבים, מר אלון דג'ונס ומר שלומי מלכה (להלן: התובעים), בקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד המבקשת 1, צ'מפיון מוטורס בע"מ (להלן: צ'מפיון), שהיא היבואנית הרשמית בישראל של רכבי המשיבה 2, Volkswagen AG (להלן: פולקסווגן, וביחד עם צ'מפיון: הנתבעות), אשר מייצרת, בין היתר, את מותגי הרכב פולקסווגן, אאודי, סיאט וסקודה ברחבי העולם. הבקשה הוגשה לפי פרט 1 בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006: "תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו" (יצוין כי ביום 11.12.2019, בהתאם להחלטת בית המשפט קמא, הגישו התובעים בקשת אישור מתוקנת. זו תכונה להלן: בקשת האישור).

2.עניינה של בקשת האישור בתקלה נטענת במכלול בורר ההילוכים במספר דגמים של רכבים שיוצרו בין השנים 2019-2015 על ידי פולקגסווגן ויובאו על ידי צ'מפיון (להלן: התקלה, מכלול בורר ההילוכים ו-הדגמים המושפעים, בהתאמה). נטען כי התקלה, הנגרמת בשל הצטברות חומר סיליקה המכסה את המגעים החשמליים במכלול בורר ההילוכים, משגרת איתות מוטעה לחלק ממערכות הרכב – איתות המעיד כי הרכב מצוי בהילוך P ("חנייה") כאשר הרכב הוא בפועל בהילוך D ("נסיעה"). בהתאם, נהג הרכב יכול להוציא את המפתח ממתג ההתנעה, למרות שברכב תקין פועל מנגנון נעילה המאפשר את הוצאת המפתח רק כשהרכב בהילוך P (להלן: מנגנון הנעילה). בבקשת האישור נטען כי תקלה זו היא "תקלה בטיחותית", שכן כתוצאה ממנה נהגים יכולים להוציא את מפתח הרכב ממתג ההתנעה בעת שהרכב אינו בהילוך P, ולגרום בכך לדרדור הרכב אם הנהג לא משך את בלם היד. לצורך הוכחת טענותיהם, התובעים הפנו לכך שבשנים 2019-2018 פורסמו בארצות הברית שתי קריאות להשבת מוצר ("Recall") ביחס למספר דגמים של פולקסווגן בגין תקלה דומה, וטענו כי על הנתבעות לבצע קריאה להשבה ביחס לדגמים אלו גם בארץ.

משכך, התבקש בית המשפט קמא לקבוע כי הקבוצה בשמה תנוהל התובענה הייצוגית כוללת את כל מי שרכש, השתמש או החזיק בכלי רכב מתוצרת פולקסווגן בהם הותקן מכלול בורר ההילוכים (להלן: הקבוצה המיוצגת). התובעים טענו כי התנהלות הנתבעות מפרה את חובותיהן החוזיות כלפי חברי הקבוצה המיוצגת, מהווה התרשלות והפרת חובה חקוקה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968 ומקימה לטובתם עילות תביעה לפי חוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק המכר); חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979; חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן); ומכוח חוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב, התשע"ו-2016. על רקע זה, הסעדים להם עתרו התובעים כוללים צו עשה המורה לנתבעות לבצע קריאת השבה מסיבות בטיחותיות בישראל, כפי שנעשה בארצות הברית (להלן: סעד קריאת ההשבה); הארכת תוקף האחריות על מכלול בורר ההילוכים לתקופה של 10 שנים ממועד רכישת הרכב, ללא עלות נוספת; השבת ההתעשרות שהפיקו הנתבעות שלא כדין; ופיצוי בגין נזק ממוני ולא ממוני לחברי הקבוצה המיוצגת בסכום שהוערך ב-275,000,000 ש"ח.

3.ביום 20.5.2020 הגישו הנתבעות את תשובתן לבקשת האישור, בגדרה טענו כי יש לדחות את בקשת האישור על הסף, ולחלופין, לדחותה לגופה ולקבוע כי לא התקיימו תנאים שונים הנדרשים לאישור תובענה כייצוגית. הנתבעות גרסו כי התקלה אינה יוצרת סיכון בטיחותי כלל, שכן הסכנה הנטענת להתדרדרות הרכב אינה תוצאה ישירה של התקלה, והיא תתרחש רק אם הנהג לא יבצע את הפעולות הנחוצות לחניה בטוחה (כגון, משיכת בלם היד והעברה להילוך P). ברכבים בהם מצויה התקלה – שהם כ-2% מכלל הרכבים מהדגמים המושפעים – כל שנגרם כתוצאה ממנה הוא הופעתו של חיווי בלוח המחוונים, ובו הודעה המזכירה לנהג להעביר את הרכב להילוך P בגמר הנהיגה והנחיה להעביר את הרכב לטיפול. הנתבעות הוסיפו כי אין להשליך מקריאות ההשבה בארצות הברית למצב בישראל. המבקשות טענו כי קריאות ההשבה בוצעו בשל רגולציה ייחודית בארצות הברית, שאינה קיימת בישראל, אשר מחייבת להתקין ברכבים מערכת המונעת את שליפת מפתח הרכב ממתג ההתנעה כאשר הרכב אינו בהילוך P. בישראל, על פי הנטען, אין חובה מקבילה להתקין מנגנון כזה, ועל כן אין חובה לבצע קריאת השבה כשנמצא שיבוש במערכת זו. הנתבעות טענו כי לא נגרם לחברי הקבוצה המייצגת נזק בר-פיצוי, והעלו שורת טענות ביחס ליסודות השונים של העילות הפרטניות להן טענו התובעים. ביום 31.12.2020 הגישו התובעים תגובה לתשובה, ובהמשך התקיימו שני דיוני הוכחות בהם נחקרו התובעים, מומחי רכב מטעם הצדדים ומומחה לדין האמריקני מטעם הנתבעות, וכן נציגי פולקסווגן וצ'מפיון המתמחים בתחום.

4.בהחלטתו מיום 21.1.2024 קיבל בית המשפט קמא את בקשת האישור (להלן: החלטת האישור). בית המשפט קמא מצא כי הנתבעות מודות בקיומה של תקלה וקבע כי אין לקבל את טענתן שלפיה תפקוד הרכב "אינו מושפע בשום צורה" מהתקלה (פסקה 55 להחלטת האישור). בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי משעה שהוחלט להתקין ברכבים שנמכרו בישראל מנגנון נעילה, אף אם הדבר לא היה בגדר חובה – היה על הנתבעות לספק מנגנון תקין, ומקריאות ההשבה בארצות הברית עולה שהתקלה במנגנון שסופק אינה מהווה "בלאי סביר" אלא, לכאורה, פגם בתכנון או בייצור. מנגד, נמצא כי לא ניתן להתבסס על קריאות ההשבה בארצות הברית על מנת לקבוע כי התקלה, כטענת התובעים, היא תקלה בטיחותית סדרתית, המצדיקה ביצוע קריאת השבה בישראל. נפסק כי מכל מקום קבלת בקשת האישור אינה כפופה להכרעה במחלוקת זו, שכן שאלת הסעד המתאים תתברר בהמשך ו"בכל מקרה יהיה צורך לשמוע גם את עמדת משרד התחבורה בעניין זה" (פסקה 62 להחלטת האישור). בית המשפט קמא דחה גם את הטענה כי אין להטיל על הנתבעות אחריות החורגת מתנאי תעודת האחריות על הרכב (להלן: תעודת האחריות). נקבע כי הנתבעות היו מחויבות ליידע את בעלי הרכבים על התקלה, ולתקן אותה. ביחס לעילות מכוח חוק הגנת הצרכן, טענת הנתבעות כי התקלה אינה "עניין מהותי" נדחתה, תוך שנקבע כי "המשיבות חייבות לגלות לרוכש על פגם שידוע להן באחת ממערכות הרכב גם אם אין מדובר בתקלה בטיחותית, וגם כאשר פגם זה אינו גורע מהאפשרות להשתמש ברכב לייעודו" (פסקה 67 להחלטת האישור).

5.לצד זאת, בית המשפט קמא דחה מספר היבטים של בקשת האישור. כך, מבלי לטעת מסמרות ביחס לגודלה המדויק של הקבוצה המיוצגת, נדחתה בקשת התובעים לכלול בה את כל מי שרכש רכב מתוצרת פולקסווגן בתקופה הרלוונטית, וזאת בשל העובדה שבבקשת האישור ובחוות דעת מטעם התובעים פורטו שבעה דגמים בלבד בהם אירעה התקלה. נקבע כי התובעים לא הוכיחו שהתקלה אירעה בדגמים אחרים שייצרה פולקסווגן. כן נדחתה טענת התובעים כי הם זכאים לפיצוי בגין ירידת ערך הרכבים, שכן טענה זו התבססה על השערות בלבד.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

בקשת רשות הערעור

6.בבקשת רשות הערעור מבקשות הנתבעות להורות על דחיית בקשת האישור, ולחלופין, להחזיר את בקשת האישור לבית המשפט המחוזי על מנת שידון מחדש בסוגיות שונות שמעלות הנתבעות. הנתבעות סבורות כי היה ראוי שבית המשפט קמא יכריע בשאלה האם התקלה היא בטיחותית כבר בשלב בקשת האישור, נוכח חשיבותה לצדדים ובשל כך שדחיית ההכרעה מביאה לבזבוז משאבים, לשיטתן (להלן: שאלת אופי התקלה). הנתבעות מציינות כי עמדו בפני בית המשפט קמא הנתונים הנחוצים להכרעה, שכן עיקר ההליך בשלב בקשת האישור עסק בעניין זה. בהמשך לכך, הנתבעות סבורות כי ההכרעה בשאלת אופי התקלה היא מתבקשת, שכן הראיות היחידות שהביאו לעניין זה התובעים נוגעות לקריאות להשבה בארצות הברית, ואלו אינן רלוונטיות לישראל. הן מוסיפות, בהקשר זה, כי קביעה שהתקלה הייתה בטיחותית תהיה תקיפה עקיפה אסורה של החלטת המאסדר, שלא מצא לנכון לקבוע חובה לפיה יש להתקין ברכבים בישראל את מנגנון הנעילה.

7.הצדקה נוספת לדיון בבקשת רשות הערעור לגופה, לשיטת הנתבעות, היא כי החלטת האישור כוללת מספר קביעות מוטעות ותקדימיות, המעלות חשש להשפעה דרמטית על שוק הרכב ולהצפת בתי המשפט בתביעות סרק, תוך התעלמות מהראיות המשכנעות שהביאו הנתבעות. ראשית, נטען כי מדובר באישור תובענה ייצוגית הכוללת סעד חסר-תקדים המורה לחברה לבצע קריאת השבה למוצר, וזאת מבלי לנמק החלטה זו. שנית, הנתבעות סבורות כי קביעת בית המשפט קמא לפיה ישנה חובת גילוי גורפת ביחס לכל תקלה, ללא כל הבחנה ביחס לטיבה, מנוגדת לדין ולמציאות המסחרית. לגישת הנתבעות, הרחבת חובת הגילוי בדרך זו תביא להצפת הצרכנים במידע שאינו מהותי ותפגע באינטרס שלהם. שלישית, הנתבעות סבורות כי הרחבת אחריותן לתקלות מעבר לתקופה שנקבעה בתעודת האחריות, כפי שנעשה לשיטתן בהחלטת האישור, היא קביעה מרחיקת לכת ומוקשה, אשר תוביל לעליית מחירי הרכב. לשיטתן, תעודת האחריות משקפת את חלוקת הסיכונים המוסכמת על הצדדים, ובכלל זאת, היא מטילה על רוכשי הרכב את האחריות לתיקון תקלות שהיו קיימות בעת שנמסר להם הרכב החל ממועד תום תקופת האחריות.

עוד טוענות הנתבעות כי בית המשפט קמא נמנע מניתוח אנליטי ומסודר של יסודות עילות התביעה, וזאת על אף שהן העלו שורת טענות פרטניות ביחס ליסודות השונים, ותוך היפוך נטל הראייה במספר עניינים.

למען שלמות התמונה יצוין כי בסמוך לאחר הגשת בקשת רשות הערעור הגישו הנתבעות בקשה לעיכוב זמני של ההליך בבית המשפט המחוזי, ולדחיית המועד בו עליהן להגיש כתב הגנה מטעמן במענה לתובענה הייצוגית. התובעים התנגדו לבקשה זו.

דיון והכרעה

8.לאחר עיון בבקשת רשות הערעור הגעתי למסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת התובעים.

9.כידוע, בית המשפט יבחן בקשת רשות ערעור על החלטה המאשרת בקשה לאישור תובענה כייצוגית בהתאם לשלושה שיקולים, ביניהם יש לערוך איזון: השיקול הראשון הוא ההשלכות של קבלת התובענה הייצוגית על הנתבע. ככל שההשפעה על הנתבע תהיה משמעותית יותר, ייטה הדבר את הכף לטובת מתן רשות הערעור (להלן: השיקול הראשון). השיקול השני נוגע למשקל ולמורכבות של השאלות המשפטיות והעובדתיות המתעוררות בבקשת רשות הערעור – ביחס לשאלות שעתידות להתברר במסגרת הדיון בתובענה הייצוגית. במקרים בהם השאלות שטרם נדונו במסגרת החלטת האישור הן רבות ומורכבות יותר יהווה הדבר שיקול לטובת מתן רשות הערעור (להלן: השיקול השני). השיקול השלישי עוסק בסיכויי הערעור להתקבל. שיקול זה רלוונטי במקרי קצה בלבד, בהם סיכויי הערעור להתקבל גבוהים במיוחד, שאז יהיה מקום לתת רשות ערעור (להלן: השיקול השלישי) (לעניין שלושת השיקולים הנזכרים, ראו רע"א 8761/09 סלקום ישראל בע"מ נ' פתאל, פסקה 5 (6.5.2010) (להלן: עניין פתאל); רע"א 4193/22 מעדני מניה רשתות מסחר 2000 בע"מ נ' גנקין, פסקה 9 (14.8.2022); רע"א 969/23 בנק הפועלים בע"מ נ' סמוחה, פסקה 14 (3.7.2023)). לא מצאתי כי שיקולים אלו מצדיקים, במקרה דנן, מתן רשות ערעור.

10.אשר לשיקול הראשון, הנתבעות כלל לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי קבלת התובענה הייצוגית צפויה להסב להן נזק כלכלי קשה או בלתי הפיך. זאת, במיוחד, בשים לב לכך שהסעד הכספי אותו ביקשו התובעים, שהוערך על ידם בסכום ה'צנוע' של 275 מיליון ש"ח, הצטמצם משמעותית נוכח דחיית חלק מטענותיהם בהחלטת האישור, ובשל השינויים שערך בית המשפט קמא בהגדרת הקבוצה המיוצגת, בהשוואה להגדרה שהם הציעו בבקשת האישור (במסגרת הנוכחית אין צורך להרחיב על כך שהערכת הסעד הקבוצתי צריכה להתבצע על סמך בסיס נתונים ממשי המעגן אותה בקרקע המציאות – אל לה להתבסס כל כולה על משאלת הלב והדמיון היצירתי של מגישי בקשת האישור. השוו רע"א 8156/22 מאפה ניר נ' העמותה למען עתיד טבעוני, פסקה 12 (5.11.2023)). בהמשך לכך, גם אם אזהה את טענות הנתבעות ביחס להשלכות שנושא עימו טיבן התקדימי של הקביעות שבהחלטת האישור, ככאלו הנכללות בתחומי השיקול הראשון – הדבר לא יסייע להן. הנתבעות טוענות כי, כתוצאה מהקביעות התקדימיות בהחלטת האישור, היא עלולה להביא להצפת בתי המשפט בבקשות אישור רבות שאינן מוצדקות בנושאים הקרובים לעניינו של ההליך דנן. עם זאת, אין די בהשערות באשר לאפשרות שהחלטת האישור תגרור בקשות אישור נוספות כדי להצדיק דיון לגופו בבקשת רשות הערעור (והשוו לעניין הדרישה להצגת אינדיקציות ממשיות לטענות הנוגעות להשפעה הכספית של החלטת האישור, במסגרת השיקול הראשון: רע"א 1926/12 מפעל הפיס נ' וונדר, פסקה 3 (9.12.2012); רע"א 7930/12 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' קידישמן, פסקה 3 (3.2.2013)). מכל מקום, לא התרשמתי כי בית המשפט קמא קבע קביעות תקדימיות דרמטיות כנטען (להבדיל מקביעות לכאוריות בהן הסתפק בית המשפט נוכח השלב המוקדם בו מצוי ההליך – ראו למשל בפסקאות 59, 64 ו-74 להחלטת האישור). יצוין בהקשר זה כי גם את אמירת בית המשפט קמא בפסקה 67, אשר צוטטה בסוף פסקה 4 לעיל, יש לפרש כפשוטה – דהיינו שחובת הגילוי אינה חלה רק על פגם שהוא בגדר "תקלה בטיחותית" או "גורע מהאפשרות להשתמש ברכב לייעודו", אלא גם ביחס לפגמים מהותיים אחרים הידועים לנתבעות. אין לקרוא לתוכה, כפי שנטען בבקשת רשות הערעור, מסקנה מרחיקת לכת לפיה בית המשפט קמא ביקש לקבוע כי "הלכה למעשה קיימת חובת גילוי מוחלטת ביחס לכל תופעה או תקלה שהיא ברכב, תהא הסתברות התרחשותה מזערית ככל שתהא, ללא כל הבחנה או גבול" (סעיף 8(ב) לבקשת רשות הערעור. יציין כי להתמודדות עם "מטרת דחליל" זו מוקדש חלק לא מבוטל של הבקשה. ראו סעיפים 47-33 לבקשת רשות הערעור). אכן, "כלל הזהב" (golden rule) בפרשנות, לפיו אין לקרוא לתוך טקסט משפטי, אף אם הדבר עולה לכאורה מלשונו, פרשנות המביאה את הדברים לכדי אבסורד (ראו אהרון ברק פרשנות במשפט – תורת הפרשנות הכללית 142-141 (1992)), חל גם ביחס לפסקי דין והחלטות שיפוטיות – והניסיון להוציא דברים מכדי פשוטם על מנת לבסס עילה המצדיקה מתן רשות ערעור אינו במקומו.

11.הנתבעות טוענות כי בית המשפט קמא שגה כשנמנע מלהכריע לטובתן בשאלת אופי התקלה כבר בשלב בקשת האישור, ובהתאם לדחות את התביעה לסעד קריאת ההשבה. על פני הדברים נראה כי טענה זו מתקשרת לשיקול השני: הנתבעות סבורות כי הכרעה לטובתן בשאלת אופי התקלה מוצדקת משיקולי יעילות דיונית, כדי למנוע השקעה מיותרת של משאבים שיפוטיים בסוגיות, דוגמת הענקת סעד קריאת ההשבה, שהדיון בהן יתייתר ככל שיקבע כי התקלה אינה בטיחותית. לא מצאתי לנכון לקבל טענה זו. בהקשר זה, אין חולק כי הגדרתה של שאלת אופי התקלה היא בעלת נפקות משמעותית לצדדים, אך, כפי שציין בית המשפט קמא, היא אינה בגדר "תנאי בלעדיו אין" לקיומן של עילות התביעה. די במסקנת בית המשפט קמא כי ישנה אפשרות סבירה שעילות התובענה מתקיימות, לצורך עמידה ברף הדרוש לאישור תובענה כייצוגית. אכן, קביעת עמדה בשאלת אופי התקלה הייתה מקלה על הכרעה בתובענה עצמה, ומשפרת משמעותית את מידת הדיוק של הערכות הצדדים בדבר הסיכויים והסיכונים שבפניהם. עם זאת, טעם זה אינו מצדיק שינוי מהחלטת בית המשפט קמא, או את החזרת ההליך אליו לצורך הכרעה בעניין זה. זאת בפרט כאשר שאלת אופי התקלה תלויה במידה רבה במחלוקת עובדתית, ובשים לב לכך שטרם נשמעה עמדת המאסדר, משרד התחבורה, בסוגיה (והשוו באשר למקרים בהם ראוי להכריע בשאלה מהותית בשלב בקשת האישור: רע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמוסי, פסקה 15 לחוות דינו של המשנה לנשיא (בדימ') אליעזר ריבלין (5.7.2012) (להלן: עניין עמוסי); ע"א 9294/16 שמעון נ' חברת איי די איי חברה לביטוח בע"מ, פסקה 7 לחוות דעתי (4.2.2020)). כפי שמציינות הנתבעות, בית המשפט קיים דיון מהותי בסוגיה זו, הכולל הגשת חוות דעת מומחה וחקירת עדים. אלא שבניגוד לטענת הנתבעות – השקעות הצדדים בדיון בשאלה זו לא "ירדו לטימיון" (סעיף ב(2)(3) לבקשת רשות הערעור), וברי כי הן ישמשו את בית המשפט בהמשך.

12.יתר הטענות בבקשת רשות הערעור נוגעות לטעויות שנפלו, לגישת הנתבעות, במסקנות שונות בחוות דעת, ובכלל זאת שלוש קביעות תקדימיות ושגויות, לשיטתן, אשר ראוי לתקנן כבר במסגרת בקשת רשות הערעור (ראו פסקה 7 לעיל). טענות אלו נוגעות לסיכויי הערעור להתקבל, ומשכך מתייחסות לשיקול השלישי. כאמור, שיקול זה ייבחן רק במקרים חריגים בהם "הקשיים שבהחלטת האישור, או היעדרם, בולטים על פני הדברים" (עניין פתאל, בפסקה 5; רע"א 4421/23 גוליבר תייירות בע"מ נ' מעטוק, פסקה 10 (12.3.2024)). לא שוכנעתי כי המקרה דנן הוא אחד מאותם מקרים, הן מבחינת הסיכויים שטענות הנתבעות יתקבלו, והן מבחינת המשמעות מרחיקת-הלכת שמייחסות הנתבעות לקביעות בהחלטה. כך, לדוגמה, מסקנתו הלכאורית של בית המשפט קמא באשר לאחריות על התקלה לאחר תום תקופת האחריות אינה מערערת על מוסד תעודת האחריות כולו, כפי שטוענות הנתבעות. מסקנה זו נוגעת לנסיבות הפרטניות של המקרה, שבו נמצא באופן לכאורי כי הנתבעות "ידעו על קיומה של תקלה במנגנון [הנעילה]" (פסקה 64 להחלטת האישור), כך שהתקלה היא בגדר פגם נסתר אשר היה ידוע כבר עובר למסירת הממכר. בגין פגם נסתר שכזה, בוודאי אם יקבע שהוא בגדר "תקלה בטיחותית", עשויה לעמוד עילת תביעה, וזאת גם אם הוא חורג מגדר תעודת האחריות.

13.לבסוף טוענות הנתבעות כי החלטת האישור ניתנה בלי הנמקה מספקת, ומבלי שבית המשפט קמא דן בכל היסודות של עילות התביעה שנטענו בבקשת האישור. אכן, בסוגיות מסוימות הנמקת בית המשפט קצרה ותמציתית, ויתכן שיהיה צורך להעמיק את בחינתן בשלב הדיון בתובענה גופה. אפס, המדובר בעניינים שלא עמדו בליבת המחלוקת שהתגלעה מכתבי הטענות שהגישו הצדדים במסגרת הליך אישור התובענה כייצוגית. משנדרש בית המשפט בהרחבה ראויה לטענות המרכזיות שהעלו הנתבעות, ובפרט לטענות לפיהן לא קמו עילות לפי חוק הגנת הצרכן וחוק המכר בשל היותה של התקלה זניחה ובלתי-מהותית, וזאת תוך שהוא מסתמך על עדויות המומחים מטעם הצדדים ויתר הראיות שהגישו, הרי שאין מקום להתערב בהחלטתו בשל היעדר פירוט מספיק בסוגיות שלא הועמדו בליבת המחלוקת בשלב בקשת האישור (ראו והשוו: עניין עמוסי, בפסקה 28; רע"א 9617/16 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' לפינר, פסקה 17 (28.10.2018); רע"א 3530/21 אופטיקה הלפרין בע"מ נ' זיס, פסקה 23 (3.3.2022)).

14.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית בזאת. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ההליך המתנהל בבית המשפט המחוזי. משלא נתבקשה תשובה, לא ייעשה צו להוצאות.