בג"ץ 2754/22 פלוני נ. נציב תלונות הציבור על השופטים

השופט ע' גרוסקופף:

לפנינו עתירה שהוגשה נגד החלטתו של נציב תלונות הציבור על שופטים (להלן: הנציב ), מיום 24.3.2022 (להלן: החלטת הנציב ), במסגרתה קיבל תלונה שהוגשה נגד העותרת בקשר לבקשה לדחיית דיון שהונחה לפניה, תוך קביעה ש" היה מצופה מהשופטת לגלות גמישות ורגישות יתר למצבה של המתלוננת, בשל נסיבותיה הקשות, וחבל שלא כך עשתה " (פסקה 27 להחלטת הנציב). העותרת סבורה כי החלטה זו ניתנה תוך חריגה מסמכות הנציב, באופן המהווה פגיעה בעצמאות השיפוטית, וכי ניתנה תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי.

לאחר שעיינו בעתירה הגענו למסקנה כי דינה להידחות על הסף, וזאת לאור הוראת סעיף 24(ג) לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס"ב – 2002 (להלן: החוק ), המורה כי " לא ייזקק בית המשפט לבקשת סעד נגד החלטותיו וממצאיו של נציב תלונות הציבור בענין תלונה ". מכוח הוראה זו נדחו במהלך השנים עתירות רבות לבית משפט זה, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, ולא מצאנו כי העתירה שלפנינו מצדיקה חריגה מהכלל האמור (ראו, בג"ץ 5398/05 עקרי נ' נציבת תלונות הציבור על שופטים , פסקה 3 (18.7.2005); בג"ץ 5775/06 עציון נ נציבת תלונות הציבור נגד שופטים (13.7.2006); בג"ץ 10120/06 התנועה להגינות שלטונית נ' נציבת תלונות הציבור על שופטים , פסקה 4 (13.12.2006); בג"ץ 2772/10 חיימוב שר המשפטים ואח' , פסקה 6 (22.4.2010); בג"ץ 877/14 עופר נ' נציבות תלונות הציבור על שופטים (9.2.2014); בג"ץ 1704/17 וירגיליס נ' נציב תלונות הציבור על השופטים (22.2.2017); בג"ץ 3124/17 פינצו'ק נ' נציב תלונות הציבור על שופטים , פסקה 5 (26.6.2017); בג"ץ 368/21 זועבי נ' נציב תלונות הציבור על שופטים

(19.1.2021);

בג"ץ 5346/21 דבוש נ' מדינת ישראל (3.8.2021)).

ויובהר, בהידרשו להוראות חוק דומות המצויים בדברי חקיקה אחרים הכיר בית משפט זה בכך שהוראה מסוג זה אינה שוללת את סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק, ואולם היא מצדיקה את צמצום התערבותו כך שתוגבל לאותם " []מקרים שבהם ניתן להצביע על פסול קיצוני ומובהק בהחלט [ה] , המחייב את ביטולה או תיקונה " (בג"ץ 1260/19 קריימר נ' מר דוד רוזן – נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות , פסקה 11 (14.5.2020) (אשר עסק בהוראת סעיף 24(ב) לחוק נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, התשע"ו – 2016); בג"ץ 6825/06 צור נ' מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור , פסקה 24 (24.6.2000) (אשר עסק בהוראת סעיף 45(ב) לחוק מבקר המדינה, התשי"ח – 1958)). נראה כי פרשנות דומה יפה אף לענייננו (דהיינו לסעיף 24(ג) לחוק), אך המקרה שלפנינו איננו בא בגדר החריג הצר האמור. נבהיר עניין זה.

העתירה שלפנינו מבוססת אומנם על טענות שעניינן חריגה מסמכות ופגיעה בכללי הצדק הטבעי, שהם מסוג הפגמים העשויים להצדיק הפעלת החריג האמור במקרים מתאימים, ואולם עיון בטענות העותרת מעלה כי אין הן מצביעות על " פסול קיצוני ומובהק " בסוגיות אלה. ככל שמדובר בנושא הסמכות, הרי שמעיון בהחלטת הנציב עולה כי להבנתו התלונה עסקה בדרך טיפולה של העותרת בבקשת הדחייה, ולאו דווקא בשורה התחתונה של החלטת העותרת לגביה. על כן היא נופלת לגדר " ענין הנוגע להתנהגותו של שופט במסגרת מילוי תפקידו כשופט לרבות בדרך ניהול משפט על ידיו " (סעיף 17(1) לחוק). ככל שעסקינן בשאלת זכות הטיעון שניתנה לעותרת, הרי שהתלונה הועברה להתייחסותה, ומכאן שהטענות אינן נוגעות לעצם הענקתה של הזכות אלה להיקפה. לפיכך, אין מדובר במקרה הנופל לגדר החריג הצר המתואר. די לנו בכך.

לא נוכל לסיים פסק דין זה מבלי להביע צער על כך כי אירוע שיסודו, להתרשמותנו, באי הבנה בין העותרת לבין עורכת הדין, צבר תאוצה והדים שהסבו עוגמת נפש רבה לכל הצדדים המעורבים. העותרת הבהירה כי מבקשת הדחיה שהולידה את הפרשה, אשר נוסחה בלשון כללית, היא לא הבינה את חומרת מצבה הרפואי של עורכת הדין. ניתן להתרשם שאכן כך – ואף הנציב לא קבע אחרת. אילו היה הדבר מתברר בזמן אמת, נראה שניתן היה לחסוך הן את התלונה והן את העתירה. לא כך התפתחו הדברים – ועל כך אנו מצרים.